"נשף האמפוזות" הוא ספר אימה נטול אימה, מתח או עלילה

זכייתה של אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לספרות בשנת 2018 מיצבה את מעמדה כאחת מענקיות הספרות של דורנו. בספר הראשון שפרסמה לאחר הזכייה היא משתמשת במומנטום כדי לא רק להיות חלק מהקאנון, אלא גם להסתכל ולהגיב עליו מבחוץ, בעין אוהבת וביקורתית כאחת.

התוצאה היא "נשף האמפוזות", המתואר בידי עצמו כ"סיפור אימה בבית מרפא" - וכמו שהסופרת הודתה בעצמה, רפרנס ברור ל"הר הקסמים", הרומן הקלאסי של תומס מאן. שני הספרים מתרחשים בבית מרפא מבודד לחופי שחפת; שניהם משתמשים בחולי הפיזי כמטאפורה לחולי החברה; ושניהם מלאים בהתפלפלויות פילוסופיות, שהן מעניינות לפרקים - אך אין ספק שהן באות על חשבון העלילה.

העלילה מתארת את עצמה כ"סיפור אימה", אבל אל תצפו להרגיש פחד או אפילו מתח - אלא יותר אווירה גותית תקופתית. השנה היא 1913, ומייצ'יסלב וויניץ', סטודנט פולני צעיר, מגיע אל כפר קטן ומקסים בשלזיה כדי לשכון בבית המרפא הידוע שבו. בפנסיון לגברים שבו הוא מתגורר נמצאים עוד שלל טיפוסים חולניים איתם הוא מתפלפל בנושאים שונים, אבל כל דיון חוזר בסופו של דבר לאותו הנושא: נשים. הקונצנזוס הוא שהן יצורים טיפשים, לא רציונליים ואף מסוכנים, ובהחלט לא ראויות לזכויות שהן תובעות.

הסיפור מגולל בגוף שלישי, ומסופר בגוף ראשון רבות - מין מקהלה יוונית מסתורית שטיבה יתברר רק בהמשך. המספרות, שנוכחותן דקה מאוד, דווקא נוטות חיבה לוויניץ' - וכמוהן גם דרי הפנסיון. אולי הסיבה לכך היא שהוא טיפוס עדין ושתקן שפוחד מעימותים ולכן לא מרגיז את הזולת, ולמעשה לא משמש כשחקן בסימפוזיון אלא יותר כקהל.

בין התפלספות אחת למשנתה, אימה מסתורית מפלסת את דרכה: אגדת עם מקומית מספרת כי בכל שנה נבחר גבר אחד מהעיירה ומוקרב לישויות מסתוריות השוכנות ביער. מי הן? מה הן רוצות? ואת מי הן יבחרו כקורבן הבא?

באופן די מאכזב, השאלות האלה לא מטרידות את וויניץ'. טוקרצ'וק היא אמנית הקריצה האירונית הדקיקה, וזה נותן לה קרדיט בהרבה סצנות שלא היו עוברות אצל סופרים אחרים; ובכל זאת, כשנאמר לגיבור בשלב מתקדם של העלילה שהוא בסכנה מיידית, מאכזב שתגובתו היא "נום נום אל תפריעו לי לאכול את העוגיות הצבעוניות שקניתי". בסיפור האימה הזה לא רק שאין אימה, אין גם מתח - ובקושי יש עלילה.

הגופה הראשונה מגיעה די מהר, אבל שום דבר לא קורה אחרי הגילוי שלה, רק עוד ועוד התפלספויות. האם הן מעניינות? כן. האם תזכרו מהן משהו בתום הקריאה? כנראה שלא. הנקודה של טוקרצ'וק ברורה מדי: טייק פמיניסטי על "הר הקסמים", מלא בנאומים מיזוגניים חוצבי להבות שעצם העובדה שנכתבו על ידי אישה מסגירה את הכוונה העומדת מאחוריהם. בהקשר הזה, המטרה של הסופרת מוגשמת הרבה יותר טוב בעמוד האחרון ממש, "הערת המחברת", שבה נכתב: "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם מבוססים על טקסטים של המחברים הבאים", ואז רשימה ארוכה של שמות מפורסמים, מדרווין, דרך ניטשה ופרויד ועד ייטס. זו מכה אכזרית, מרוכזת וקורעת מצחוק - שלוש תכונות שנעדרות מהספר עצמו.

וויניץ' החמוד מוצא חן גם בעיני הקוראים, למרות שהוא פסיבי בצורה שלא הולמת גיבור ספרותי - ושגם העולם החיצון לא טורח לעשות לו יותר מדי. עד המערכה האחרונה, כמובן, שבה טוקרצ'וק לוחצת על הגז במפתיע ודוהרת אל עבר הסיום העמום.

דיון בנושא האמיתי של הספר ידרוש אזהרת ספוילר - ראו הוזהרתם. למרות ההתרחשויות הדרמטיות בעמודים האחרונים, הסצנה המפתיעה ומעוררת המחשבה ביותר בספר היא דווקא רגע קטן שקורה שנייה לפני. רופא העיירה מתיישב מול החולה ואומר לו את הדברים הנהדרים הבאים: "לכל אחד יש סיפור בדיוני בראשו, והוא מאמין במה שסיכם בינו לבין עצמו. אתה יודע, אין זה בהכרח נכון שדבר כלשהו מתקיים רק כך או אחרת. החלוקה הזאת רק מסייעת לנו לנווט בתוך הפרקטיקה - שחפת או עגבת, זה או זה - אבל אתה יודע היטב שרוב הניסיון שלנו אינו נכנע לחלוקה פשוטה כזאת. אני מציע שגם אתה תיצור לעצמך סיפור בדיוני משל עצמך; למשל, שאתה מושלם". הנחתה של נאום שכזה אחרי ספר שלם העוסק בחולי היא מעשה מדהים, מצחיק ויצירתי. אבל הנאום הזה הוא רק הכנה לטוויסט הגדול - שיש להודות, הוא מפתיע למדי.

טוקרצ'וק בבירור עשתה את המחקר ההיסטורי והספרותי שלה ותכננה את הכול מראש. היא מגוללת את הסיפור ביד בוטחת, לוקחת את הזמן עד הסיום הדרמטי, שבו מתברר כי הנאורות נכשלה: המדע וההיגיון הבריא לא יכולים להגן על הדמויות מכוח החיים האמיתי: הרגשי, המיתי, המודחק - הנשי.

בסופו של דבר, אפוא, כן קורה משהו בספר הזה - אבל לא לגמרי ברור איך הכול מתחבר. המעורבות הרגשית הלוקה בחסר של הקורא לאורך המערכה האמצעית המתישה מורידה מההתרגשות, הבהרת מאזן הכוחות האמיתי בין המציאותי לפנטסטי די מאכזבת, והתמונה הגדולה פשוט לא מעניינת או מרגשת מספיק.

"נשף האמפוזות" הוא ספר העוסק במרחב הביניים, בחוסר הבינאריות של הקיום. הוא מתרחש במה שבין גבר לאישה, שפיות ושיגעון, ריאליזם ופנטזיה, חיים ומוות - ובאופן הולם למדי, עניין ושעמום. יש לו שאיפות גדולות, אבל הוא לא מצליח לאזן בין פילוסופיה ומסר בועט לעלילה שתחזיק את הקוראים - בניגוד למשל ל"על עצמות המתים", הרומן המפורסם והנהדר של המחברת מ-2009. למרות זאת, הכתיבה היצירתית של טוקרצ'וק והנכונות שלה לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות וספרותיות ראויה להערכה, ומעריציה המושבעים ימצאו בו מספיק חן ועניין כדי להצדיק את הקריאה.

"נשף האמפוזות", אולגה טוקרצ׳וק | מפולנית: מרים בורנשטיין | הוצאת אחוזת בית | 326 עמודים