רק כשהלהטוטים מפסיקים, מרגרט אטווד סוף סוף זורחת

מרגיש מוזר לתאר קובץ סיפורים כ"שקית הפתעה" כשהנושא המרכזי שלו הוא המוות. בספרה החדש "תועות בזמן" מחליטה מרגרט אטווד, המאסטרית הקנדית בת ה-85, לגשת לנושא מזווית מקורית ומשעשעת - לפחות על פי רוב. אבל היא סוף סוף זורחת רק כשהלהטוטים מפסיקים, ההומור נושר והרגש האמיתי נחשף.

לאטווד יש קשר אישי לתמה לא רק מפאת גילה אלא גם מפני שבעלה, הסופר גרהם גיבסון, נפטר בשנת 2019. השניים מגולמים בחלק מהסיפורים בדמויותיהם הבדיוניות של נל וטיג, הזכורות למעריצי אטווד מהקובץ "אי סדר מוסרי". הזוג מופיע בשלושת הסיפורים הראשונים של הספר החדש, נעדר משמונת הסיפורים שלאחר מכן, וחוזר בארבעה האחרונים. המסגור מרגיש כמו ייצוג של מה שאטווד מנסה לעשות פה: לצאת מהאישי אל הרחב, חוצה הזמנים, התרבויות והמינים הביולוגיים, ולחזור אליו שוב בסוף עם פרספקטיבה רחבה יותר.

החלק הראשון של הקובץ מכיל את הסיפורים הפחות מעניינים שבו. אטווד כותבת כמובן במיומנות רבה, אבל כתיבתה חסרה אנרגיה או תנופה שייתנו אפקט מחשמל או מהפנט. היא משלבת הרבה נגיעות הומוריסטיות, שמעלות בעיקר חיוכים חמוצים - כי הומור נטול חוצפה הוא הומור עקר. טקטיקה אהובה עליה היא היתפסות לקונקרטיות האבסורדית של ביטויים מטאפוריים, למשל בעמוד 101: "כשאת צוברת מספיק שנים, את יכולה לרקוד על שולחנות, בהנחה שתצליחי לטפס עליהם. (…) את יכולה לזרוק את חזיית הפוש-אפ לאסלה - לא באופן מילולי, לא כדאי לערב שרברב, שישאל איך החזייה הגיעה לשם - אבל הבנת את הרעיון". בפסקה הזו, למשל, היה אפשר לתת דוגמה אחת ולהיפטר מהשאר. בכל מקרה אין שום דבר מצחיק בזו האחרונה שניתנה; זהו חידוד ריק שלא רומז לכלום מלבד לאבסורדיות הברורה של הסיטואציה.

לכן הלהטוטים של החלק השני של הקובץ נחווים כמו משב רוח מרענן. אטווד רותמת את כושר ההמצאה המפותח שלה לטובת קונספטים יצירתיים: ריאיון עם סופר מת, שעת סיפור עם חייזרית מגלקסיה אחרת, גלגול נשמות של חילזון, ואפילו דיסטופיה שמרגישה כמו קריצה ל"מעשה השפחה", הרומן של אטווד שעליו התבססה סדרת הלהיט "סיפורה של שפחה".

הקונספטים כיפיים, אבל משהו בסיפורים האלה פשוט לא מספק. העלילות לא מתפתחות מספיק, ההומור לא מצחיק מספיק, והפאנץ' הוא תמיד רק הקונספט - ולא התפתחות כלשהי שמתרחשת בסיפור עצמו. בנוסף, אטווד אומנם ידועה כאישה אוהבת ספר ומשכילה ביותר, שאוהבת לשלב בכתביה רפרנסים ספרותיים רבים, אבל לפעמים ההומור שהיא מוצאת בתעלולים שלה לא עובר הלאה אל הקוראים. למשל כשנל מתמודדת עם מותו של החתול שלה, על ידי שכתוב חתולי של הפואמה של טניסון "מות ארתור". מילא ריאיון (לא מעניין במיוחד) עם ג'ורג' אורוול, אבל זו כבר בדיחה נישתית מדי בשביל להתעכב עליה כל כך הרבה.

הסיפורים הטובים ביותר בקובץ נמצאים בחלק השלישי, שבו אטווד זונחת את טכניקת ההזרה האהובה עליה כל כך, ועוברת לכתוב על מוות, אבל ומלחמה באופן ישיר יותר. כשיש רגש אמיתי לא צריך פואנטה, וזה מה שהופך את "תיבת עץ" ואת "ארוחת צהריים מאובקת" לסיפורים החזקים ביותר. "תיבת עץ" קופץ בין רגעים לפני ואחרי מותו של טיג, ומוצא את נל אבלה, מחפשת נואשות סימנים מן המתים. הפעם חוסר הפואנטה הוא בדיוק הנקודה: "תיבת העץ שלך, למה השארת אותה ככה? כדי שאמצא אותה?" תוהה נל, אולם התשובה המדומיינת מסרבת לשתף פעולה עם הדרמה: "למה את בוכה? זאת סתם תיבה. את תהיי בסדר". 

ב"ארוחת צוהריים מאובקת" המוות המרכזי הוא של אביו של טיג, גבר עליז לכאורה ששנותיו בשדה הקרב שינו אותו באופן בלתי הפיך. אטווד מזכירה את חוסר היכולת לתקשר את מה שנחווה במהלך המלחמה ואת הקושי לחזור לחיים הרגילים ולקשרים אינטימיים אחרי שנים הרחק מהבית. אבל את הפוקוס היא שמה על נפשו של הגבר במהלך המלחמה עצמה, כפי שהשתקפה בשירים שהתברר שכתב במהלכה. האהבה של אטווד לאינטר-טקסטואליות סוף סוף משרתת את הצורך הסיפורי, והרגש מובע בדרך ישירה (קטעי השיר מובאים במלואם) ועקיפה (אפשר רק לנחש איך לפרשם, מפני שגם המחבר וגם שאר בשרו כבר מתים) בו זמנית. גם כאן, הפאנץ' הוא אנטיקליימטי: הלוחם המנוח בוודאי רצה שיקראו את מילותיו, אבל נל הזקנה היא לא הכתובת הנכונה. רגע אחרי שהיא מודה בכישלון הניסיון שלה להבין, נל חושבת: "עדיף שאוותר. אני לא האדם הנכון. לא הקוראת הנכונה בשבילך. צר לי. אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?".

זהו המשפט החזק ביותר בספר כולו, דווקא בזכות הענווה שלו, ההכרה בחוסר היכולת להגיע למסקנה. בעוד שהניסיון של אטווד לספק סיפורים עם אמירה לא מותיר חותם רגשי, מה שנשאר עם הקוראים בסוף הוא ההתמודדות שלה עם הרגש החשוף, שפשוט יושב שם, שאין מה לעשות איתו; שצריך רק להכיר בקיומו ולשבת איתו גם.

"תועות בזמן", מרגרט אטווד | תרגום: קטיה בנוביץ' | הוצאת כנרת זמורה דביר | 240 עמודים