יעל ואנחנו: ספרי הנעורים ששינו את חיינו

בתחילת שנות ה90, כשעדיין לא היה אינטרנט והתרבות האמריקאית הגיעה לכאן רק במינונים קטנים, העולם בספרים האלה היה רחוק שנות אור מהעולם של נערה ישראלית ממוצעת, ולכן גם כל כך מרגש. וכמעט 20 שנה מאוחר יותר, כשהפרום נייט כבר מזמן הגיע גם לחולון, אני לא באמת מצליחה לשחזר אף אחד מהסיפורים האלה. הכל נמחק, אבל אם רק אסגור את העיניים, אוכל לראות בפרטי פרטים את העטיפות.
(נטע ספיר)

 אין ספק שהיום עלילת הספר הזה היה מחזיק למקסימום שני פרקים של הקרדשיאנס, אך בזמנו הוא גרם לכל אחת מאיתנו לפזול לרגע לכיוון בן הדוד החתיך שלה, בדיוק עד הרגע שבו נזכרנו שאנחנו לא גרים בקראוון בערבות ג'ורג'יה.
(דנה נפתלי)

הקומדיה של היקום, האפסיות של הכל, הקלילות שבה חורבן הוביל לצחוק והסיפורים מרחבי הגלקסיה שהכניסו את חיי היום יום לפרופורציה וסיפקו נקודת מבט אחרת. העולם ש"המדריך"  פתח, דרך ההומור והאנרכיה שלו,  ללא ספק תרם לגיבוש הזהות שלי, ואני בטוח שעוד רבים וטובים הושפעו בצורה דומה מהסיפור שמתחיל בארתור דנט ונגמר ב 42.
(איתי פורת)

הוא לימד אותי מה זאת אהבה ראשונה (הכי לא, אבל נו מילא – את הדמעות שלי על הכר כבר אי אפשר להחזיר), מהי נשיקה ראשונה (הכי לא, אבל נו, כששני לשונות בהרצה פוגשות שיני מלתעות – משהו טוב לא יכול לצאת מזה) ואיך גבר באמת צריך להיראות: אופנוע, מעיל עור שחור ושיער משוח לאחור בג'ל שנוצר במעבדה כימית. בקיצור, הכי גייז.

אבירם בעצם היה עידו ה"אני" מ"יעל ואני", זה שמוביל את כל המהלכים, זה שמחליט לאן הולכים וזה שמשתמש בקסמיו כדי לפתות את יעל לניצני פורנוגרפיה רכה, כולל ליקוק אצבעות ועוד כל מיני זוטות שהופיעו שם. לקח לי זמן להבין שהחיים זה לא יעל ואני, אבל היי – לפחות יש את מי להאשים בצעדיי הראשונים והכושלים בתחום הרומנטיקה.
(קרן שפירא)