המסר האמיתי של "על ארבע" הוא בכלל לא בתוכן

נדירים הספרים שהם לא רק רבי מכר, אלא אירוע ספרותי של ממש. כזה הוא "על ארבע", הרומן השני של האומנית האמריקאית מירנדה ג'וליי. עוד לפני שתורגם לעברית כבר נוצר סביבו הייפ עצום: ביקורות משתפכות, מועמדות לפרסים, תרגומים לשפות זרות, ואיך לא, גם עיבוד עתידי לסדרת טלוויזיה. אבל כל אלה לא משמעותיים כמו הדבר המדהים באמת: המוני הקוראות שהעידו כי הספר הסעיר אותן כל כך שהן חוללו שינוי של ממש בחייהן.

ג'וליי, כיום בת 51, היא אומנית עם ניסיון במגוון מרשים של מדיומים. הרזומה שלה כולל כתיבה, בימוי ומשחק בסרטים; כתיבה של ארבעה ספרים; הצגה של יצירות ושל מיצגים במוזיאונים החשובים בעולם; ואפילו שני אלבומי מוזיקה. הקהל הישראלי מכיר אותה בעיקר בזכות קובץ הסיפורים הקצרים "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" והסרט "אני, אתה וכל השאר". וכל מי שחווה יצירה של ג'וליי כבר יודע למה לצפות: מסע מטורלל, עתיר דמיון ופרובוקציות, שאי אפשר להישאר אדישים כלפיו.

בעמודים הראשונים של "על ארבע" נראה שהמסע יהיה הפעם לא רק רגשי אלא גם פיזי: חצייה של ארצות הברית ממערב למזרח. הגיבורה היא אישה בת 45, נשואה + ילד.ה (א-בינארי.ת), ואומנית חצי-מפורסמת שמכורה לעבודתה. היא נעלבת מדבריו של בעלה, אשר למשנתו בני האדם מתחלקים ל"נהגים" - המסוגלים לשמור על ערנות וליהנות מהחיים גם כשהם משעממים, ול"חונים" - שזקוקים לאתגרים גדולים, פורחים במצבי קיצון, ובשאר הזמן נעים בין אכזבה לשעמום. היא, לדעתו, מקרה קלאסי של "חונה", ובניסיון להוכיח לו את ההפך היא מחליטה לקחת את הרכב ולנסוע מלוס אנג'לס לניו יורק.

אלא שמהר מאוד היא סוטה מהמסלול - או יותר נכון, עוצרת. היא משתכנת במלון דרכים מוכה ומקבלת שורה של החלטות פזיזות ותמוהות. אחת מהן היא להתאהב עד כלות בדייווי, גבר נשוי בן 31 שעובד בסוכנות להשכרת רכב וניחן בכישרון ריקוד. החוויה הזו מערערת את כל הסדר הרגשי של עולמה הפנימי - וכתוצאה מכך, את חייה כפי שהכירה אותם.

ג'וליי כותבת בצורה קלילה, משעשעת וחסרת מעצורים על נושאים שנהוג לגשת אליהם ברגישות, שלא לומר זהירות. גם כאן היא חגה סביב התמות הקבועות שלה: אינטימיות, תשוקה, פמיניזם, בדידות, טראומה. כולן מתכנסות בצורה מופלאה סביב המדורה הבוערת בלב הרומן: גיל המעבר. השינוי הצפוי בגופה ובנפשה מחריד את הגיבורה: רק הרגע היא גילתה כמה עוצמתית התשוקה המפעמת בה - וכבר היא צריכה להיערך להיפרדות ממנה?

בליל החרדות, ההתרגשויות וההתחרמנויות מרגיש חי מאוד בכתיבה של ג'וליי, שאוהבת להיתפס למחשבות קטנות ומביכות, נמשכת לקרינג', ומוצאת הומור באמיתות שלא נעים להודות בהן. הספר רצוף בשנינויות ובהבחנות כאלה ואחרות, מוצלחות יותר ופחות - אבל החוויה הכוללת היא של שקית הפתעה מלאה בממתקים. במיטבה, ג'וליי מסוגלת לעורר שאגות של ממש - למשל כשהגיבורה אומרת "אני אוהבת אותך", ומסבירה לעצמה: "אמרתי את זה כמו שקאובויז אומרים: יי-הא!". בקיצור, היא קורעת מצחוק, וזה הישג בפני עצמו.

אבל לא רק האמיתות המביכות זורחות כאן, אלא גם הדמיון הפרוע. כמו שניתן לנחש מהשם הפרובוקטיבי, "על ארבע" כולל לא מעט סצנות סקס - והן בלתי נשכחות. אקטים לא שגרתיים, פרטנרים בלתי צפויים, משחקי תפקידים שיורדים מהפסים - ג'וליי לא מפחדת מכלום.

ראוי לציין, עם זאת, שהאומץ שלה לא בהכרח אומר שהיא רדיקלית כמו שהיא חושבת. יחסים פתוחים הם לא קונספט מהפכני כמו שהגיבורה תופסת אותם, והיעדר המודעות המעמדית שלה הוא כן נקודה עיוורת מפתיעה לדמות פרוגרסיבית כל כך. אחרי הכל, בכל זאת מדובר באישה לבנה, מפורסמת ועשירה - נתונים שמקלים עליה לצאת למסע שהיא עוברת ולייחס לו חשיבות תהומית כל כך. מצד שני, אפשר לטעון שג'וליי פשוט נטרלה גורמים מפריעים, בניסיון לדבר בהרחבה על רעיון אחד. 

האמת, אם יורשה לנחש, קשורה כנראה למציאות עצמה. אי אפשר לחמוק מהמחשבה שהגיבורה היא בת-דמותה של הסופרת: אישה לבנה ואמידה, אומנית מפורסמת למדי, נשואה אך פרודה רומנטית מבעלה, ואם לילד.ה א-בינארי.ת. הדמיון הזה מסביר את הדחיפות שהטקסט טעון בו, הניסיון לצעוק מסר שבא מתוך חוויה אישית. אבל לפעמים הוא פועל גם בעוכריו - למשל במערכה האחרונה, שבה קצב העניינים מאיץ פתאום בצורה לא טבעית, תשומת הלב לפרטים נעלמת, והספר מרגיש כמו פרסומת ליחסים פתוחים, פתרון הקסם להכל.

אם כבר מדברים על השלילי, כדאי לציין גם את התרגום הגרוע מאנגלית. השגיאה הגדולה ביותר מגיעה כבר בהתחלה, כשלשון הפנייה they\them מתורגמת ל"הם/אותם". בשפה העברית זה פשוט לא הגיוני להתייחס לסובייקט יחיד בלשון רבים, ובספרות זה גם סתם מבלבל. היה אפשר בקלות להשתמש בנקודה (למשל "סאם חושב.ת") שהיא הפתרון המועדף בכתיבה, או בלשון מעורבת (למשל "אני לא בטוחה שאני רעב") שהיא הפתרון המועדף בדיבור. בהמשך המתרגמת מתעקשת לבחור בתרגום מילולי מדי (למשל "הלכתי לחנות" כשהכוונה היא לסופר או למכולת), או לסבך את העניינים ללא הצדקה - למשל כש-"the function" מתורגם ל"הפונקציה", עם כוכבית ששולחת את הקוראים להגדרה המילונית של "פונקציה" (!). מספיק להסתובב ערב אחד עם אנשים צעירים או לפתוח טיקטוק לרבע שעה כדי להבין שהיה עדיף לתרגם את המילה בתעתיק ל"הפאנקשן", ולהסביר בכוכבית שהכוונה היא פשוט למסיבה או לאירוע. מגיע לספר הזה יותר מאשר תרגום מגושם וחסר מעוף כל כך. 

רגע לפני הסוף, העייפות שנגרמת מהדידקטיות של התוכן ומהאיכות הנמוכה של התרגום מצטברת - ונראה שהספר ממשיך וממשיך במקום להסתיים. למרבה המזל, ג'וליי מתאפסת על עצמה ברגע האחרון בסיום מספק שמטפל בכל הקצוות הפתוחים ושמצליח לרגש באמת, למרות הקיטש. הרצון שהסיפור יסתיים כבר מתחלף בתחושה שהוא יכול להימשך עוד הרבה, כלומר בטעם של עוד - לא דבר מובן מאליו בספר של 370 עמודים. 

ככל שחושבים עליו לעומק, היומרה של "על ארבע" מתפרקת - ומתברר שלא מדובר בספר מהפכני או אמין כל כך. ההתעקשות של ג'וליי על כך שאפשר פשוט להשיג את כל מה שאת רוצה ולהיות מאושרת היא נאיבית במקרה הטוב, ויותר מדי פעמים המבט שלה מופנה החוצה, בהשוואה אל אחרים, במקום פנימה. ולמרות זאת, עדיין מדובר בספרה הטוב ביותר, ובחוויית קריאה שלא כדאי להחמיץ: פרועה וקורעת מצחוק, ובמקביל ארוזה היטב ומספקת צורנית. אולי המסר האמיתי הוא לא בתוכן, אלא בחוויה: אם אתם כבר שם, עדיף להתמסר, לזרום עם המסע ולהתלהב מכל תובנה כאילו אתם הראשונים שחשבו עליה. צניעות היא אוברייטד כשאפשר לעשות כל כך הרבה כיף. 

"על ארבע", מירנדה ג'וליי | תרגום: שפרה קורנפלד | הוצאת פן וידיעות ספרים | 370 עמודים