הנקודה של כל "טסמניה" כתובה כבר בפסקה הראשונה

המציאות שלנו זזה מהר מדי. לכתוב רומן על הצרות של זמננו זה רעיון מבורך - אבל תשומת הלב הציבורית נדדה למקום אחר מאז שכתב פאולו ג'ורדנו את הרומן החמישי שלו, "טסמניה". ג'ורדנו בן ה-42, מחבר "בדידותם של המספרים הראשוניים", הוא פיזיקאי בהכשרתו; לכן רק טבעי שהטרדה העיקרית שפותחת את הספר היא הפחד ממשבר האקלים. הטקסט עוסק גם בגל הטרור האיסלאמי שהכה באירופה, בסקסיזם ובתנועת MeToo, ובאופן לא לגמרי ברור גם בפצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי. הרבה חרדות חיצוניות כדי להסיח את הדעת מכך שהנישואים שלו מתפרקים.

זה, לפחות, הקונספט הבסיסי. ג'ורדנו, במהלך לא שגרתי, כותב מפורשות את הנקודה של כל הספר כבר בפסקה הראשונה - "אולי שם טמונה ההתמקדות של חלקנו באסונות הממשמשים לבוא, אותה משיכה לטרגדיות שאנו מתבלבלים בינה לבין אצילות, ועומדת להבנתי בלב הסיפור הזה: הצורך למצוא בכל שלב מסובך מדי בחיינו משהו מסובך עוד יותר, דחוף ומאיים עוד יותר, כדי לדלל באמצעותו את הסבל האישי". זה רעיון מצוין לרומן, שמצד שני יכול להתפרש גם כעוקצני כלפי האנשים המעטים שבאמת אכפת להם מטובת הכלל. חבל שהטקסט לא עושה איתו כלום: הצהרת הכוונות הזו כאילו פוטרת את המחבר מאחריות, כך שהוא לא טורח לאבזר את הטקסט בשום אמירה נוספת, וגם את האמירה הזו מצייר בצורה צולעת למדי.

הבעיה העיקרית היא העמימות של דמותה של לורנצה, אשתו של הגיבור, שהוא בן דמותו של הסופר עצמו. הספר נפתח עם סירובה של לורנצה להמשיך בטיפולי הפוריות הכושלים שלהם. באופן סמלי למדי, היא השלימה עם כך שלא תהיה להם המשכיות, בעוד שהמספר מגיב בכעס עצור. כדי לברוח, הוא מבקש מהעיתון שבו הוא כותב לשלוח אותו לוועידת האקלים בפריז. תירוצים לנסיעות ממשיכים להופיע, וכך רוב הספר מועבר הרחק מלורנצה, עם פלאשבקים קצרים מדי שלא באמת נותנים הזדמנות להבין את מערכת היחסים שלהם.

כן ראוי לציין לשבח את גלריית החברים הרחבה שמוצגת בטקסט: רובם טיפוסים קרירים יחסית, ובכל זאת כאלה שאכפת להם מהעולם בו הם חיים. הספר מתחלק ברובו בין אנקדוטות חברתיות שונות לבין קטעים העוסקים באקלים או בפצצת האטום, כלומר משלב במידה מסוימת בין כתיבה מאמרית לכתיבה ספרותית.

הכתיבה היא הנקודה החזקה ביותר כאן. כמו לא מעט סופרים איטלקיים החיים כיום, ג'ורדנו כותב בקלילות ובשצף, גם כשהוא עוסק בנושאים לא פשוטים. מרגע שמתחילים את הקריאה קשה לעצור: יש בה איכות ממכרת, שהמיעוט היחסי בתיאורים בהחלט עוזר לה. גם הקטעים האישיים וגם הקטעים המאמריים כתובים נהדר. ולמרות שהנחמה בקריאת ספרות כנה וחומלת על כאבי העולם מתחלפת בשלב מסוים במועקה, דמות המספר תמיד מעוררת חיבה.

עוזרת בהחלט העובדה שהוא תקין פוליטית כמעט ללא דופי: מודאג מההתחממות הגלובלית, פמיניסט, וההערה הגזענית היחידה שנפלטת לו היא כלפי התרבות הערבית, שלה בכל מקרה העולם המערבי לא רוחש הרבה כבוד. בסופו של יום הוא עדיין גבר שלא ממש יודע לתקשר, בעיקר בתא הזוגי; אבל מראש לא מצטיירת תמונה חיה מדי של הזוגיות שלו כדי שהדבר יכעיס.

אפשר רק לנחש שהסופר רצה ליצור אפקט קרשנדו מתעצם לקראת הסוף, אבל זה לא מורגש. יחד עם ההתפתחות העלילתית, שלמרות ריבוי המעשים היא לא משמעותית, מתקבלת תחושה שהספר פשוט מתחיל ואז נגמר. כמו החיים, אולי תאמרו; ובכל זאת, זה מאכזב. הטקסט אפוף עננה של חרדה פרה-טראומטית, ציפייה לאסון - וכשהפיגועים באירופה לא מספקים, הוא פשוט נסוג אחורה אל הפצצה הגרעינית, האסון הנורא ביותר בתולדות האנושות. במקום זאת היה אפשר לצלול יותר לעומק של מה שמתרחש באותה עת, או פשוט לשהות בחרדה שלפני, ומי יודע, אולי אפילו להציע דרך להתמודד איתה.

"טסמניה" פורסם במקור בשנת 2022, ומתורגם לעברית רק עכשיו, כשהנושאים הבולטים בתודעה הציבורית הם המלחמה בעזה, אינטליגנציה מלאכותית, מגדר וטרנספוביה, אי-שוויון כלכלי ומשבר הדמוקרטיה. הטקסט לא עוסק באף אחד מהם, ולכן נחווה כפשוט לא רלוונטי. מבחינה ספרותית, הוא אומנם מספק קריאה קולחת ונעימה (ככל האפשר), אבל לא מציע שום תובנה שתיתן לו ערך אמיתי. מצד אחד, חבל: יש צורך בוער בספרות שתעשה סדר במציאות הכאוטית והטרגית שלנו. ומצד שני, זה באמת לא קל לכתוב מעין הסערה ולהצליח להאמיר לפרספקטיבה משמעותית. אם כבר, זו כנראה המחשבה העיקרית שנשארת בסיום הקריאה. בעוד שלוש שנים הבעיות שלנו עדיין לא ייפתרו, אבל לפחות יהיו לנו דברים אחרים לדאוג מהם.

"טסמניה", פאולו ג'ורדנו | תרגום: שירלי פינצי לב | הוצאת מודן | 256 עמודים