"לא מתחרט על הפוסט עם הילד - אבל יכול להיות שיצאתי טיפש שרוצה תשומת לב"

שנה וחצי אחרי הפוסט השקרי ששיגע מדינה שלמה ועצבן את כתבי הרכילות וכלי התקשורת, סטפן לגר לא ממש מתחרט - אבל כן בוחר להתנצל. "אני לא מתחרט לשנייה", הוא אומר בריאיון ל-mako, "לא חשבתי יותר מדי לעומק כשפרסמתי את הפוסט. אם הייתי חושב, כנראה שלא הייתי מעלה אותו. זה יכול היה לרסק אותי. אז לא, אני לא מתחרט, אבל כן למדתי, ולהבא, אם אעשה דבר כזה - זה יהיה בצורה אחרת". 

זה קרה במוצאי שבת, מרץ 2024. הרקדן והזמר, אז בן 26, שמוכר כבר כמה שנים טובות בתעשייה, פרסם באינסטגרם מספר תמונות שלו כשהוא לצד ילד קטן, וכתב: "יש מצבים שבאיזשהו שלב אין דרך וצורך כבר לברוח מהם, ובסוף דברים טובים תמיד מתגלים... אז הנה אני מגלה לכם שכריס שלי היום בן שבע". אי אפשר היה לפרש את זה אחרת: לסטפן יש ילד קטן, שכמעט אף אחד לא ידע על קיומו עד לאותו הרגע.

הידיעה סוקרה בהרחבה באתרי הבידור, סטפן עצמו או מי מטעמו לא מיהרו להכחיש, ורק כעבור שעות התברר - כריס הוא בן הדוד שלו. אין לו ילד. אמרו שזה תעלול יח"צני לקראת שיר חדש, הוא אמר שהובן לא נכון. עכשיו הוא מבקש להסביר מה בדיוק קרה שם. 

"קודם כל, אני לוקח על זה אחריות - אומנם יש לי מנהלים, אבל אני גם בן אדם בפני עצמי, ולא כל דבר שקורה ברשת קשור למנהלים שלי. עכשיו לגבי הפוסט: תראי, אחרי כל מה שקרה ב-7 באוקטובר, אני חושב שכמו אצל הרבה אחרים, נכנסתי למקומות קיצוניים מכל מיני כיוונים. אני מעיד על עצמי שכנראה נכנסתי לאיזשהו רגש מסוים שאני אפילו לא יודע להסביר אותו. התחברתי יותר לעניין של המשפחתיות בתקופה הזאת.

"כריס הוא בן דוד שלי ואני מאוד מחובר אליו. הייתי חלק מהגידול שלו, כמו אח, דוד, אבא. התחושה שאני מרגיש כלפיו היא כזאת. כשכתבתי את הדברים, נכנסתי לאיזה משהו. אפילו אם כל מה שכתבתי שם הוא לא אמיתי במציאות הפיזית, ואני לא אבא שלו - בתחושה שלי זה היה ככה אם היה לי ילד. מה גם, סביר להניח שאם היה לי ילד, אז עד שהיו יודעים את זה עליי, ואיך שהייתי עושה את הדברים בשביל לשמור על הפרטיות - זה היה בדיוק ככה. אני ממש דמיינתי את עצמי בסיטואציה הזאת ולקחתי את הרגשות שלי אליו, וכתבתי את הפוסט מרגש. 100% אמיתי.  

"יכול להיות שנכנסתי לזה יותר מדי ושכחתי לשנייה מי אני ומה אני. זה קרה גם בימים שהוצאתי שיר על נושא שמאוד ריגש אותי, על אבא שלי, ועוד יותר נכנסתי לרגש הזה. אבל, לא יודע, יכול להיות שגם יצאתי קצת ילד טיפש שכותב פוסט כזה שכאילו רוצה תשומת לב. ואני מודה, אני אפילו לא יודע להסביר לך למה עשיתי את זה, אבל באמת שהייתי אמיתי עם הרגש שלי".

לא חשבת שפוסט כזה יגרום לאנשים לחשוב שיש לך ילד?
"חשבתי, אבל לא התעסקתי יותר מדי באיך זה ישפיע על אחרים. התמקדתי בעצמי וברגש שלי. אנשים חושבים שכתבו לי את זה, אבל לא - אני כתבתי. אני כותב מאוד יפה וגם אוהב לכתוב, למרות שאנשים רגילים לראות את סטפן המגניב שקופץ ושר. לפעמים אני מתעלם מזה ושוכח שאני מפורסם".

כלומר, לא ציפית שזה יביא לכל כך הרבה תגובות.
"נכון. את יודעת שבחו"ל, דברים כאלה קורים כל יום וזה הכי בקטנה? אז כנראה שהראש שלי היה במוד של חו"ל כשפרסמתי את הפוסט. סבבה, אנחנו בישראל, אבל כנראה שלא הבנתי שזה יכול להגיע למקום כזה עם ביקורות כאלו. אבל בסופו של דבר, לא פגעתי באף אחד. לא עשיתי משהו רע לאף אחד. עשיתי משהו שאם היה פוגע במישהו - זה היה פוגע בי. זה עליי. הייתי צריך להשאיר את הטקסט שכתבתי בפתקים של האייפון".

זה לא כמו עם השרוף

במבט לאחור ומפרספקטיבה של הזמן - התגובות הזועמות לסיפור של סטפן והילד שלא היה מרגישות קצת אובר-דרמטיות יחסית למדינה מוכה ועצובה כמו ישראל. ועדיין, אי אפשר לזלזל בזעם שהתעורר בקרב העיתונאים: הם הרגישו מרומים, הרגישו שסטפן שיקר להם בזדון, וכשעלו על התרמית (או הפוסט התמים שהלך רחוק מדי, תבחרו אתם) היו שנשבעו שמעתה והלאה סטפן מוחרם ולא יקבל במה אצלם.

"שמעתי על עיתונאים שנפגעו ממני, ולא כל כך הבנתי. אין בינינו קשר אישי. כל הקשר שיש לנו זה שהוא בא לראיין אותי ואפילו לא מסתכל לי בעיניים, לא מקשיב לי באמת. רק מחכה שאגיד איזה משפט בשביל הכותרת - אז הוא פגוע ממני?"

בוא נחזור לרגע הזה: אתה מעלה את הפוסט - מה קורה מכאן?
"חברים התקשרו ואמרו לי, 'מה? אני בשוק', 'אני לא מאמין'. אבל האמת היא שאחרי זה גם סגרתי את הטלפון".

כי לא רצית להתמודד עם התגובות?
"לא. פשוט פרסמתי את הפוסט וכיביתי. אני אגיד לך משהו: אם היה איזה פסיכולוג שמנתח את מה שעשיתי, אז אולי זה היה טיפה עובר. אנשים שהם לא פסיכולוגים כנראה לא ידעו להסביר את זה, ויכולים לחשוב שזה תרגיל שיווקי, פדיחה או לא יודע מה, אבל מי שמתעסק בדברים האלה ידע בדיוק להסביר מה קרה לי באותו רגע ומאיפה זה בא. אני חושב שאפילו לא יראו את זה כמשהו טיפשי - כי זה לא. אני לא סתם קמתי וכתבתי ככה יפה על משהו מסוים. זה לא נובע מטיפשות. אני לא בן אדם טיפש שמשעמם לו ועושה את זה סתם. אני יודע שקרה לי משהו ברגש, ואולי בכלל רציתי לעורר תשומת לב למשהו אחר, משהו מתחת לאדמה, להשיג איזו מטרה שלא קשורה למוזיקה ולכלום".

מה ההורים שלך אמרו על זה? הם הרי יודעים שאין לך ילד.
"הם הבינו אותי. מי שמאוד קרוב אליי הבין את הפוסט כי מכירים את הקשר שיש לי עם כריס. מה שכן, ההורים לא מבינים את העוצמות של פוסט כזה. אני התנהגתי כמו ילד שמפרסם משהו ושכחתי את מה שזה יכול לעורר. ושוב, זה לא היה משהו שלילי אלא משהו חיובי".

אבל הרגזת המון אנשים. בכמה כלי תקשורת הצהירו שלא יסקרו אותך יותר כי שיקרת.
"התקשורת תמיד פרגנה לי, אבל אני חושב שאולי באותה נקודה נמאס לי שמתעסקים רק בדברים שטחיים ולא מסתכלים באמת על הבפנים של האדם. שמעתי על עיתונאים שנפגעו ממני, ולא כל כך הבנתי. 'רגע, אתה פגוע ממני אישית?! אין בינינו אפילו קשר אישי. כל הקשר שיש לנו זה שאתה בא לראיין אותי, ואתה אפילו לא מסתכל לי בעיניים ולא מקשיב לי באמת. רק רושם את מה שאני אומר בשביל לעשות את הכתבה, ומחכה שאגיד איזה משפט בשביל לשים בכותרת - אז אתה פגוע ממני?'.

"אנשים לא יודעים, אבל אני בן אדם מאוד רגיש וחשוב לי קשרים עם אנשים. אפילו עכשיו בריאיון איתך אני מרגיש שאני בשיחה עם פסיכולוג. יש אנשים שבאים ועושים את העבודה שלהם, ואז הם נפגעים ממני. ואני לא מבין, בחיים לא שאלת אותי איך אני מרגיש - אז אתה נפגע ממני כי פגעתי במשהו שאולי קשור לאגו שלך? אני יכול להבין את זה ולא מאשים, וגם אמרתי כבר מיליון פעם שאני מצטער אם פגעתי ברגש מסוים שגרם לכם להרגיש פחות טוב, אבל בסוף - לא פגעתי באף אחד. אולי בעצמי".

נראה לי שהתקשורת פשוט לא אוהבת קטעים כאלה, כמו שהיה עם השרוף לפני 25 שנה.
"נכון, אבל לא חשפתי את הילד דרך התקשורת באיזה ריאיון. פרסמתי פוסט בעמוד שלי, בדיוק כמו שאני מעלה סרטוני ריקוד, למשל. אני עושה מה שבא לי אצלי בעמוד, ואם תיכנסי לסטורי שלי את תראי שאני מדבר על נושאים שהתקשורת יכולה לקחת ולעשות מהם אייטמים צהובים - אבל אפילו לא מסתכלים ולא שמים לב לדברים מטורפים".

מה למשל?
"אני משתף המון דברים אישיים. לפעמים באמצע הלילה אני מרגיש משהו אז אני מפרסם אותו בסטורי על גבי מסך שחור, ואף אחד בכלל לא מבין. אז כפי שאמרתי, אני עושה מה שבא לי בעמוד שלי, וכאן עם הילד לא ביקשתי עזרה ממישהו על משהו, פשוט כתבתי ועשיתי".

וזה גדל יותר ממה שדמיינת.
"כן. תחשבי שעם כל הפרסום שלי, אני עדיין רואה את עצמי בתור.... סטפן. ילד. בסוף, כשאני קם בבוקר אני פשוט סטפן - יושב עם החברים שלי, המשפחה שלי, האנשים שקרובים אליי, ורק ברחוב אנשים ניגשים אליי. יש בזה משהו יפה, אני אף פעם לא אראה את עצמי ככוכב, לא משנה מה. אז אם לפעמים אני עושה דברים מסוימים שנראים כאילו שאני 'לא שומר על פסון של אומן', לא אכפת לי. אני עושה מה שבא לי ואני נהנה מהחיים. הכל ממקום טבעי של כיף".

ועכשיו אתה נזהר יותר לפני שאתה מפרסם דברים?
"ברור. מכל דבר אתה לומד. מצד שני, זה קצת מבאס. אני חושב שאנשים לא לוקחים את האחריות שלהם בכל מה קשור לרשתות חברתיות. נניח, עמוד כלשהו מפרסם פוסט, 'זה וזה עשה כך וכך', אז ישר כולם בתגובות 'איזה מניאק'. אבל רגע, זה פורסם עליו, זה לא משהו שהוא אמר. חכו. כשאני רואה משהו שפורסם בתקשורת, אני קודם כל רואה את זה בצורה ניטרלית, ועד שאני לא יודע מה באמת קרה אז אני לא שופט".

קרה שפרסמו עליך משהו לא נכון?
"אחרי הסיפור עם כריס, באחד העמודים כתבו שירדו לי מלא עוקבים. אז זהו, שלהפך. עלו לי. הם כנראה רצו לפגוע בי בצורה מסוימת. בקיצור, המסר שלי לאנשים זה שלא ימהרו לשפוט. אנשים צריכים לזכור שמאחורי כל דבר, בסוף עומד בן אדם בדיוק כמוך ולפעמים צריך לשים את עצמך במקומו. אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה למי שיושב מולנו - אולי הוא חולה באיזו מחלה? אני רוצה שאנשים יסתכלו יותר לעומק, אנחנו הרבה יותר עמוקים ממה שנדמה לכם". 

אגב, הרגשת ניכור כלשהו מכלי התקשורת?
"האמת שלא... יש מישהי שעובדת בתקשורת ואמרו לי שהיא כועסת עליי. אחרי כמה זמן נפגשנו במציאות והיא לא אמרה לי כלום. התחבקנו ודיברנו כאילו הכל טוב. חוץ מזה, אני לא בן אדם שמתעסק בצהוב, אז גם כשהתקשורת מסקרת אותי, זה בעיקר על הדברים האומנותיים שאני עושה, ככה שלא הרגשתי משהו שונה". 

אהבה, אחווה ושיער

אז אחרי שפתרנו את הסוגיה הזאת, אפשר לחזור לדבר על הדברים האומנותיים שהוא עושה: בימים אלו הוא עולה עם המחזמר "שיער", הפקת הענק מבית התיאטרון הישראלי, ששם הוא ייכנס לנעליו של האד (אותו גילם בסרט המקורי דורסי וויט). הסיפור על האמריקאי שמגויס למלחמת וייטנאם ומתיידד עם היפים ארוכי-שיער, ויחד כולם מאמינים בשלום, אהבה והשתמטות, עובד לישראל 2025 - מדינה במלחמה שנמשכת כבר שנתיים, בלי שלום, בלי אהבה אבל עם, ובכן, השתמטות. 

"עשינו גרסה עדכנית לסיפור", מסביר סטפן, "אי אפשר הרי לעשות מחזמר - ועוד כזה, שממילא עוסק במלחמה - ולא להכניס את המציאות שלנו. המצב הזה הוא כבר חלק מאיתנו, אז מכניסים אותו גם באומנות, בהופעות ומחזות זמר. זה חשוב ואי אפשר להתעלם". 

לפני כמה שבועות שוחחתי עם עדי אלון, שגם הוא מככב בהצגה, והוא אמר שהקהל יזוז באי-נוחות. מסכים?
"תראי, אני חושב שהמחזמר הזה הוא מאוד פתוח, יש לו את הבוטות שלו ויש בו דברים מיניים, ונאמרים בו מילים שלא שומעים לרוב במחזות זמר. אבל מי שיבוא יודע לאן הוא בא".

ב"שיער" הצעירים מדמיינים חיים יפים נטולי מלחמות. לא נשמע כמו משהו שיכול לקרות בישראל אי-פעם.
"ברור שזה יכול לקרות. זה יקרה. אנחנו חיים במדינה לא פשוטה מהמון בחינות. עוד מאז שישראל נוסדה היינו צריכים להילחם על המקום שלנו. יש כל כך הרבה איומים מסביב מכאלו שרוצים לרסק את המדינה הקטנה והצעירה הזאת, אבל ישראל עדיין עומדת ואני חושב שיש פה משהו מעבר. אני חושב שמדינת ישראל קשורה רוחנית לאלוהים. עם כל הבעיות, הקרע בעם ומה שקורה פה, אני לא יודע, יש כאן איזו שמירה, ככה אני מרגיש". 

איך אתה באמת עם כל מה שקורה בחוץ? ההפגנות, הקרע? לא יוצא לך להתבטא פוליטית.
"נכון, ואני אגיד לך למה - אני לא כל כך מבין, זו האמת. יש דברים שאני מתמקד בהם שאף אחד אחר לא מתעסק בהם בכלל, כמו למשל - ללכת ברחוב ולהסתכל על השמיים, על הטבע, על החיים. אף אחד לא מתעסק בכמה זה מדהים להביא ילד לעולם או כמה מדהימים החוקים בטבע שלנו. אני אומר שבני האדם חוקקו חוקים והוסיפו תוספות שמכבידות על עצמנו, חלק זה דברים טובים וחלק זה דברים יותר מורכבים.

"עכשיו, באופן טבעי העולם הוא יפה והחיים הם מרגשים, והפוליטיקה בעיניי היא סוג של תוספת לעולם - עם כל מיני חוקים. אני לא מבין כלום בפוליטיקה, לא מגיב לזה ואפילו לא צופה בחדשות או בטלוויזיה בכלל, אבל אני מבין בדברים האמיתיים, ואם אתה מסתכל לבן אדם בעיניים ומכבד אותו, אז הוא יכבד אותך. אם כולם היו מתנהגים ככה, זה היה הרבה יותר טוב".

"יש כל כך הרבה איומים מסביב לישראל מכאלו שרוצים לרסק את המדינה הקטנה והצעירה הזאת, אבל ישראל עדיין עומדת ואני חושב שיש פה משהו מעבר. מדינת ישראל קשורה רוחנית לאלוהים. יש כאן שמירה"

הוא נולד לפני 27 שנה בבת ים, להורים נוצרים מטוגו שהכירו במהלך שליחות דיפלומטית בישראל. את דרכו בעולם הבידור החל כנער כשצעד על מסלולי האופנה של מותגים ישראליים, ולצד זאת הפגין כישורי ריקוד מרשימים - שהובילו אותו לזכות פעמיים באליפות ישראל בהיפ הופ ולהופיע בקליפים של סטטיק ובן אל. משם הדרך לקדמת הבמה הייתה טבעית: דואט עם נועה קירל ("טיקיטאס"), שיתוף פעולה עם איתי לוי ("מאמו") והלהיט הבלתי נשכח "קומסי קומסה". בהמשך גם כיכב ב"נינג'ה ישראל VIP", הוציא אלבום אולפן (Nouvel air) ואפילו השתתף ב"רוקדים עם כוכבים" צרפת, שם סיים במקום השלישי והמכובד. 

"כשאני בחו"ל, באופן אוטומטי שואלים אותי 'מאיפה אתה?', ואני מחכה לזה בשביל לענות 'מישראל'. אני כבר יודע שאנשים רואים את הדמות שלי ולא מצפים לתשובה הזאת, כך שזה תמיד מעורר שיח מעניין. כיף לי לראות את התגובה".

ומה לגבי הסברה? כמי שדובר חמש שפות (עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ואווה) - יוצא לך לדברר את ישראל בעולם?  
"ברור. אני מאוד גאה במי שאני ובזהות שלי, משתמש בזה גם כדי לקדם את עצמי. גם בקליפים שאני מצלם או בפריסטייל שאני עושה ראפ, אני מדבר על המצב, על הצביעות של האנשים כלפי ישראל. אני מאוד גאה, בסופו של דבר נולדתי פה, ואני כל כך מעריך את הדבר הטבעי שהמדינה נתנה לי. בניתי פה קריירה. יש כאלה שאומרים לי, 'אם היית נולד בחו"ל - היית עושה יותר'. אני לא מאמין בזה. אני אומר, אם נולדתי במקום מסוים וזה עבד - זה אומר שזה מה שהיה צריך לקרות, וזו מתנה. אז חובתי לעמוד מאחורי המדינה שלי". 

יוצא לך להיתקל בתגובות פרו-פלסטיניות? 
"במציאות? וואלה לא. היה איזה מקרה אחד שמישהו שמע שאני מישראל, ואז ענה לי 'פלסטין', ואמרתי לו - 'לא, ישראל'. וזהו, לא התעסקתי עם זה. היה נראה שהוא פשוט רצה להגיד את שלו. זה היה מצחיק, כאילו, טוב. ברשת, לעומת זאת, אני חושב שאנשים לא מבינים את הסיפור שלי. יש תגובות של, 'איך אתה כשחור או כאפריקאי מרשה לעצמך לתמוך בישראל?'. אנשים חושבים שמשלמים לי או כל השטויות שמספרים מסביב. אבל התגובות האלה הן לא כלפיי אישית. אנשים פשוט בוחרים על מי להיתפס.

"תחשבי שאני האדם היחיד בעולם שחווה את הסיפור הזה - אין אומן אחד שהוא שחור, נוצרי, שנולד בישראל ומדבר עברית. אין. אני היחיד בעולם. אני שם לב לזה בתגובות, כשרואים אותי עם דגל ישראל או שר בעברית. אנשים לא מכירים את זה בכלל. עזבי, הם לא יודעים כלום על ישראל, גם מהבחינה התרבותית. זה תמיד או מלחמה או פוליטיקה, יהודים וכסף. זה מה שהם מתעסקים איתו וזה גם מה שמראים בחדשות. אף אחד לא יודע כלום, ובסוף, וואלה, ישראל מדינה קטנה - ופה אנחנו חושבים שאנחנו אמריקה, אנחנו עוברים המון, אבל מבחוץ לא רואים את זה ככה, לא יודעים כלום". 

וכאן בארץ, למרות שאתה מפורסם - אתה מקבל לפעמים תגובות גזעניות? 
"האמת שהרבה זמן זה לא הרגשתי את זה וגם לא התעסקתי בזה. אני חושב שזה יכול לקרות, אבל זה עובר אותי. אני עסוק בדברים אחרים ובאנרגיה טובה. ומה גם שאני מוכר, אז כבר לא מסתכלים בכלל על זה, שזה טוב ולא טוב. כבר מכירים את הבן אדם ואי אפשר שלא לאהוב. בכלל, אדם שהוא גזעני - בעיניי חסר לו בורג מסוים. הרי תינוק נולד ניטרלי, הוא לא יודע כלום ומכניסים לו לראש כל מיני דברים ובסוף הוא חי ככה. אז יש כאלו שלא הכניסו להם שום דבר חיובי ולא הסבירו להם, ואין להם את הידע והחכמה. אז אם מישהו יבוא ויגיד 'אה, אתה שחור', אז מבחינתי - ואני לא אומר את זה ממקום שאני חושב שאני טוב יותר ממנו, אלא ממקום של רחמים - באסה בשבילו. קשה לחיות ככה". 

לא לקנא

אז התגובות הגזעניות על צבע עורו חולפות מעליו, אבל יש גם תגובות הפוכות - שחורים שמאשימים אותו בניכוס התרבות האפריקאית. לאחרונה הוא פתח עסק לצמות, ולא כולם ראו זאת בעין יפה (ומיד נגיע לזה). 

"את יודעת כמה קשה עבדתי על העסק? באתי לפתוח דלתות ואמרו לי שאני סוגר אותן. אולי זה גם עניין של קנאה - שחור שמצליח להתקדם במדינה מסוימת, אבל זה לא קשור לצבע כי גם אדם לבן יכול לקנא"

ברכות על העסק - לקחת את התפקיד ב"שיער" ברצינות יתרה.
(צוחק). "אצלנו בתרבות, באפריקה, במשפחה, מתעסקים בצמות. זה ממש חלק מהשורשים שלנו. רוב האנשים בישראל מכירים את המילה 'צמות' מהטיילת באילת או מאיזה עסק בתל אביב, ולא תמיד המקומות האלה מזמינים. אני, שמחליף תסרוקות בתדירות גבוהה ועושה הרבה צמות, ראיתי הרבה שמתעסקים בזה אבל התבאסתי שלא עושים את זה בדרך שאני חושב שזה צריך להיעשות. גם תמיד שואלים אותי איפה אני עושה צמות, ולכן החלטתי לפתוח מקום ולתת לצמות את הכבוד שמגיע להן. בעיניי זה דבר כל כך יפה ואומנותי". 

יכול להיות שההחלטה לפתוח עסק הגיעה גם ממניע של ביטחון כלכלי? 
"לא. זה הגיע מתשוקה, ממקום טהור, רציתי להציג את הצמות כפי שהן צריכות להיות מיוצגות - במיוחד בארץ, שלא הרבה מכירים את הדבר הזה לעומק. אני ממש הלכתי ודיברתי עם אנשים, עם הקבלן, התעסקתי בדברים שבחיים לא התעסקתי בהם. כן, יש פה גם עניין של הכנסה שמגיעה אליי, אבל המטרה שלי הייתה לשמור על התרבות האפריקאית, על השורשים. כולם הרי יודעים שאני אומן שחור ואפריקאי, זה מה שאני מציג, זה  בשורשים שלי ואעשה את זה בצורה הכי טובה שיש".

אני נתקלתי בתגובה אחרת - גולשת האשימה אותך שאתה "מרוויח כסף מהאסתטיקה של השחור, אבל מוחק את האנשים השחורים עצמם". 
"אוקיי. שמעי, בכל קבוצה אתנית יש את אלה שקמים בבוקר וכל המהות שלהם זה עניין הצבע או הזהות, עוד לפני האישיות ולפני הלב, ויש כאלה שקמים וחיים את החיים שלהם. אני חושב שלא תמיד מבינים את מה שאני עושה ובאים אליי במעמד של שפיטה. לא קולטים שמה שעשיתי פה הוא כל כך טוב. המקום שפתחתי הוא לא רק מספרה של צמות, אני רוצה להפוך אותו לעולם משל עצמו. ונראה לי שלא קלטו את זה עדיין. 

"ולעניין התגובה - אי אפשר להסתכל על מה שעשיתי ולהגיד את הדברים האלה. מחפשים ומתעסקים ב'שחור שחור שחור' כל היום. בואו, כפרה עליכם, אני לא קם בבוקר ואומר, 'אני שחור'. אני סטפן. סבבה, אפשר להבין את ההיסטוריה ואת הסיבות, אבל יאללה, קדימה, רוצים להתקדם בחיים. כל העובדות במספרה שחורות חוץ מאחת לבנה, אנשים מכל הסוגים מגיעים אלינו ומבינים את הבסיס, וזהו. אז כן, ראיתי את התגובה וחשבתי כזה, 'למה גם כשעושים משהו טוב, אומרים לי שזה מוריד?' למה? אני לא רואה את הדברים ככה ואין לי אפילו הסבר לתת לה. אני לא אשכנע ולא אתנצל בפני אף אחד כי אני יודע מה עברתי, ועם כל הכבוד - עברתי הרבה. אני יודע טוב מאוד מה אני עושה, ולבוא ולהגיד לי אחרת זה סתם לחפש אותי". 

נראה שהתגובה הזאת כן כאבה לך. 
"זה פשוט עצוב. את יודעת כמה קשה עבדתי על העסק? התעסקתי בזה כל כך הרבה זמן, השקעתי מחשבה, באתי לפתוח דלתות ואמרו לי שאני סוגר אותן. אולי זה גם עניין של קנאה - שחור שמצליח להתקדם במדינה מסוימת, אבל זה לא קשור לצבע כי גם אדם לבן יכול לקנא. זו פשוט תגובה של בן אדם שעוסק בדברים שמשאירים אותו במקום ולא מקדמים אותו". 

אם אני באה לעסק - אתה עושה לי צמות? 
(צוחק) "לא לא, יש שם צוות מהמם ומוכשר שעושה את כל העבודה. אולי אני אעשה בשביל הכיף".