"להיות זונת משאיות זה סיפור אחר, הנוף משתנה"

ברומן הביכורים "ילדות רעות", השחקנית והסופרת הארגנטינאית קמילה סוסה ויאדה שואבת השראה מהביוגרפיה הפרטית שלה - ומשרטטת תמונה כואבת על חייהן של טרנסיות המתפרנסות מזנות. כשמנהיגת המשפחה שהקימו לעצמן מאמצת לחיקן תינוק שננטש, המציאות הקשוחה של הרחוב פוגשת אפשרות לסולידריות.

אוויר הלילה בפארק דחוס, אפל וקר. עצים עתיקים, שזה עתה הפכו עירומים מעלים, מביטים לשמיים בתחינה לברכה הנחוצה לצמיחתם. הטרנסיות יוצאות בחבורה לסיבוב הלילי. החורשה שומרת עליהן. הן נראות כמו אורגניזם יחיד, תאים של חיה אחת. כך הן נעות, כמו עדר. הלקוחות עוברים במכוניות שלהם, וכשהם מבחינים בקבוצה, מאיטים ומסמנים לאחת מהן לבוא. זו שנבחרה נענית. וככה זה כל לילה.

פארק סַרְמייֵנטוֹ נמצא בלב העיר. ריאה ירוקה גדולה עם גן חיות ומתקני שעשועים. בלילה הוא נעשה פראי. הטרנסיות מחכות מתחת לענפים או ליד המכוניות, מוליכות את הכישוף שלהן אל לוע הארי, מול הפסל ההיסטורי של דנטה שעל שמו קרויה השדרה. לילה-לילה מטפסות הטרנסיות מתוך הגיהינום הזה, שאיש לא כותב עליו, כדי להשיב את האביב לעולם.

בקבוצת הטרנסיות יש גם אישה הרה, היחידה מהן שנולדה אישה. האחרות, הטרנסיות, טרחו על השינוי בעצמן. באזור הטרנסיות של הפארק היא החריגה, אותה אישה הרה שחוזרת שוב ושוב על אותה בדיחה: לופתת במפתיע את אזור החלציים של אחת הטרנסיות. עכשיו היא עושה זאת גם, וכולן צוחקות.

הקור לא מרתיע את תהלוכת הטרנסיות. פלאסק של ויסקי עובר מיד ליד, פיסות נייר עם קוקאין מבקרות בכל אף, בזה אחר זה, חלקם אפים ענקיים וטבעיים, אחרים קטנים ומנותחים. מה שלא נותן הטבע, מציע הגיהינום. שם, בפארק הסמוך למרכז העיר, גופן של הטרנסיות שואב את הפיתוי המכשף שלו מהגיהינום.

דוֹדה אֶנְקָרְנָה משתתפת בכנס המכשפות בהתלהבות פראית. הקוק רומם את מצב רוחה. היא מכירה בכך שהיא נצחית, חסינה כמו פסל אבן עתיק של אליל. אבל משהו שמגיח מהלילה ומהקור מושך את תשומת ליבה, מנתק אותה מחברותיה. משהו קורא לה מתוך הסבך. בין כל הצחוקים והוויסקי שעובר מפה צבוע אחד לפה צבוע שני, בין הצפירות של העוברים בחיפוש אחר רגע של אושר עם הטרנסיות, דודה אנקרנה מבחינה בקול שבא ממקום אחר, שמי או מה שמשמיע אותו שונה מיתר האנשים שמסתובבים פה.

הטרנסיות האחרות ממשיכות בסיבוב שלהן, מתעלמות מהתנועות של אנקרנה. הדודה שכחנית בזמן האחרון, מספרת שוב ושוב את אותם סיפורים. דברים שקרו בזמן האחרון בסביבה שלה לא נאחזים בזיכרון שלה. מגיע רגע בחיים שבו הזיכרון הוא כבר לא מה שהיה. מאז היא רושמת כל דבר בפנקסים ומדביקה פתקים על דלת המקרר בניסיון להתגבר על השכחה. אחדות מהן חושבות שהיא יוצאת מדעתה, אחרות מאמינות שהיא פשוט הפסיקה לזכור מרוב עייפות. דודה אנקרנה חטפה הרבה מכות. נעליים של שוטרים ושל לקוחות שיחקו כדורגל עם הראש וגם עם הכליות שלה. המכות בכליות גורמות לה להשתין דם. כך שאיש לא מוטרד כשהיא פונה לדרכה, נפרדת מהן, עונה לקריאת הסירנה של גורלה.

קצת מבולבלת היא מתרחקת, מקרטעת בנעלי האקריליק שמסבות לה סבל ושממרום מאה שבעים ושמונה שנותיה מרגישות כמו מיטת מסמרים. היא מדדה על האדמה היבשה ובין העשבים השוטים הצומחים פרא וחוצה את שדרת דנטה כמו קול שריקה לעבר האזור בפארק שיש בו קוצים ותלוליות ומערה שאליה הולכים ההומואים להתנשק ולהתנחם ושמכונה מערת הדוב. במרחק מטרים ספורים משם נמצא בית החולים רוֹסוֹן, שמטפל בזיהומים: הבית השני שלנו.

תעלות, תהומות, שיחים קוצניים, שיכורים מאוננים. בזמן שדודה אנקרנה נעלמת אל תוך הסבך, מתחיל להתרחש הקסם. הזונות, הזוגות החרמנים, הסטוצים האקראיים, אלה שהצליחו למצוא זה את זה ביער המאולתר הזה, כולם מענגים ומתענגים במכוניות החונות בהטיה או בשכיבה בין השיחים או בעמידה כנגד העצים. בשעה הזאת הפארק הוא כמו רחם של עונג, כלי קיבול לסקס בלי בושה. לא ברור של מי הידיים או של מי הלשון. עכשיו, במקום הזה, זוגות מזדיינים.

אבל דודה אנקרנה מחפשת משהו, צליל או ניחוח. לעולם אין לדעת מה מוביל אותה. בהדרגה מתחוור לה מה היא מחפשת: בכי של תינוק. דודה אנקרנה מגששת באוויר, כשהנעליים בידה, היא חודרת אל השטח העוין נחושה להיווכח במו עיניה.

הרבה רעב והרבה צמא. זה מה שזעקת התינוק מהדהדת, ובתגובה דודה אנקרנה המודאגת מחישה את צעדיה: איפשהו בסבך יש ילד שסובל. חורף בפארק, והכפור עז כל כך שהוא יכול להקפיא את הדמעות.

אנקרנה ניגשת לתעלות שבהן מסתתרות הזונות כשהן מבחינות בפנסים של ניידות המשטרה, ושם היא מוצאת אותו. ענפים קוצניים מכסים את הילד. הוא בוכה נואשות, ונדמה שהפארק כולו בוכה איתו. דודה אנקרנה נלחצת מאוד, אימת העולם לופתת את גרונה.

הילד עטוף במעיל של מבוגר, מעיל פוך ירוק. עם ראשו הקירח הוא נראה כמו תוכי. כשהיא מנסה לשלוף אותו מקבר הענפים שהוא שוכב בו, היא נשרטת מהקוצים, הפצעים בידיה מתחילים לדמם ושרוולי חולצתה נצבעים אדום. היא נראית כמו וטרינרית שמכניסה את ידיה לתוך סוסה ליילד סייח. היא לא חשה כאב, גם לא מבחינה בחתכים שגרמו לה הקוצים. היא ממשיכה לסלק ענפים עד שלבסוף היא מחלצת את הילד שמיילל אל תוך הלילה. כולו מכוסה צואה. הריח בלתי נסבל.

למרות הבחילה והדם, דודה אנקרנה מאמצת אותו אל החזה שלה ומתחילה לקרוא לחברותיה בצעקות. כדי שישמעו אותה, הצעקות צריכות להגיע לעבר השני של השדרה, ספק אם ישמעו אותן. אבל לכלבות הטרנסיות מפארק סרמיינטו בעיר קורדובה יש שמיעה טובה יותר מזו של אנשים רגילים. הן שומעות את הקריאה של דודה אנקרנה כי הן מריחות את הפחד באוויר. והן נדרכות, שערן סומר, עורן מצטמרר, הזימים נפתחים, הלסתות מתקשות.

"טרנסיות! בואו! בואו, מצאתי משהו!" היא צועקת.

תינוק בן שלושה חודשים נטוש בפארק. מכוסה בענפים, מחכה שהמוות יעשה בו ככל העולה על רוחו. וכך גם הכלבים והחתולים הפראיים: בכל מקום בעולם תינוקות הם סעודה דשנה.

הטרנסיות מתקרבות בסקרנות, הן נראות כמו חבורת זומבים רעבים כשהן ניגשות לאישה הנושאת את התינוק בזרועותיה. אחת מהן מכסה את פיה בידיה, כפות ידיים גדולות שיכולות לכסות את השמש כולה. אחרת מכריזה שהתינוק חמוד, איזה אוצר. שלישית סבה מייד על עקביה ואומרת:

"אני לא קשורה לזה, לא ראיתי כלום."

"ככה הן," עונה אחרת, כמו אומרת: ככה מתנהגות השעירות הארורות האלה כשהמצב נהיה קשה.

"נצטרך להתקשר למשטרה," אומרת מישהי.

"לא!" צועקת דודה אנקרנה. "מה פתאום! אסור לקחת תינוק למשטרה. זה העונש הכי גרוע!"

"אבל אנחנו לא יכולות להחזיק בו," נשמע קול שפונה אל ההיגיון.

"הילד נשאר איתי. הוא בא איתנו הביתה."

"אבל איך תיקחי אותו ככה, כשהוא מלא חרא ודם?"

"אני אכניס אותו לתיק, יש בו מקום." 

הטרנסיות צועדות מהפארק לתחנת האוטובוסים במהירות מרשימה. תהלוכה של חתולות, ממהרות בגלל הנסיבות ומרכינות ראש במחווה שהופכת אותן לבלתי נראות. הן הולכות לבית של דודה אנקרנה, הפנסיון הכי קווירי בעולם שאירח, הסתיר והגן על כל כך הרבה טרנסיות, העניק להן מחסה ברגעי ייאוש. הן הולכות לשם כי הן יודעות שבשום מקום אחר הן לא תהיינה בטוחות. את התינוק הן סוחבות בתיק.

אחת מהן, הצעירה מכולן, מעיזה לומר בקול רם את מה שכולן כבר שידרו זו לזו במחשבות:

"קר מדי לישון בתא מעצר."

"מה אמרת?" שואלת דודה אנקרנה.

"כלום. רק שקר מדי לישון בתא מעצר. במיוחד על חטיפת תינוק."

אני מתה מפחד. אני הולכת אחריהן, כמעט רצה. מראה הילד רוקן אותי מבפנים. כאילו פתאום אין לי איברים, עצמות, שרירים. חלק מזה קשור לפאניקה וחלק לכוח רצון, שני גורמים שלא תמיד הולכים יד ביד. הבנות עצבניות, פיהן פולט אדים ואנחות של פחד.

הן מתחננות לכל הקדושים שהילד לא יתעורר, לא יבכה, לא יצרח כפי שצרח לפני רגע בפארק, כמו חזיר במשחטה. בדרך הן חולפות על פני מכוניות עם נהגים שיכורים שצועקים לעברן גסויות, ניידות משטרה שמאיטות כדי להעיף בהן מבט, סטודנטים כחושים שיצאו לקנות סיגריות.

עצם הרכנת הראש מספקת לטרנסיות את גלימת השקיפות שניתנה להן בעת ההטבלה. הן נראות מהורהרות, כמו מדחיקות את הפחד להתגלות. אה! צריך להיות טרנסית ולסחוב בתיק עולל מכוסה בדם כדי לדעת פחד מהו.

הן מגיעות לבית של דודה אנקרנה. בית רעוע בן שתי קומות, צבוע ורוד, שנראה נטוש אך מקבל אותן בזרועות פתוחות. הן חוצות מסדרון ריק לחצר פנימית מוקפת דלתות זכוכית, ומייד צצות טרנסיות נוספות שמביטות בהן מבעד לזגוגית במבט סקרני. מהחדרים העליונים בוקע קול פַלְסטוֹ ששר שיר עצוב שדועך בהמולה. אחת מכינה דלי מים, אחת רצה לבית מרקחת להביא חיתולים ופורמולה, אחת מחפשת מגבות וסדינים נקיים, אחת מדליקה ג'וינט. דודה אנקרנה מדברת אל הילד בקול חרישי, פותחת בתפילה, שרה לו שיר ערש, מכשפת אותו שיפסיק לבכות. היא מפשיטה את התינוק, מסירה גם היא את השמלה שלה המכוסה צואה וכך, עירומה למחצה, יחד עם חברותיה, הן רוחצות אותו על שולחן המטבח.

אחדות מעיזות להתבדח, אפילו שמתכווץ להן התחת, כמו שאומרים, בגלל ההחלטה ההזויה לקחת אליהן את הילד. להציל אותו ולהחזיק אותו כמו חיית מחמד. הן מתחילות לתהות מה שמו, מנין הוא צץ, מי יכולה להיות האימא הרעה שנטשה אותו בפארק. אחת מעלה השערה שאם היה לאימא האומץ להשליך אותו ככה לבור, אז בטח היא גם לא נתנה לו שם. אחרת מכריזה שמתאים לו השם ברק בעיניים. אחרת אומרת לה שתשתוק ולא תעשה מעצמה משוררת ומזכירה לכולן שהן בסכנה.

המשטרה תפעיל את הסירנות, תשתמש בנשק נגד הטרנסיות, החדשות יצווחו, מערכות העיתונים יועלו באש, התושבים יתקוממו, מוכנים כתמיד לעשות בהן לינץ'. ילדים וטרנסיוֹת לא הולכים יחד. המראה של טרנסית עם תינוק בזרועותיה הוא חטא מבחינת האספסוף הזה. האידיוטים יגידו שמוטב להסתיר אותן מהילדים שלהם, שלא יראו לאיזו דרגה של ניוון יכול להגיע בן אדם. אפילו שהן יודעות את כל זה, הטרנסיות מתלוות לדודה אנקרנה בהרפתקה ההזויה שלה.

זהו קוד הסולידריות של הַיַּתְמוּת.

עכשיו שהתינוק נקי ועטוף בסדין כמו קָנֶלוֹנִי, דודה אנקרנה נאנחת והולכת לנוח בחדרה המקושט כמו חדר של סולטאן. הכול בו מואר בירוק, ובאוויר תמיד שורים התקווה ותום הלב.

לאט לאט הבית משתתק. הטרנסיות הלכו כל אחת לדרכה, חלקן לישון וחלקן חזרה לרחוב. אני נשכבת על ספה בפינת האוכל. הן נתנו לתינוק הגווע ברעב בקבוק והתעייפו מלהביט בו, לתת לו שמות, לייחס לו בני משפחה. כשנמאס לו לבכות, התינוק נועץ מבט סקרני ואינטליגנטי בכל אחת מהן, ישר לתוך העיניים. זה עושה עליהן רושם עצום, מעולם לא הביטו בהן ככה.

הבית הוורוד, הוורוד הכי טרנסי בעולם (בכל חלון יש צמחים מטפסים שמשתרגים זה בזה, צמחים שמלבלבים בפרחים ומניבים פירות שדבורים רוקדות עליהם), השתתק פתאום, כדי לא להפחיד את הילד. דודה אנקרנה חושפת את שד הסיליקון שלה ומקרבת אליו את התינוק. הוא מריח את השד הענק והקשה ומתחבר אליו בנחת. טיפת חלב אחת לא ניתן למצוץ מהפטמה הזאת, אבל האישה הטרנסית שאוחזת אותו בזרועותיה מעמידה פנים שהיא מניקה אותו ושרה לו שיר ערש. לאף אחד בעולם אין מושג מהי שינה ערבה, אלא אם כן שמע פעם טרנסית שרה לו שיר ערש.

מריה, חירשת-אילמת צעירה מאוד וקצת חולנית, חולפת על פניי כמו שֵ‏‏‏‏דָה, פותחת את הדלת של דודה אנקרנה בלי לדפוק, אך בעדינות רבה, ולפניה מתגלה המראה הבא: דודה אנקרנה מניקה את התינוק הרך בשדיה המלאים בשמן מטוסים. דודה אנקרנה מרחפת עשרה סנטימטרים מעל הקרקע מכוח הרוגע הפושט בגופה כשהתינוק הזה מרוקן ממנה את הכאב ההיסטורי שמקנן בה. העונג והכאב של ריקון השד על ידי הגור, סודה הכמוס של כל מינקת. אותה זריקת רוגע מכאיבה. עיניה של דודה אנקרנה מתגלגלות לאחור, היא באקסטזה מוחלטת. היא לוחשת, שטופה בדמעות שמחליקות על שדיה ומכתימות את בגדי התינוק.

באצבעות משולבות מריה שואלת אותה מה היא עושה. אנקרנה עונה שהיא לא יודעת מה היא עושה, שהתינוק נצמד לה לשד ולא היה לה לב לנתק אותו. מריה, האילמת, מצליבה אצבעות על החזה, מבהירה לה שהיא לא יכולה להניק, שאין לה חלב.

"לא חשוב," עונה דודה אנקרנה. "זאת רק מחווה," היא אומרת.

מריה מנענעת בראשה לאות נזיפה, ובאותה עדינות סוגרת את דלת החדר. בחושך בהונותיה נחבטות ברגל השולחן, והיא מכסה על פיה כדי לא לצעוק. עיניה מתמלאות דמעות. כשהיא מבחינה בי על הכורסה, היא מצביעה לעבר החדר של אנקרנה, ובאותה אצבע מסמנת עיגולים ברקה, כדי לומר לי שאנקרנה יצאה מדעתה.

רק מחווה. מחווה של נקבה שמצייתת לגופה, וכך מתאחד התינוק עם האישה הזו, כמו רֵמוּס ורוֹמוּלוּס עם הזאבה.

מהכורסה שהקצו לי להעביר בה את הלילה אני נזכרת במה שתמיד סיפרו בביתי על לידתי. לאימא שלי היו צירי לידה במשך יומיים, והיא לא הצליחה להגיע לפתיחה מספקת וסבלה כאבי תופת. הרופאים סירבו לבצע לידה קיסרית, עד שאבא שלי איים להרוג את הרופא. הוא הצמיד לו אקדח לרקה ואמר לו שאם לא ינתח את אשתו מייד כדי לחלץ את התינוק, הוא לא ישרוד את הלילה. 

ככה אמרו עליי אחר כך: שנולדתי תחת איומים. מאז אבא שלי שב וחזר על ההתנהגות הזאת. כל מה שנתן לי חיים, כל משאלה, כל אהבה, כל החלטה שקיבלתי, הוא איים להרוג. אימא שלי, מצידה, אמרה שמאז שנולדתי היא צריכה לקחת ברומאזפאם כדי לישון. זו כנראה הייתה הסיבה לנרפות שלה, הפסיביות שנקטה כלפי החיים של בנה. בדיוק ההפך ממה שקורה עכשיו מאחורי הדלת הזאת, בחדר שעדיין דולק בו האור. זוהר ירוק שמסמא את המוות ומאיים עליו בחיים. מתרה בו לסגת, לשכוח מהתינוק שנמצא בפארק, מזהיר אותו שאין לו שום סמכות בבית הזה.

מהספה שלי, מכוסה במעילים של טרנסיות אחרות, אני נרדמת לשיר הערש שאנקרנה שרה לתינוק. הסיפור הכואב של לידתי, ששמעתי אלף פעם, מתמוסס כמו סוכר בתה. פה, בבית הטרנסי הזה, המתיקוּת עדיין מסוגלת להפחיד את המוות. בבית הזה, אפילו המוות יכול להיות יפה.

אם מישהו רוצה להבין את המולדת שלנו, זו שנשבענו למות למענה בכל פעם ששרנו את ההמנון בחצר בית הספר, אותה מולדת שלקחה את חייהם של צעירים וצעירות במלחמות שלה, שקברה אנשים במחנות ריכוז, אם מישהו באמת רוצה לחקור בדקדקנות את כל החרא הזה, הוא רק צריך להביט בגוף של דודה אנקרנה. מבחינת הנזק האכזרי שנעשה לגוף של הטרנסיות, אנחנו כמו הארץ שלנו. עם הצלקות שהוטבעו על גופנו באופן לא הוגן וקפריזי, כזה שניתן היה למנוע. הצלקות של השנאה.

דודה אנקרנה הייתה בת מאה שבעים ושמונה. לדודה אנקרנה היו חתכים מכל הסוגים, חתכים שהיא עשתה לעצמה בכלא (כי תמיד עדיף להיות במרפאה מאשר בלב האלימות) וגם כאלה שנגרמו בתגרות רחוב, בהתקפות פתע או בידי לקוחות עלובים. הייתה לה אפילו צלקת בלחי השמאלית שהקנתה לה מראה נבזי ומסתורי. על השדיים והירכיים היו לה חבורות נצחיות, כתוצאה מהמכות שחטפה בכל פעם שעצרו אותה, עוד מתקופת החונטה הצבאית (היא נשבעה שהדיקטטורה היא זו שעימתה אותה לראשונה פנים מול פנים עם הרוע האנושי). בעצם לא, אני חוזרת בי: החבורות האלה נוצרו בגלל שמן המטוסים שבאמצעותו עיצבה את גופה, גוף של מאמא איטלקייה שהאכיל אותה, שילם את חשבונות החשמל, הגז והמים שבהם השקתה את אותה חצר פנימית נפלאה מלאה בצמחים, שהייתה ההמשך של הפארק כשם שגופה של אנקרנה היה ההמשך של המלחמה.

דודה אנקרנה הגיעה לקורדובה בגיל צעיר מאוד, כשעוד היה אפשר לשוט בסירה בנהר סוּקייה בלי להיקבר תחת הפסולת. כל חייה הקיפה את עצמה בטרנסיות. היא הגנה עלינו מהמשטרה, נתנה לנו עצות כששברו לנו את הלב, היא רצתה לשחרר אותנו מהגברים, שנהיה חופשיות. שלא נקנה את הבלוף של אהבה רומנטית. וכמי שפטורות מהקפיטליזם, מהמשפחה ומהביטוח הלאומי, שנתעסק בעניינים אחרים.

האינסטינקט האימהי שלה היה הצגה, אבל הוא השתלט על האופי שלה בצורה משכנעת. היא הפריזה כמו אם, הייתה שתלטנית כמו אם, התאכזרה כמו אם. סף העלבון שלה היה נמוך מאוד והיא נטרה טינה בקלות.

בפוֹרמוֹסָה היא תפסה לה נהג משאית מצ'אקוֹ, והסיפור ביניהם דווקא התחיל טוב. היא הייתה צעירה, דקלמה בעל-פה שירים של גבריאלה מיסטרל ונשבעה שהחלום שלה הוא להיות מורה כפרית, למרות שבינתיים היא מתפרנסת מנהגי משאיות. "להיות זונת משאיות זה סיפור אחר, הנוף משתנה. נהגי משאית הם אנשים חשובים בכביש, זה עניין רציני," הייתה אומרת. אפילו בקורדובה, לאחר שכבר התבססה בפארק והתרחקה מהעבר לצמיתות ומרצונה החופשי, הייתה חוזרת הרבה פעמים לכפרים שבהם עצרו נהגי המשאית.

היא הזריקה שמן מטוסים לשדיים, לאחוריים, לירכיים וללחיים. היא אמרה שהוא לא רק זול אלא גם עמיד יותר למתקפות. אבל האזורים המוזרקים התמלאו חבורות לא יפות והנוזל התפשט לכל עבר, מה שהותיר אותה מלאה בליטות ושקערוריות כמו פני השטח של הירח. לכן נאלצה תמיד לעבוד באור קלוש.

בברך שמאל היו לה שתי צלקות מכוערות מקליעים שנכנסו ויצאו, ובימים גשומים היא נראתה לעיתים קרובות צולעת למטבח כדי למזוג לעצמה כוס מים ולקחת כדור, כי היא רעדה מרוב כאב.

ימי גשם היו חגיגה: לא יצאנו לעבוד. ואם בכל זאת יצאנו והתחיל מבול, היינו תופסות מונית יחד ונוסעות לבית שלה, לפנסיון. בדרך, נהגי המוניות נקרעו מצחוק, היינו צריכות לשמוע אותם צוחקים איתנו כדי להבין שאנחנו באמת משעשעות, אמיצות, שאנחנו עושות גם דברים טובים.

שיחקנו קלפים, ראינו סרטי פורנו או טלנובלות, נתנו עצות לבחורות החדשות. אחרי שהגיע התינוק, נעשינו גם מומחיות לגידול ילדים. אבל שמרנו את הסוד. מריה, החירשת-אילמת, לקחה על עצמה לטפל בו כשהאם המאמצת יצאה לסידורים. אסור היה שידעו שיש ילד בבית. היינו חסרות מודעות ופזיזות, אבל היינו גם אחראיות. ידענו שהילד לא יקבל אהבה בשום מקום אחר, ובבית של דודה אנקרנה הוא היה אהוב.

בסוף החלטנו לבחור לו שם בהצבעה דמוקרטית. החלטת הרוב נפלה על ברק בעיניים. וזאת הייתה בחירה ממש טובה, כי לדודה אנקרנה, ולמעשה לכולנו, חזר הברק בעיניים כשהיינו איתו.

"ילדות רעות", קמילה סוסה ויאדה | תרגום: אדם בלומנטל | הוצאת כתר | 236 עמודים