"לא רק שכשלתי במשימת חיי, עמדתי להיכשל בהבטחה נוספת"

גואל פינטו הוא עיתונאי ושדר רדיו. "סדר העניינים" הוא ספרו השלישי.

טוק-טוק-טוק

מי שם?

דילגתי בין תחנות רדיו. בכולן הודהד האסון.

"אירוע" כולם קראו לאסון. כאילו לא היה תסריט ידוע מראש. "אנחנו עדיין בראשיתו של האירוע," אמר אחד, ובעצם התכוון לומר: "אני לא יודע מי חי או מי מת". "הכתובת הייתה על הקיר," אמרה שנייה, ואני התחננתי שתגיד: "הקיר התמוטט מזמן, וכולנו עצמנו עיניים". "בנס גדול נמנע אסון גדול יותר," אמר שלישי, ואני תהיתי אם הבין את מושג הנס. "שקט מופתי שהופר," אמרה רביעית. ואני שתקתי. כמעט אף תחנה לא ניגנה שירים, ובאלה שכן, אלה היו שירים שייצגו נאמנות לרוח הציבורית. שירים שסימנו למאזינים איך חובה עליהם להרגיש ברגע הזה. תהיו נאמנים, תהיו ממושמעים, תורידו את הטון, תורידו את הראש, תהיו נרצעים.

שמתי את הטלפון שלי, שלא הפסיק לזמזם, על מצב טיסה, וניגנתי את אחת הזמרות שאין-כבר-ילד אהב. ניסיתי להבין את המילים שהיא ירקה. אבל בין הביצ'ז, הדאדי, הפוסי ועוד מילים שבני הדור שלו תפסו כמהפכניות, ואנחנו הבנו שהן קלישאתיות, ויתרתי ופשוט נתתי לקצב להשתלט עליי.

יצאתי מחדרו של אין-כבר-ילד, וניגשתי אל דלתות המרפסת. הווילון הסתיר אותי מההמון שהתאסף למטה. הם עמדו דבוקים, החליפו מילים, עיניהם נעו בסקרנות בין מכוניות כוחות הביטחון שחנו בתפזורת ובין קומת הדירה שלי. חיברתי את הטלפון למערכת השמע והפצצתי את הרמקולים.

בום.

כל העיניים הורמו מעלה. יכולתי לשמוע את הנשימה שלהם נעתקת. יכולתי לראות את העיניים שלהם מסתובבות במקום. יכולתי לחוש את התדהמה שהסתירה פחד. משהו רע הולך לקרות בדירה ההיא. הם הרגישו.

בום.

בום-בום.

בום-בום-בום.

הטירוף השתלט על החלל. אלה שבדלת צעקו: "מר אבן! מר אבן!! מר אבן!!!" הזמרת שאין-כבר-ילד אהב צרחה: "דאדי! דאדי!! דאדי!!!" האנשים למטה העבירו אחד לשני: "אסון! אסון!! אסון!!!" אלה בדלת גערו: "תפתח! מייד!! את הדלת!!!" הזמרת גנחה: "פוסי, פוסי, ביצ'ז." אלה למטה צרחו לכוחות ההצלה: "תעשו! משהו!!!"

הפניתי את הגב מהמהומה שחוללתי ופניתי אל המטבח. הוא הופיע מולי: "תכין לי פיתה עם טחינה ודבש" - הכריך האהוב עליו. כבר הייתי מיומן. הידיים שלי נשלחו אוטומטית מצד לצד, בלי מחשבה. הוצאתי פיתה מהמקפיא. העברתי למיקרו שלושים שניות. משם, אל להבת הגז, לשריפה קלה. ערבוב הטחינה במזלג. מריחה. לחיצה על בקבוק הדבש. מעיכה שהכול יתערבב. כמה כריכים כאלה הכנתי? כמה כריכים לא אכין לו עוד. כמה פירות שטפתי, כמה לא אשטוף עוד? כמה מלפפונים פרסתי, כמה גזרים קילפתי, כמה אבוקדו חציתי, כמה שום כתשתי, כמה תפוזים פילחתי? ובשביל מה, כדי שהכול יילקח ממני? כמה לא אפרוס עוד, לא אקלף, לא אחצה, לא אכתוש, לא אפלח? ובגלל מה, בגלל מלחמה ארורה?

הזמרת שאין-כבר-ילד אהב המשיכה

לצעוק-וללחוש,

פוסי

לקרב-ולהרחיק,

בום-בום

לחמם ולקרר,

דאדי-דאדי-דאדי

צעדתי אל החדר שלו והתחלתי במלאכה. שקשקתי ת'ישבן לצלילי הזמרת. תלשתי את כבלי המחשב ונשאתי את קופסת המחשב אל מרכז הסלון. עברתי אל שאר חלקי הבית. היא המשיכה לשיר. פוסי-פוסי - הנה הטאבלט של הילד, בום-בום - הנה הטאבלט והמחשב הנייד שלי. דאדי-דאדי-דאדי - הנחתי את הכול בערימה אחת.

ידעתי בדיוק מה אני עושה.

לא הייתי עוד רק אב, גם לא רק אבא, הייתי הבורא.

הייתי צריך למהר.

כל דקה שחלפה, כל רגע שבזבזתי בזיכרונות וברחמים עצמיים, הפכו אותו להיסטוריה.

הם רוצים להוריד אותו אל קברו, אני אדאג שלא ידעו כי בא אל קרבו.

איך מעלימים את קיומו של אדם שגרסה ממנו קיימת במוחם של אחרים? רק תוהו ימחק את הזיכרון. רק בוהו ינקה את הכאב.

חולצות שחורות שגזרתי שימשו בדים שבהם כיסיתי את המראות בבית: אחת ליד היציאה, שנייה בחדר האמבטיה, ועוד שתיים בחדרי השינה. סדינים כהים היו הבד שבו אטמתי את החלונות ואת פתחי האור. הבית נהפך לרחם חשוך. ויהי חושך. איש לא היה יכול עוד להביט פנימה.

הייתי באי-מקום, שהיה מנותק מכל מציאות, זמן והקשר. רוח אלוהים ריחפה על פני החלל. חייבים להחזיר את הכול להתחלה.

טוק-טוק-טוק

מי שם?

הוא לא היה ילד ששיתף הרבה. לא כשגדל, גם לא כשבגר. אף פעם לא נלחמתי בזה. איך היה בבית הספר? "טוב." איך היה בצופים? "כיף." איך היה המבחן? "קל." איך היה, איך היה, איך היה, טוב, כיף, קל.

הסתפקתי במה שקיבלתי ממנו. אבל לשאלה אחת הוא תמיד התייחס ברצינות: "יש משהו שאני צריך לדעת?" כשהוא היה שומע את השאלה הזאת הוא הבין שאין פה בולשיט, שאין פה דרמות, שאין פה התחכמויות ושהתשובה חייבת להיות כנה כמו השאלה שהנחתי בפניו. "הכול בסדר, אבא," הוא היה עונה לי, ותמיד ליווה את זה בהנהון קל, שהפיג את החששות. הוא הבין את השאלה. הכול בסדר, אבא.

אף פעם לא בלשתי אחריו. תמיד היה לו המרחב המוגן לעשות את השטויות שבוודאי עשה. להיות הילד שהיה. הגבולות היו ברורים - לא להיפגע ולא לפגוע באחרים. מה משני הדברים היה חשוב יותר?

אני, שטופחתי על ידי יימח-שמו-אבאשלי, חשבתי שלא לפגוע באחרים הוא הלא-תעשה האבסולוטי. אפשר להניח שהוא, שלא הכיר את עברי, חשב שהתשובה הנכונה תהיה בוודאי השנייה. כך או כך, הוא נכשל בשתי המטרות: הוא פגע באחרים, והוא נפגע בעצמו.

גם אני נכשלתי.

לא רק שכשלתי במשימת חיי - לשמור עליו חי - אלא שעמדתי להיכשל בהבטחה נוספת: לא לחדור אל תוך עולמו הפנימי.

העיניים שלי עדיין לא התרגלו לעלטה שכפיתי על עצמי. גיששתי סביבי. חיפשתי מקום להניח בו את עצמי. לא ידעתי מה לעשות. הדפיקות בדלת נעשו בלתי נסבלות. לא תאמו את הקצב של אף איבר בגופי: לא הלמות ליבי, לא המכות ברקתי, לא הרעידות ברגליי.

"תסתמו," לחשתי אל כיוון הדלת,

"תסתמווו," הרמתי קול.

"תסתמוווווו," שאגתי.

הם סתמו.

איזה זכות יש לאדם על סודותיו אחרי מותו? אני תמיד הייתי העומד בשער היכל הסודות שלי. איש לא ידע מה התחולל ברדת החשיכה בחדר ילדותי. גם לכם לא אגלה. אולי אתם מדמיינים דמיונות - אבל הם שלכם. אולי אתם מספרים לעצמכם סיפורים - אבל הם שלכם. אולי יש לכם תיאוריות - אבל הן שלכם. אולי אתם כועסים. אולי מאוכזבים. אולי אפילו שופטים. אבל זה לא משנה. אני מעדיף את הכעס, האכזבה, השיפוט - על פני הרחמים שלכם.

לעולם לא אהיה עוד זה שחטף וחייך. לא אהיה זה שניתק את מאורעות הלילה ממהלך היום. לא אהיה זה ששכפל את אביו בבעלו. לא אתן עוד ליימח-שמו-אבאשלי לחיות דרך הכאב שלי. לא אתן שדפי הביוגרפיה שלי יוגדרו דרכו.

ואולי גם אין-כבר-ילד מבקש שהסודות שלו ייקברו לצד גופתו? מה שווה ההצהרה: "אף פעם לא בלשתי אחריו. תמיד היה לו המרחב המוגן לעשות את השטויות שבוודאי עשה. להיות הילד שהיה" - אם ברגע האמת, הרגע החשוב היחיד, אני עומד להתנהג בדיוק כמו שנהג אבי - להתנהג אליו לא כאל אדם בעל זכות לפרטיות, אלא כאל יצור שרק בזכות זה שגידלתי, חיתלתי, דאגתי, האכלתי וחינכתי - יש לי בעלות עליו?

ראיתי את אימי והילד שלי מופיעים מולי. הם נגלו יחדיו. מחייכים. החלל נמלא אור. "מותק שלי," היא קראה לו, בדיוק כמו שקראה לי, אף כי מעולם לא היה שלה. הוא הניח את ראשו עליה, בדיוק כמו שהיה מניח על ראשי, אף כי מעולם לא פגש בה. התבוננתי בשניהם. שני מתים-חיים שהתבוננו בחי-מת.

"יש משהו שאני צריך לדעת?" סימנתי אליו בשפתיי.

"הכול בסדר, אבא," אמרו עיניו.

"סדר העניינים", גואל פינטו | הוצאת חוג קריאה, יצירה עברית, 160 עמודים