ברוכים הבאים לעולמו החלומי של אוהד נהרין

המסך נפתח. הבמה ריקה ומופשטת. רק רקדנית אחת בצד שמאל בשמלה כחולה ונעלי ספורט רצה במקום. אפילו לרגע אחד היא לא משנה את קצב הריצה שלה, אלא רק מביטה קדימה אל עבר מקום שאנחנו לא יכולים לראות. התאורה מעומעמת, אך בוהקת. היא תישאר כך במשך שעה ומשהו. ואז, אחד אחרי השנייה, נכנסים אל הבמה הרקדנים המופלאים של בת שבע. ברוכים הבאים ל"עבודה אחרונה" של אוהד נהרין.

היצירה החדשה שעולה השבוע בבכורה היא אחת האינטימיות שיצר נהרין. גם כשהבמה מלאה ברקדנים, היא מרגישה כמו הצצה נדירה למוחו הסוער. לעתים זה מרגיש כמו מוחו של גאון מתמטי, וברגעים אחרים כמו של צייר ריאליסטי. העולם שמצייר נהרין מתעתע בצופים כמו חלום. הוא שואב אותך פנימה ודורש ממך הקשבה מלאה. המוזיקה המכשפת של גרישה ליכטנברגר מכסה את המחול בעננה של מדיטטיביות, כשרק האצנית משמאל (רקדנית הלהקה רני לבצלטר) מכניסה קצב קבוע, כמו מטרונום שפוקד על הכל מלמעלה.

"עבודה אחרונה"  היא לא קלה לצופה. היא לא קומוניקטיבית כמו עבודות ותיקות של נהרין. היא מאמצת, ולא מתחייבת על כלום. אבל כשנותנים לה את ההזדמנות, המאמץ משתלם. הכאוס שנוצר לקראת סוף היצירה, כשכל הרקדנים משתוללים על הבמה ויוצרים את ההרגשה כאילו היא מלאה בעשרות אלפי אנשים, הוא אחד הרגעים היפים והמרגשים של נהרין. דווקא אותו חיבור בין השקט המהפנט שהיווה את רוב היצירה לבין הרעש המוגזם וההיסטרי שבא אחריו, מציג את הגאונות של נהרין בשיאה. והוא יודע את זה, ולכן משתמש באיקונוגרפיה נהרינית - הרעשן הענק של "קיר", רובה האם-16 של "זינה" ומעגל הרקדנים בלבן של "חלב שחור". כולם מצטרפים יחד לפגישת מחזור. האם מדובר בנפנוף אחרון לשלום, כמשתמע משם היצירה, או סתם כרמזים ששתל נהרין לצופיו האדוקים, לא ממש ברור, וגם לא ממש משנה.

"עבודה אחרונה" מוצגת בימים אלה בבכורה עולמית במרכז סולן דלל, מרכז הבמה בגני תקווה ובמשכן אמנויות הבמה בבאר שבע. כרטיסים באתר הלהקה.