העיתונאית גלוריה סטיינם הלכה לעולמה בגיל 92

גלוריה סטיינם, העיתונאית שהפכה לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הפמיניזם האמריקאי, הלכה לעולמה בגיל 92. בהודעה שפורסמה הבוקר (ה') בחשבון האינסטגרם שלה, נמסר כי היא נפטרה בביתה בניו יורק, "מוקפת בכמה מתוך האנשים הרבים שאהבו אותה. כמעט מאה שנות חייה של גלוריה היו שנים שחיו במלואן, והיא המשיכה לפעול למען שוויון עד הרגע האחרון".

בהודעה על מותה נכתב כי המתנה הגדולה ביותר של סטיינם הייתה "היכולת שלה להקשיב לאחרים ולגרום להם להרגיש שרואים ושומעים אותם. המילים שלה, המעשים שלה והדוגמה שהציבה נתנו לאנשים רשות להיות עצמם האמיתיים ביותר". בהודעה ביקשו ממי שמעוניין לכבד את זכרה לתרום לקרן גלוריה.

גלוריה מארי סטיינם נולדה במרץ 1934 בטולדו, אוהיו, לאב יהודי ולאם נוצרייה ממוצא גרמני וסקוטי. סבתה מצד אביה, פאולין פרלמוטר סטיינם, הייתה פעילה למען זכות הבחירה לנשים, ואף הייתה האישה הראשונה שנבחרה לוועדת החינוך בטולדו. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון בוושינגטון, למדה במכללת סמית' ונסעה להודו, שם החלה לכתוב עבור עיתונים מקומיים.

עם שובה לארצות הברית, המשיכה סטיינם בקריירה העיתונאית שלה, ובתחילת דרכה עסקה בין היתר בראיונות עם ידוענים ובסיקור פוליטי. היא סיקרה את המרוץ לנשיאות של ג'ורג' מקגוורן, ובהמשך כתבה עבור מגזינים שונים, בהם "ניו יורק". ב-1962 פרסמה ב"אסקוור" כתבה שעסקה בלחץ שהופעל על נשים לבחור בין קריירה לנישואים, ובמקביל כתבה גם עבור תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית "זה היה השבוע שהיה".

ב-1963, במסגרת עבודתה במגזין "שואו", התחזתה סטיינם ל"שפנפנת פלייבוי" במועדון פלייבוי בניו יורק. את החוויה תיעדה ב"סיפורה של שפנפנה", כתבת תחקיר בת שני חלקים שבה חשפה את תנאי העבודה והיחס לנשים במועדון, כולל הדרישות לשירותים מיניים. הכתבה כללה גם תמונה של סטיינם כשפנפנה, וזכתה להד תקשורתי גדול. בעקבות הפרסום היא התקשתה לקבל עבודות תחקיר נוספות, משום שבמשך תקופה זוהתה בעיקר עם דמות ה"שפנפנה".

בסוף שנות ה-60 כתבה סטיינם מאמרים שהפכו אותה לאחת הדמויות הבולטות בתנועה הפמיניסטית בארצות הברית. ב-1971 הייתה ממייסדות הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים, שפעלה לקידום ייצוגן הפוליטי של נשים, ובשנה שלאחר מכן הייתה ממייסדות המגזין הפמיניסטי Ms., שהפך לאחד הפרסומים המרכזיים של התנועה. לאורך השנים המשיכה להיות מעורבת במאבקים למען זכויות נשים, והייתה ממייסדות קואליציית איגוד העבודה לנשים. ב-1977 השתתפה בוועידה הלאומית לנשים ביוסטון, וב-1993 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

על פועלה זכתה סטיינם לאורך השנים בשורה ארוכה של פרסים והוקרות, בהם מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, שהוענק לה ב-2013 על ידי הנשיא ברק אובמה. היא זכתה גם במדליית רדקליף מטעם מכון רדקליף באוניברסיטת הרווארד, בפרס ההומניסטית של השנה מטעם האיגוד ההומניסטי האמריקני, בפרס דייטון לספרות שלום ובפרס נסיכת אסטוריאס לתקשורת ומדעי הרוח.

בחייה האישיים, בשנת 2000, בגיל 66, נישאה סטיינם לדיוויד בייל, אביו של השחקן כריסטיאן בייל. השניים היו נשואים כשלוש שנים, עד למותו של בייל ב-2003.

בשנותיה האחרונות, כפי שסופר בהודעה שפורסמה לאחר מותה, היא הקדישה את זמנה לשני הדברים שאהבה יותר מכל: להיות בחברת אחרים ולכתוב. "גלוריה אירחה מאות אורחים בסלון ביתה במסגרת 'מעגלי שיח', מסורת שהתעקשה שתימשך גם זמן רב לאחר שלא תהיה עוד איתנו. כפי שכתבה גלוריה בספרה העתיד לראות אור, An Unexpected Life: 'אני חיה כבר יותר מ-50 שנה בבית האבן החום הזה, בחדרים שהיו עדים לחייהם של אנשים לפניי, ויכירו אחרים אחרי שאעזוב'".