אופטימיות נצחית: כולנו הילדים של פיסטוק

יש משהו נדיר בעובדה שלא משנה אם נמניתם על ילדי הסבנטיז, האייטיז או הניינטיז – ריבלין היה שם בנוף ילדותכם. הוא היה שם כפיסטוק ליד דודלי בשחור ולבן, ואז בהדרגה נכנס לעולם הטלוויזיה בצבע עם הספין אוף "בבית של פיסטוק" ובתור הבלש ב"זהו זה". ילידי שנות השמונים זוכרים אותו מ"הופה היי", וילדי שנות התשעים כבר הכירו אותו בתור הסיידקיק בתכנית של ציפי שביט.

פטירתו של ריבלין משמעה ששלושה דורות של ילדים, ממי שנמצאים היום בצבא ועד כאלה שכבר מזמן יש להם ילדים משלהם, איבדו את האייקון הנוסטלגי שלהם – ואיכשהוא, באופן לא מסתבר, עבור כולם זה אותו אחד. היה בספי משהו חם ובלתי אמצעי שכבש אותנו כילדים בלי ששמנו לב, ניצוץ של טירוף קומי שגרם לנו להרגיש שזה בסדר להתשטות, זה אפילו כדאי. בכל בוקר מחדש רגע לפני בית הספר היינו חייבים לראות אותו שוב גונב את המפתח של חביתוש. הוא נותר מצחיק ורלוונטי עבור ילדי הטאבלט והאייפון בדיוק כפי שהיה למי שגדלו מול שידורי השחור-לבן. פיטר פן נצחי עם שמחת חיים שהדביקה את כולנו.

נתן את הקול

אלא שהמצב לא השתפר וריבלין הלך והידרדר, הרחק מעיני הציבור. אף אחד לא ידע מה בדיוק אירע לו, עד שחשף, לפני כמעט שש שנים, בתכנית "עובדה", את מאבקו בסרטן, הניתוחים הרבים שעבר, והיות המלחמה הזו בדיוק מה שעמד בינו לבין היכולת להופיע, בינו לבין הקהל. החברה והקולגה ציפי שביט סיפרה שלא האמינה איך גם ממיטת חוליו, ריבלין היה שוכב ומספר בדיחות, "הוא שורד, זה האופי שלו", אמרה בראיון למעריב.

ריבלין הפך את מאבקו הפרטי לציבורי, וכולנו ראינו איך אחד מגדולי הקומיקאים שלנו נלחם על הזכות לתת את הפאנץ' האחרון. לפני שלוש שנים, אחרי כמעט שלושים ניתוחים, נראה היה שספי הכניע את המחלה לחלוטין – אחרי כל אותם ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, הוא הכריז קבל עם ועדה שהחלים מהסרטן והוא מוכן לחזור לעבוד. זו הייתה תקופת עדנה עבורו, הוא חזר להופיע בתיאטרון הלאומי וקיבל את מושב הכבוד בפנתיאון ההומור הישראלי כשהנחה לצד שביט ושלמה בראבא את "תצחיק אותנו", שחיפשה את הבדחנים הבאים של ישראל. אך השמחה הייתה מהירה מדי. לפני כשנה שוב תקפה אותו המחלה והוא איבד לחלוטין את קולו.