עמוס גיתאי: "חרד למדינה בכל אבריי - אני לא אופטימי"

פסטיבל הסרטים ה-83 של ונציה אירח אמש (שבת) את הקרנת "בדרך ליריחו", סרטו החדש של עמוס גיתאי, שהוקרן במסגרת Venice Open - Out of Competition. בתום ההקרנה באולם הסאלה גרנדה, האולם המרכזי והמפואר של הפסטיבל, זכה הסרט למחיאות כפיים סוערות, כשבאולם נשמעו גם קריאות "שחררו את פלסטין" והונף דגל פלסטין.

"בעיניי ונציה הוא פסטיבל הרבה פחות פורמלי ונוקשה מפסטיבל קאן", סיפר גיתאי בריאיון ל-mako לאחר ההקרנה. "כאן לא צריך ללבוש טוקסידו לפרמיירה של הסרט שלך כשאתה הולך על השטיח האדום".

אבל מאחורי האווירה החגיגית של פסטיבל הקולנוע עומד סרט שעוסק באחת המציאויות הכואבות והנפיצות ביותר באזור. "בדרך ליריחו", שבמרכזו הבדואים משבט ערב אל-ג'האלין, משלב בין קטעים עלילתיים לבין חומרי ארכיון ותעודה, ובהם ריאיון עם יצחק רבין, שבו ראש הממשלה המנוח מדבר על הצורך לעשות שלום עם אויבים, לצד קטעים מסרטיו הקודמים של גיתאי - בהם "רבין, היום האחרון", ובפרט סצנת הרצח של רבין.

איך היית מגדיר את הסרט שלך?
"הסרט שלי הוא מעין שירה, או יותר נכון קינה על המצב בשטחים היום בפרט ובישראל בכלל".

אתה אופטימי? אתה מציג בסרט את יצחק רבין מדבר על הצורך לעשות שלום עם הפלסטינים, והיום נדמה שהנושא הזה נמצא מחוץ לקונצנזוס לחלוטין.
"אני אוהב את מדינת ישראל וחרד לה בכל אבריי. אני לא מסכים לחלוטין עם המדיניות הנוכחית של הממשלה, ונראה לי שגם אם השלטון יוחלף, עדיין התרחקנו מאוד ממה שדובר עליו בתקופת רבין. ולכן אני ממשיך לעשות סרטים, כי המציאות מאוד מציקה לי. מה שקורה היום בגדה המערבית וההתנכלות היום-יומית לערביי המקום מאוד מטרידים אותי, ולכן חשבתי שזה הזמן לעשות עוד סרט.

"לשאלתך, אני לא אופטימי", הוא קובע, "אבל יש לי תקווה לעתיד טוב יותר. כמו שאמר אחד המרואיינים שלי באחד מסרטיי: 'אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות פסימיים. זה לוקסוס'".

על רקע האירועים הפוליטיים שליוו את פסטיבל ונציה בשנה שעברה, בפסטיבל ניסו השנה להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לשטיח האדום ולהחזיר את הזרקור אל הקולנוע. מסיבת העיתונאים המסורתית של הפסטיבל כמעט בוטלה, אך בסופו של דבר התקיימה - וגם בה לא ניתן היה להימנע לחלוטין מהשיח הפוליטי; במסיבת העיתונאים לקראת הקרנת "בדרך ליריחו", לעומת זאת, הדברים עברו בשקט יחסי - לפחות בתחילתה.

עיתונאית ספרדייה התלוננה על כך שדגל פלסטין אינו נוכח בפסטיבל, וגיתאי השיב כי עדיף שתצפה בסרט שלו וכי הוא מעדיף שלא לעסוק בכך. בהמשך נשאל הבמאי עד כמה הוא חושב שקולנוע יכול לשנות את המציאות. "לדעתי תרבות לא יכולה לשנות הרבה, אבל אני כבמאי מחויב למידה של צניעות לגבי יכולתי לשנות", ענה.

"עם זאת, קחו למשל את הציור 'גרניקה' של פיקאסו, שצייר בתגובה למלחמת האזרחים בספרד. בקרב הישיר בין פיקאסו לפרנקו, פרנקו ניצח והיה בשלטון קרוב לארבעה עשורים. אבל בראי ההיסטוריה פיקאסו ניצח, והציור הזה נשאר בזיכרון הקולקטיבי, לטעמי, כדבר שהכי מסמל את אותה תקופה ארורה בספרד. זה הכוח של התרבות, ולכן אני ממשיך לעשות סרטים כדי להגיב למציאות".

בשיחה עם mako, מוסיף גיתאי: "'בדרך ליריחו' הוא יותר חיפוש מאשר קבלת תשובות, ולכן אני מסיים אותו עם השיר של להקת היהודים - 'למה?'. לכן גם שם הסרט הוא 'בדרך ליריחו', כי אנחנו בדרך ועוד לא הגענו למחוז חפצנו".

"אני בכלל חושב שכל הסכסוך הוא עדיין צנוע בממדי ההרג שלו לעומת מה שקרה באירופה לפני 80 שנה. ובסופו של דבר, כל ההרג והכאב צריכים להוביל למסקנה שההסדרה ופתרון הקונפליקט היהודי-ערבי חשובים יותר מהניצחון".

אתה מרגיש שמחרימים אותנו בעולם?
"לצערי כן, אבל אני נגד חרמות. הכי הכי חשוב זה לקיים דיאלוג".