"במחילה מכבודה של אשת המערות" בוחר להוריד הילוך

איזה כיף לקבל יצירה שונה מסופר מוכר ומבוסס. זהו ספרו העשירי של אופיר טושה גפלה, אומן הפנטזיה, היצירתיות ומשחקי המילים, והוא בוחר להוריד בו הילוך מכל סימני ההיכר שלו. "במחילה מכבודה של אשת המערות" הוא ספרון העוסק בקשיי החיים הרגילים, מעוגן היטב במציאות, ולפחות בחלקו הראשון מגלה איפוק בכל הקשור ללהטוטנות לשונית. ספר קודר לזמנים קודרים, אם תרצו. אבל דווקא זמנים קודרים מולידים ספרים מעולים.

המנוע העלילתי מבוסס על מסתורין: נקודת ההתחלה והסיום ידועות, השאלה היא רק איך הגענו מאחת לשנייה. ההתחלה: דני הוא ילד בן 14 וחצי שאביו עוזב יום אחד את הבית ולא חוזר מעולם. הסיום: 16 שנים לאחר מכן, דני מקבל שיחת טלפון ממוסד פסיכיאטרי בלונדון, ומתבשר כי אביו הלך לעולמו וכי הוא מתבקש לסור לאנגליה כדי לזהות את הגופה. האב הנעלם, מתברר, לא השאיר אחריו הרבה - רק מחברת קטנה המתגלה כיומן הכתוב בכתב חרטומים. וביומן הזה, כמובן, נמצא המפתח להבנת הסיפור כולו.

מעריציו של טושה גפלה יוכו בתדהמה בעמודים הראשונים, המציגים כתיבה קרירה ומאופקת יחסית לסופר. באופן מפתיע, היא יושבת עליו מושלם: הרושם הוא אלגנטי מאוד, העלילה מתחילה לרוץ מיד אך העומק הפסיכולוגי מורגש במה שמסופר בקצרה ולא מוסבר. עם הכניסה לחלק היומן, שהוא למעשה רוב הספר, הדחיסות יורדת, הקריאה זורמת יותר, ומשחקי המילים מתחילים לחזור בהדרגה לכס הכבוד שלהם.

מבלי לחשוף יותר מדי מהעלילה, נספר כי האב עבד כמורה לאנגלית בתיכון, אבל תשוקתו האמיתית הייתה הספרות: לא לכתוב, אלא רק לשבת ולקרוא ספרים מבוקר עד ערב. איך מיישבים את משאלת הלב הזו עם הכורח לתחזק ולפרנס משפחה? זה הקונפליקט המניע את הספר.

האהבה לקריאה נבחרה לייצג את המשיכה לעולם הרוח, ואולי פשוט לעולם הפנימי. עם זאת, היא נחווית יותר כאובססיה ילדותית מאשר כתשוקה עמוקה, מפני שכבר מההתחלה מובהר כי הגיבור מחפש למעשה בריחה מהמציאות, ומפני שביומן שלו הוא כמעט ולא מדבר על ספרות - ומדבר הרבה מאוד על כסף. המערכת הכלכלית הרחבה שאנו חיים בה נתפסת בעיניו כמבזה. הוא מתעב את עבודתו, ויותר מזה - מתעב את העבודה בכלל.

במקביל, דברים מטרידים מתחילים לקרות סביבו: הומלסים שדופקים לך על דלת הבית יום אחר יום, יושבים לשולחן שלך בבית הקפה ומצפים שתקנה להם משהו, או אפילו פורצים לך הביתה וישנים על הרצפה. כל אלה מוצגים כחלק שגרתי מהמציאות של העולם הסיפורי, ויותר משהם מולידים פחד מעוני, הם מולידים בגיבור פחד מקשישים.

טבעת החנק מתהדקת סביבו וסביב הקוראים בסחרור של אימה מהפנטת. גלריית הדמויות המקיפות את הגיבור מתמודדת כל אחת עם אתגרים משלה, ותחושת המחנק וחוסר האונים מפתיעה בעוצמתה, בהתחשב בסדר הגודל הקצר של כתב היד. בינתיים עוד ועוד חלקים מהפאזל מתחברים להרכבת התמונה המלאה, ואת זה טושה גפלה עושה בצורה נהדרת כרגיל. 

הסופר בחר לעצמו משימה המתאימה מאוד לספרות המודרנית: לעסוק במתח בין זוועות היומיום לחיי הרוח, ולתאר את ההידרדרות ההדרגתית של אדם רגיל אל השיגעון. יש בכך משהו לא עכשווי, וזה אכן המצב, אם כי מהכיוון ההפוך: ההווה של הספר הוא העתיד שלנו, למרות שחוץ מהמתמטיקה הפשוטה אין שום סימן לכך בטקסט (עוד דוגמה לאיפוק המפתיע של טושה גפלה ביחס להרגליו וליכולותיו). בולטת בחסרונה היא התייחסות למצב הפוליטי והביטחוני בישראל: הנובלה נוקטת קו ריאליסטי, אבל מתעלמת ממגדיר מהותי של החיים פה. עם זאת, יש לזקוף לזכותה את המיקוד בנושא אחד שלא מאפשר לה להתפזר אל אחד אחר (ועוד מורכב ונפיץ כל כך), וגם את השאיפה לשאת מסר אוניברסלי. 

ההתפתחות העלילתית פשוטה כביכול, במיוחד אם משווים אותה ליצירתיות הפנטסטית של טושה גפלה בספריו הקודמים. אבל ראוי גם לדבר על כמה היא מוצלחת: הקצב נהדר, התגליות הגיוניות, ומהיגיון אחד לשני הקוראים באמת מצליחים להבין למה הגיבור איבד את עשתונותיו ולהזדהות איתו.

החשש היחיד שעוד נותר נוגע לסיום: זה של הסיפור הפנימי וזה של סיפור המסגרת. וכאן מתקבלת ההוכחה הסופית שאנחנו בידיים טובות. טושה גפלה מצליח להשתמש בסמליות ברורה מאוד, אך להזריק לה מוזרות בדיוק במידה שתגרום לה לא להיחוות כזלזול באינטליגנציה של הקוראים. וכבונוס לא צפוי, יש גם נגיעה של הומור מבורך. אחרי מערבולת של חרדות שהולכת ומתעצמת עמוד אחר עמוד, אנו נזרקים חזרה אל המציאות שלנו עם חומר למחשבה - אבל לא בדחיפה אלימה, אלא בחיבוק. סצנת הסיום הקצרה והמוזרה היא סיומת מושלמת, קשורה ומוזרה בעת ובעונה אחת, שמעידה על הכרה באחריות של הסופר: לפתוח תיבות פנדורה, אבל להרוס לא סתם כדי להעיק - אלא כדי לבנות מחדש.

"במחילה מכבודה של אשת המערות", אופיר טושה גפלה / הוצאת כתר / 221 עמודים