"כשאני בתל אביב אני מרגישה חריגה ומוזרה"

בתשע השנים האחרונות, מאיה בנבנישתי היא מורה לעברית בבית הספר דו-לשוני בירושלים, שבו לומדים יחד ילדים יהודים וערבים. "התלמיד", ספרה השני, מספר על מורה שמתאהבת בתלמיד שלה.

במובנים מסוימים בְּלֶקְפּוּל עדיין הייתה תקועה בשנות השמונים, עם אולמות של משחקי וידאו ופינבול ומכונות עם מלקחיים, מתוכן היה ניתן לנסות לדוג דובונים יקרים ובובות פרווה מהודרות מלפני ארבעים שנה, ותמיד להפסיד. על שפת הים היה מתקן 'קמיקזה' מאיים, לאנשים שחשבו שרכבות הרים הן משעממות, והיה גם את הגלגל הענק - שאהבתי ושהיה רומנטי בעיניי. אבל לבלקפול גם הייתה את הצינה המיוחדת שלה, ובשעות אחר הצהריים היא הייתה בשיא יופייה, ונצבעה בגוונים זהובים וורודים שגרמו לשבילים מאבני הדרך, שרוצפו עבור סוסים וכרכרות במאות עברו, לזהור באור השקיעה. העיר עדיין הייתה מלאה בשענים וסנדלרים וחייטים, ובאופים שירשו את המלאכה שלהם מאבות אבותיהם. והרגשתי שגם אני חלק מהמרחב הזה - מעבירה הלאה את מעט החוכמה שצברתי בשלושים ומשהו שנים. מעבירה הלאה את שפע האהבה שהיה לי לתת, שלא יכלה להינתן באופן בלעדי לחתול האדמוני שלי. זו הייתה העיר שלי. ובכל פעם שעשיתי את דרכי הביתה מהשוק עם בגטים וגבינות בסל שלי, ובכל פעם שקפצתי מהגשר אל תוך מימיו המלוחים והקפואים של הים, היא הלכה ונעשתה יותר ויותר שלי.

בסופו של יום ארוך בעבודה החלטתי ללכת לפאב ממש בהמשך הרחוב שלי. מתחתי את כף הרגל על מכסה האסלה הסגור כדי לגלח את כל הרגל. זו מיומנות שאני לא מצטיינת בה, ושלרוב אני יוצאת ממנה חבולה ומדממת כאילו עשיתי פזצטא על שיח קוצים. כשזה קורה אני מעטרת את הרגליים שלי בפלסטרים בצבעי ניאון; דרגות גבורה לכישלוני. פעלתי בזהירות, בפרט סביב עצמות הברך - אזור מסובך. אחר כך התבשמתי בענבר, פלפל שחור ווניל, ולבשתי את שמלת הסאטן השחורה שלי. משחתי אודם בצבע בורדו ואספתי את השיער. יצאתי מהבית כדי למצוא קצת שקט. ירדתי לפאב, שהיה יכול להכיל בדוחק עשרה אנשים. הברמן היה טיפוס משופשף כזה ונראה כמו גרסה בריטית לדייב גרוהל, עם פסים של כסף בשיער. ביקשתי סוביניון בלאן ותליתי את התיק על הוו מתחת למושב שלי. הפאב היה מואר באור מעומעם וחלש, אבל היה לאונרד כהן. נתתי לכל מילה בשיר להתמתח בתוכי כמו אבן שעושה אדוות באגם. קצת כמו שחקנית, גם מורה צריכה לצעוד כל יום אל תוך הכיתה בביטחון. עם איזה ניצוץ של תקווה בלב. שלא תיתקל בקהל עוין, שתהיה בטוחה מספיק במה שיש לה לתת גם אם הקהל נראה משועמם או רדום, ביכולת ליהנות מניצחונות קטנים כמו זיק בעיניים של תלמידה אחת שמגלה בזכותה את חניף קוריישי, או את פיונה אפל. פתאום שמעתי קול אומר "שב לידה, שב לידה", והתעוררתי מהמחשבות שלי. גבר תמים נכנס אל תוך הפאב הריק, והברמן ניסה לשדל אותו לשבת לידי. הפנים שלי בערו. "לא" מלמלתי, "מה אתה עושה?", אבל אני לא בטוחה שהברמן שמע אותי, אולי לחשתי את המילים האלה בבושה נוראית שלא ידעתי שאני אמורה להרגיש. עברתי על איזה קוד חברתי כשישבתי לבד בפאב כדי להנות מכוס יין? "היא לבד, שב לידה, היא לבד", המשיך הברמן להפציר בגבר הנבוך. רועדת, גיששתי אחר התיק שלי והארנק שבתוכו. "יש לי דייט!" הגבר מלמל בלי קול וחמק שפוף לאחד מהשולחנות ברחוב. הנחתי שטר על הבאר וברחתי החוצה. עדיין רועדת מהשפלה. "שב לידה, היא לבד, היא לבד, היא לבד". מסך שחור ירד על שדה הראייה שלי. זין על סוביניון בלאן, אני צריכה ויסקי. הרגשתי כאילו אני עומדת להקיא. החזקתי במעקה של המדרכה. אחת, שתיים, שלוש. ספרתי את הנשימות שלי, אבל עדיין יכולתי לראות את הפרצוף של הברמן מולי, אומר "היא לבד! היא לבד! היא לבד!". חפרתי עם השיניים בשפה התחתונה שלי. העפתי מבט בחזרה אל עבר הגבר שישב בשולחן. האישה שיצא לדייט איתה הלכה לשירותים. עמדתי והסתכלתי עליו במבט שמשמעותו ספק 'אני רוצה להזדיין' ספק שארצח אותו בסמטא, ומבחינתי הסיכויים לכך היו שווים. הגבר הביט בי מעט מפוחד. הדייט שלו הייתה רק מטרים משם. בטח מסדרת את השיער שלה, מתקנת את האודם שלה. מתלבטת לגביו מול המראה. עמדתי והבטתי בו כאילו היו לי קרני לייזר במקום עיניים; הוא ידע מה אני רוצה והיו לו רק כמה שניות להחליט מה הוא עושה עכשיו. הגבר קם וזרק שטר על השולחן. הוא ניגש אליי באיטיות, בהיסוס. "אני אודרי," אמרתי, והסתובבתי בידיעה שהוא בא איתי.

הלב שלי פעם מהר בדקות שבהן הלכנו אל הבית שלי. אני חושבת שיכולתי לשמוע גם את הלב שלו פועם. לא אמרנו מילה. פתחתי את השער אל החצר והתחלתי לנשק אותו. לפה שלו היה טעם של מנטה, רענן ונקי. לבושם שלו היה ריח שמדגדג את האף, ורציתי להריח עוד ממנו. כשפשטתי את החולצה ממנו והוא נשכב לאחור על המיטה שלי, סקרן ואולי גם מפוחד, נתתי לשיער שלי להתפזר סביב הראש שלי כשקירבתי את פניי אל בית השחי שלו ושאפתי לתוכי את הריח שלו, הריח העשבי והלימוני של בושם עם צל קלוש של זיעה מלוחה כמו האוקיינוס. עכשיו רציתי אותו. לא רק כדי להוכיח נקודה אלא כי עבר בי מן שיכרון כוח, ורציתי להרגיש שאני רוכבת כמו ליידי גודייבה אל תוך העיר. לא בקובנטרי אמנם, אבל בבלקפול. פתחתי את הכפתורים של הג'ינס שלו והבטתי אל תוך עיניו בזיק הערמומי הזה שניצת בהן כשאני מקבלת את מה שאני רוצה. מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה? הוא תפס לי את המותניים ואמר "אני דניאל דרך אגב", צחקתי בקול כל כך רם שהבהלתי את ג'ינג'רברד החתול והוא נמלט בבזק מהחדר. הוא משך אותי והניע אותי כך שהתחככתי בו מעל הבד, אני כל כך אוהבת את התחושה הזו. כמו גפרור שניצת בתוכי. וזה מזכיר לי משחקי ילדות שלא הייתי אמורה לשחק. כשהתקרבתי הוא התהפך, ומשך לאט את התחתונים במורד ירכיי. "פאק" הוא מלמל והרגשתי את הלשון שלו מתווה צורות בתוכי. הנחתי את כפות הידיים שלי על הצדעיים שלו שהיו מיוזעות ונעימות למגע. האצבעות שלי שקעו בשיער שלו. הציפורניים שלי ננעצו בקרקפת שלו. הוא דחף כלפי מעלה את הירכיים שלי וחשבתי שאולי גם הוא כמוני רעב למשהו, או שהוא רוצה להיעלם בתוכי כך, כי זה מנחם לחשוב שאפשר לחזור אל תוך הרחם, לגמוע את דרכך בחזרה. כשהבוקר התחיל לעלות ישבתי עליו ושמרתי את המבט שלי נעוץ בתוך שלו, ואהבתי לראות את התחינה הזו בתוך עיניו, כאילו הוא מבקש ממני רחמים.

בכל קיץ אני נוסעת לביקור מולדת. זו תמיד תחושה משונה לשמוע שוב עברית, אחרי חודשים ארוכים באנגלית. נוסעים שמתבדחים בעברית על פריימארק ועל התורים בזארה ובמנגו. תוהים איך יתמודדו עם הגבלות הגודל של המזוודות בטיסה. אחרי כמה חודשים, השפה היא גם מוכרת וגם זרה. אני מרגישה שייכת ולא שייכת באותה נשימה. ותוהה אם כשהם מביטים בי הם יודעים שאני חוזרת הביתה. וגם אני תוהה אם אני חוזרת הביתה, או משאירה את הבית מאחור. אחרי שנים בפורטוגל ובלונדון ובבלקפול, איפה הבית שלי נמצא? תל אביב היא המקום שבו הילדות והנעורים קרו, קפסולה שבורה שהכול בה תמיד זז. בניינים נבנים ונהרסים. כבישים נחפרים, רכבות קלות עולות אל פני השטח, החזון של ענבל פרלמוטר מתממש. בנחיתה צעקות ורעש, המולה. אני לא באנגליה יותר, כמו סוג של דורותי. ההורים שלי הגיעו לאסוף אותי, והם נראים מבוגרים יותר. עייפים יותר, מאושרים לראות אותי. ביטוי מצחיק, ביקור מולדת. אבל ככה ההורים שלי אוהבים לקרוא לזה, וזה מתגלגל על הלשון. תל אביב אף פעם לא דומה למה שהייתה. תמיד היא משתנה. אני הולכת לבקר את הפינות שלי - גינת דובנוב, פסל הברווז בכיכר מסריק. חנות חוברות הקומיקס בקינג ג'ורג' וחנות התקליטים. נוסעת עד לחוף הסלע בבת ים כי שם יש את השקיעות הכי יפות, או כך אני מתעקשת מאז שהייתי ילדה. בבית של ההורים ביום חמישי בערב, האחים הקטנים שלי מתקלחים, מתבשמים, לובשים את הבגדים היפים שלהם, פותחים את הדלת ומשאירים שובל של בושם אחריהם כשהם יוצאים אל תוך הלילה כדי לשתות בירה עם חברים, לצחוק, להתאהב ולחזר, ואני, בבוקסר ובחולצה הגזורה שלי, על הספה, צופה עם אבא שלי בבי.בי.סי.

אבא שלי מגיב לשדרני החדשות בכעס, מתווכח איתם. אבל אפשר לראות שהוא בבית ולא באנגליה, כי הוא אוכל פרוסות אבטיח מתוקות, מגירות מיץ, עם קשקבל יבשה ומלוחה. אני עוזרת לאמא למלא את מדיח הכלים ולנגב את השולחן, למרק את כוסות היין. אני חושבת על הנער הבודד בשיר של ניל יאנג ובכל השירים של מוריסי, אבל אני יותר הילד בן שלושים של אהוד בנאי, לא? כשאני בבלקפול, אני מתגעגעת למשפחה שלי, אבל כשאני בתל אביב אני מרגישה חריגה ומוזרה ביניהם. כמו הפאג היחיד בתערוכת חתולים. כולם התבגרו, החיים של כולם המשיכו, והחיים שלי בבלקפול. כאן אני לא בטוחה מה אני בדיוק. אני אפילו לא מכירה את תל אביב של היום. אני מנסה לא לתת לרחמים העצמיים לצמוח בתוכי כמו שורשים כשאני עולה לישון במיטה שלי בבית של ההורים, מתחת לפוסטרים של פינה באוש ואיזידורה דאנקן, מצמידה את השמיכה אליי ומדמיינת שאני הכפית הגדולה בתוך חיבוק.

"התלמיד", מאיה בנבנישתי | הוצאת פטל | 103 עמודים