היא תפסה את בעלה בוגד בה - אז החליטה לנקום בדרך מקורית במיוחד

שרה גודמן קונפינו, מחברת הרומנים האהובים "אל תשכחי לכתוב" ו"חסרת תקנה", חוזרת עם "מאחורי כל גבר מוצלח" - ספר שבמרכזו אישה נבגדת, שאת הנקמה שלה היא מתכוונת להגיש קרה במיוחד: חוברת למועמד לסנאט שמולו מתמודד הגרוש הבוגדני והחצוף. 

פרק 1 

תשמעו, אני לא אומרת שהייתי אישה מושלמת, אבל... טוב, אולי אני כן אומרת את זה.

התעוררתי מדי בוקר בחמש. למעשה, ברוב הבקרים השעה הייתה 4:59. אחרי הכול, לא רציתי שהשעון המעורר שלי יעיר את לארי. הוא נזקק לשנת היופי שלו עד לשעה 6:00.

לא, התעוררתי שעה שלמה ועוד דקה לפניו כדי שאוכל להתקלח, להתאפר, להתלבש ולהניח את ארוחת הבוקר שלו על השולחן, לפני שהוא ירד בשעה שש בעקבות צלצול השעון שלו. לא היו בבית שלנו נקישות על דלת חדר האמבטיה כשהוא אומר לי שעליו להתקלח לפני העבודה. בהחלט לא, רבותי.

כשהוא הגיע למטבח ב-6:30, ארוחת הבוקר כבר היתה על השולחן. חביתה, טוסט, קפה ומיץ תפוזים. העיתון היה מקופל בדיוק רב לשמאלו. קיבלתי נשיקה זריזה על הלחי והלכתי להעיר ולהלביש את הילדים, דואגת שהם לא יפריעו לארוחת הבוקר שלו. באמת ובתמים, הדבר היחיד שלא עשיתי היה לסחוט את המיץ בעצמי. אחרי הכול, בחורה חייבת להציב גבולות.

לארי יצא כל יום בשבע בדיוק, ואז הילדים ואני נשמנו לרווחה. זה לא שלא נהנינו מחברתו. אבל הוא הרעיף כל כך הרבה שבחים על הטיפול שלי בבית, שהעדפתי שימשיך לחשוב שזאת המציאות היומיומית. וכל אמא יכולה להגיד לכם שזה לא נכון. אבל במשך עשר הדקות שבהן הוא באמת ראה את ילדיו יושבים ואוכלים ארוחת בוקר, שלושתנו יכולנו לממש את האשליה. בשנייה שהוא יצא מפתח הדלת, החל היום האמיתי.

והיום שבו עולמי הקטן והמושלם התפרק היה יחיד ומיוחד.

רק נשמעה נקישת המנעול מאחורי גבו של לארי, ודבי כבר השליכה על רוֹבי חופן של צ'יריוס ספוגים בחלב, והוא השיב בפיסת טוסט מרוחה בריבת תות. לארי התלונן לעתים קרובות על חשבון המים הגבוה שקיבלנו, והאשים בכך דליפה בלתי נראית מתחת לבית. יכול להיות שזה היה נכון. אבל אני לא הכרתי רשמית בכמות הכביסה ששני פראי האדם האלה יצרו. אחרי הכול, הם היו פראי האדם שלי. והם היו נורא מתוקים כשהם לא השליכו אוכל והרסו את הבית.

"הֵיי!" אמרתי והכיתי באצבע צרדה. "האוכל נכנס לפה שלכם. כאן זה לא 'סינדרלה'. שום ציפורים ועכברים קטנים לא יבואו לעזור לנקות אחריכם."

"היא התחילה," אמר רובי והצביע על אחותו בת השנתיים. דבי פרצה מיד בבכי, והדמעות המעורבות בריבת תות זלגו על פניה.

"ואני שמה לזה סוף," אמרתי וניגבתי את פניה במפית בעודה מתפתלת כדי להשתחרר ממני. "ואפילו אם היא התחילה, אתה הרי צריך לדעת איך מתנהגים."

רובי שילב את זרועותיו, ועל פניו החל להתפשט מבט זועף שדמה לזה של אביו, במידה מוגזמת עבור ילד בגיל חמש. "את תמיד מאשימה אותי!"

"היא תינוקת," אמרתי.

"אני ילדה גדולה," אמרה דבי וגם היא הזעיפה פנים.

"ילדות גדולות לא זורקות אוכל," התנגדתי. הבטתי בשעון שלי. "ואם לא תתנהגו היום כמו שצריך, לא תראו 'קפטן קנגורו'."

"זאת תוכנית לתינוקות," אמר רובי.

"אז אל תראה."

הוא החמיץ פנים למשך שנייה נוספת ואז התנצל בפני אחותו. פרעתי את שׂערו ונישקתי את מצחו. "תסיים את ארוחת הבוקר שלך - באכילה, לא בזריקה. אחר כך נחליף בגדים ותוכלו לראות טלוויזיה בזמן שאמא תאפה עוגיות."

"בשבילי?" שאלה דבי ושפשפה את כפות ידיה זו בזו בצהלה. "אני עוזרת!"

"בשביל המשרד של אבא," אמרתי ונענעתי בראשי. כשמדובר בסוכר, הילדה הזאת ראשונה בתור. שפתה התחתונה רטטה. "אמא לא נותנת לך תמיד ללקק את המקצפה ודואגת שתקבלי עוגייה?" היא הנהנה ואני התכופפתי לנשק את לֶחייה. "גם היום תקבלי, מתוקה." הזדקפתי והצבעתי עליה. "ועכשיו תאכלי את הדגנים שלך." אמא מושלמת נוסף לאישה מושלמת. אפילו כיביתי את המקצפה לפני שנתתי לה ללקק.

בזמן שהם אכלו מזגתי לעצמי ספל קפה שני, כרסמתי פיסת טוסט ודפדפתי בעיתון של לארי, נאנחת למראה העיגול הרטוב שהשאיר עליו. ביקשתי ממנו לא להניח את ספל הקפה שלו על העיתון כשהוא מסיים לקרוא כדי שגם אני אוכל לקרוא, אבל הוא אף פעם לא זכר, ולא רציתי לנדנד. אבל הוא היה יכול לפחות להניח אותו על מדור הספורט ולא על החדשות. אני מניחה שהוא חשב שהוא מתחשב, הוא לא מלכלך את המפה. אבל בשביל זה יש צלוחית. וזה לא שלא הייתי צריכה לכבס את המפה פעמים רבות בשבוע בגלל הילדים. הרמתי את המבט מהעיתון אל הכתם. כן. אני אכבס אותה גם היום.

בסופו של דבר, הוא חשף את השקר שלי והביא שרברב לבדוק את הצנרת, אבל זאת כבר היתה בעיה ליום אחר.
כשהילדים היו בבגדים נקיים - שוב - ושתולים מול "קפטן קנגורו", פניתי לסדר את המטבח לפני שאתחיל לאפות את העוגיות המפורסמות שלי. בדרך כלל הבאתי אותן למשרד בימי שישי כפינוק על שבוע עבודה יפה. לפעמים בימי שני, אם לארי אמר שמחכה לו שבוע קשה. הוא היה מנהל הקמפיין של סאם גיבסון, הסנאטור של מרילנד בקדנציה ראשונה, שניסה להיבחר לקדנציה נוספת.

התפקיד הזה הפגיש בינינו, לפני שבע שנים, אף על פי שאז הוא לא היה מנהל הקמפיין. סאם רצה את התמיכה של אבי והזמין את כל המשפחה לארוחת ערב. אבא היה חבר קונגרס עד לפרישתו לפני שנתיים, וכשאמרנו פרישה זה היה קצת לייפות את המציאות. הוא לא היה בטוח שיזכה שוב בבחירות לאחר שסבל מהתקף לב קל בבית הנבחרים. הרופא שלו הזהיר שאם הוא יישאר בפוליטיקה, ההתקף הבא יהרוג אותו. עכשיו הוא מבלה את ימיו בדיבורים על פוליטיקה כשהוא משחק דמקה בפארק, דן ללא הרף במעשיו של הנשיא קנדי ובמה שזוממים הסובייטים
המנוולים.

מנהל הקמפיין הקודם של סאם חלה בשפעת, ולארי עשה את הצעד הראשון בארוחת הערב. למחרת הוא התקשר הביתה, ואני עניתי לטלפון. אמרתי שאקרא לאבא שלי אבל הוא עצר אותי, אמר שהוא לא התקשר אליו. יצאנו באותו ערב, והשאר... טוב, הנה אנחנו.

לפעמים תהיתי אם סאם גרם לו להזמין אותי לצאת. מפני שלארי מצא חן בעיני אבי וזה בוודאי עזר להשיג את התמיכה שלו בסאם. לארי נשבע שסאם לא ידע שהוא הזמין אותי לצאת לארוחת ערב. אבל לא היו הרבה דברים שלארי עשה ללא ידיעתו של סאם.

לאחר החלפת בגדים נוספת, הודות לשוקולד מהעוגיות, הילדים ואני צעדנו שלושה בלוקים אל בית הורי. זה היה משהו שהתעקשתי עליו כשלארי ואני התחתנו. רציתי שאמא ואבא יהיו קרובים. לארי לא התנגד - שכונת צֵ'בִי צ'ייס היתה מקום מושלם. הבית שלנו לא היה מרשים כמו שלהם, אבל גם אנחנו לא היינו - עדיין. אבל לארי נשבע שנגיע לזה. היו לו שאיפות פוליטיות סודיות משל עצמו. וכפי שהוא אהב לומר, כשאני תלויה על זרועו הוא לא יכול להפסיד.

"שלום?" קראתי ופתחתי את הדלת, מייצבת את העוגיות בידי השמאלית. רובי ודבי שעטו פנימה לפני.
"בֵּוֶורלי, מותק." אמא שלי ירדה במדרגות, כשהיא מהדקת עגיל פנינה לאוזנה. "אה, אה, אה," היא אמרה כשהילדים התקרבו. "הידיים שלכם נקיות?" הם עצרו והרימו את ידיהם לאפשר לה לבדוק, והיא התכופפה כדי לעשות זאת. "נפלא. עכשיו אתם יכולים לחבק אותי." היא פתחה את זרועותיה, והם השליכו את עצמם אל ביניהן.
גלגלתי עיניים כשהיא המתה מעליהם. אם היתה טיפת לכלוך מתחת לציפורן, הם היו נדחפים אל חדר האמבטיה לרחצה ואילו אני הייתי ננזפת על חוסר הניקיון שלהם במקום שירעיפו עליהם אהבה כפי שקרה זה עתה.

אבל עזרה זאת עזרה, והייתי אסירת תודה שהיא לקחה אותם אליה בזמן שאני יצאתי לסידורים. כל עוד זה לא התנגש בברידג', בארוחת צהריים או בשפע של תורים למספרה ולמניקור.

"אז אני יוצאת," אמרתי.

"את לא רוצה לשבת לפטפט?"

זה היה קוד לתחושה שמזניחים אותה. אבל אם הייתי נשארת, משמעות הדבר היתה שהעוגיות נאפו לחינם. "באיזו שעה את צריכה שאני אחזור היום?" שאלתי.

"אחת."

"אז לא, אני לא יכולה."

היא נאנחה. "תמיד ממהרת. את צריכה עזרה, מותק."

את רוצה לשלם על זה? עלה בגרוני. גם כך לארי לא הפסיק להתלונן על הבזבזנות שלי. אבל בלעתי את המילים. "אני צריכה, ולכן את הטובה מכולם, אמא." התקדמתי ונישקתי אותה על שתי לחייה, אחר כך התכופפתי גם לנשק כל אחד מהילדים על הראש. "תתנהגו יפה אל סבתא."

אמי נפנפה את ידה באוויר. "הם מלאכים. אני לא יודעת מה אמא שלכם חושבת שתעשו," היא אמרה להם בקול מתנגן.

"בסדר. אני אחזור עד אחת."

"שתים-עשרה."

הרגשתי שהלסת שלי מתהדקת. "חשבתי שאמרת אחת?"

"למה שאני אגיד אחת?"

נשימה עמוקה. "אני אחזור עד שתים-עשרה."

"בואו איתי, מתוקים," היא אמרה לילדים כשיצאתי מהבית.

***

הייתה לנו רק מכונית אחת, לכן נסעתי למשרד של לארי באוטובוס. למען האמת, לא היה לי אכפת. הנהיגה בתוך העיר היתה מעצבנת עם כל מעגלי התנועה והתיירים. אבא אמר שתכננו את וושינגטון הבירה כך שתבלבל את הבריטים אם הם יפלשו, אבל הם כנראה עשו זאת טוב מדי, מפני שמאה שבעים ושתיים שנה אחר כך התנועה בוושינגטון בלבלה את כולם. אבל לארי לא עבד בבניין הקפיטול - הצוות שלו ישב במשרד בקרבת גבעת הקפיטול. ובזמן שנסעתי באוטובוס יכולתי באמת לקרוא את העיתון עם כתם המים מבלי שילדי יפריעו בהשלכת אוכל. הייתי צריכה להיות מעודכנת בכל מה שקורה בגבעת הקפיטול אם התכוונתי להיות האישה המושלמת של בעלי הנושק
לפוליטיקה.

***

עובדי הקמפיין התקהלו סביבי כשצעדתי פנימה. העוגיות שלי היו פופולריות, ולכן גם אני הייתי. חייכתי ובירכתי את כולם בשמותיהם, דרשתי בשלום הנשים והילדים. אבל היה ניכר לעין שלארי נעדר. "האם מר דַיימונד במשרד שלו?" שאלתי.

בדיעבד, לואי נראה מבוהל כשפרנק אמר כן. אבל ללואי היו תמיד עיניים קצת בולטות, ולא התייחסתי לזה. גם לא לשולחן הריק שלידו ישבה תמיד לינדה, המזכירה של לארי.

גם לא נקשתי על הדלת. מה שאולי הייתי צריכה לעשות. הוא היה יכול להיות שם עם סאם. או עם הנשיא קנדי. או עם חרושצ'וב, לצורך העניין.

אבל הוא לא היה עם אף אחד מהם.

לא. במקום זאת, כשנכנסתי פנימה, ראיתי את לארי יושב אל שולחנו, זרועותיו מאחורי ראשו, כפות רגליה של לינדה מציצות מצד השולחן, וראשה הבלונדיני עולה ויורד.

שניהם לא הבחינו שנכנסתי.

למשך רגע ארוך עמדתי שם, קפואה במקומי. ואז הרגע חלף. "הממ," אמרתי בקול. לארי קפץ, ושמעתי את ראשה של לינדה נחבט בשולחן.

בוורלי," אמר לארי וניסה לרכוס את מכנסיו. "אני... אה... לינדה רק..."

"רושמת הכתבה?" שאלתי בעוקצנות. הוא התחיל למלמל כל מיני שטויות חסרות פשר, אבל אני רק נענעתי בראשי ויצאתי.

"מאחורי כל גבר מוצלח", שרה גודמן קונפינו | פן הוצאה לאור וידיעות ספרים | תרגום: רחל פן | 368 עמודים