משהו דומה לגמרי: מונטי פייתון גדולים בדיוק כמו פעם
בדיחות תוכים מתים, רפרנסים בוטים של סקס ומבט קליל על החיים, המופע המיוחד של חמשת חברי מונטי פייתון נראה כמו מסע קלאסי בזמן. נכון, לא כל חברי "הקרקס המעופף" נראים במיטבם, אבל כשהם חוזרים אל המילים והשירים שגלגלו את העולם מצחוק, אי אפשר לטעות בקסם המיוחד הזה
רגע לפני הכניסה לאולם ה-O2 בלונדון, מרחק של כמה שעות טיסה בודדות מישראל החיים נראים לפתע בהירים יותר, קלילים יותר, ממש כמו שחברי "הקרקס המעופף" לימדו אותנו לפני 40 שנה. את הלך הרוח האגרסיבי והלוחמני מאולפני החדשות בישראל לא מרגישים כאן, אפילו כשמנסים למכור למעריצים הנלהבים חולצות טי עם כיתוב ב-25 פאונד (146 שקל). את המקום שלהם תופסת התחושה של אירוע חד פעמי, גדול מהחיים. ה"רולינג סטונס" של הקומדיה שוב כאן על במה אחת, מבוגרים הרבה יותר ובהרכב חסר (ללא גרהאם צ'פמן המנוח), אבל עם אותו קסם ייחודי ששמור לגדולים באמת.
ג'ון קליז, מייקל פאלין, אריק איידל טרי גיליאם וטרי ג'ונס, לוקחים את כל האירוע הזה בהומור שמאפיין אותם. בסרטון שמקדם את המופע בימים האחרונים, נראה מיק ג'אגר יושב בסלון ומתפלא איך חבורה של זקנים מקומטים מנסה להיאחז בכוח בימי הזוהר בשביל בוכטה של כסף. לא פחות מ-4.5 מיליון פאונד הושקעו בחגיגה הזו, בין היתר כדי לממן את חבורת הרקדנים שמבצעת את הצעדה המפורסמת של ג'ון קליז, שבגילו המופלג נאסר עליו רשמית להרים את רגליו לגבהים שידע בעבר. בקהל אפשר לראות את המורשת שנבנתה סביב החבורה המצחיקה הזאת: מצד אחד המעריצים הוותיקים, חלקם נראים עתיקים לא פחות מהאנשים על הבמה, ומנגד הדור שדגל על הסרטים והמערכונים וחרש את יוטיוב בחיפוש אחר כל בדיחה נוסטלגית.
זה לא אומר שמונטי פייתון לא ניסו גם קצת חומרים חדשים לאורך הערב, ואלה גם היו החלקים הפחות מבריקים של המופע. פתאום הפאנצ'ים היו קצת חלשים יותר והמערכונים שהובילו אליהם מעט ארוכים מדי, שום דבר שיהרוס את ההנאה מהמופע כמובן. במבט על החבורה ניכר שחלק מהפיתונים הגיעו לעשור השמיני לחייהם במצב טוב יותר מהאחרים. בעוד שטרי ג'ונס, מייקל פאלין ואריק איידל נראים קופצניים ומלאי חיים כמו ב-1974, ג'ון קליז מגיע לכאן עם כרס שיכולה להספיק לקרקס מעופף שלם ומכבידה על התנועה שלו. גם היכולות הווקאליות נפגעו מעט, ועם זאת הטיימינג הקומי האדיר שלו עדיין שם. כל מבט משוגע, כל חיוך של טירוף משעשעים בדיוק כמו פעם. טרי גיליאם? משחק מעולם לא היה החלק החזק שלו, אבל הוידאו-ארט והאנימציה הנהדרת שביים לטובת המופע, מוסיפים אלמנט חדש של מוזרות פייתונית נהדרת. גם גרהאם צ'פמן מקבל מחווה מרגשת-מצחיקה באנימציה, שנסגרת בכיתוב: "אחד נפל, חמישה בדרך".
סייע בהכנת הכתבה: עמית סלונים, לונדון