"ג'ינג'י לא שמע אותו. הוא עשה צעד אחד לא נכון"

רועי סדן היה מוכר כג'ינג'י שהקיף את העולם באופניים. סמל להרפתקנות ישראלית, שהמשיך לטייל גם אחרי הפציעה הקשה ממפולת סלעים בהודו - אך לא הספיק להגיע לגיל 40. עכשיו ג'ינג'י עומד במוקד "חולם בעיניים פקוחות", ספרה השלישי של טל בדיחי, סיפור מלא השראה על פרא אדם שובה לב.

אוגוסט 2015

"אני רועי סדן. הקפתי את העולם באופניים," הוא היה מציג את עצמו.

ותמיד היה שם קול קטן שלחש לו - כמעט את כל העולם.

הודו היתה החתיכה החסרה.

שלוש וחצי שנים אחרי שחזר הוא יצא שוב. היה מוכרח להשלים את הפאזל.

הוא נסע להודו עם אמונה, האופניים שלו. רכב כמעט שבוע ולא היתה לו שום כוונה לעצור. הוא עבר את הפס באזור לה. חייך לשלט שמודיע על הכביש הכי גבוה בעולם.

האוויר היה דליל, והרבה שלטי אזהרה היו בצד הדרך, אבל ג'ינג'י הרגיש שהוא מרחף.

"הודו זה הבית שלי, מותק," הוא אמר לאמונה ונשבע שכבר יש לה רגשות בתוך הגלגלים, הנה - עכשיו היא גם הבית שלך. הוא רכב יציב, עצר כדי לצלם, כדי להודות על החיים.

את הטרק הבא החליט לעשות ברגל. טיפוס קלאסי לפסגה של אחד ההרים. המטיילים שהיו איתו התלוננו על האוויר, עצרו לנשום, חלקם התייאשו באמצע.

ג'ינג'י דילג על הסלעים כאילו היו חול רך על החוף, הגוף שלו מברך על הקושי והנשימה מתחדדת כל צעד למעלה.

הם הגיעו לפסגה קצת לפני הזריחה. כל אחד תפס סלע. ג'ינג'י ישב קצת רחוק מכולם, גב להר, פנים לשמיים, מחכה לשמש שתבוא להגיד לו בוקר טוב. הוא הרגיש שאם אפשר היה למדוד הודיה, הגוף שלו כנראה היה סובל ממנת יתר.

השמש עלתה, לאט, והוא עבר על כל הדברים בחיים שלו והרגיש האיש הכי בר מזל בעולם.

"תודה על אבא ואמא," הוא אמר, "למרות הכול, הם אלה שהביאו אותי לכאן. על עידו, שאיכשהו תמיד שם, בלי רעש ובלי צלצולים. על החברים, משפחברים, שאין לי מושג איזה חיים היו לי אם הם לא היו שם איתי.

״תודה על איילה," הוא חייך, "שאחרי שנים של מסעות אני מסתכל עליה ויודע שהגעתי הביתה. עוד שבוע וחצי היא כאן, איזה כיף הולך להיות לנו.

"תודה עליי," הוא המשיך, "על זה שאני אף פעם לא מוותר. תודה על אמונה, על האמונה, על היכולת הזאת להיות תמיד בתנועה."

השמש עלתה והשמיים התבהרו.

"כולם מפחדים מהעלייה," המדריך אמר להם, "אבל תיזהרו דווקא בירידה. אל תורידו את תשומת הלב."

ג'ינג'י לא שמע אותו. הוא עשה צעד אחד לא נכון, פיספס את הסלע -

ונפל.

אוגוסט 2015

עד היום הם מגלגלים את הסיפור בראש ומסכימים שאף אחד לא היה יכול לחשוב על תסריט כזה.

"תוריד אחי, תקטין, תתחבר למציאות."

"מי יאמין לך."

"דברים כאלה קורים בסרטים. יודע מה, גם בסרטים לא. בהוליווד אין שליש מזה, נטפליקס היו פוסלים אותך על חוסר אמינות. אין מצב שכל זה קרה באמת."

ארבעה ימים לפני התאונה היתה שם סופת שלגים מטורפת, כל המדרון התמלא בפודרה. מזל, אחרת הוא לא היה שורד את הנפילה. הראש היה מתפצפץ לעשרים חתיכות, עף קיבינימט.

אבל לא רק השלג. כשהוא נפל היתה על ההר קבוצה של מטפסים, על המזל שלו היו שם המדריכים הכי מנוסים באזור. הם שמעו אותו נופל אבל חשבו שמידרדר תיק, התחילו להעיף את כולם שלא ייפגעו. ופתאום המדריך הבכיר קולט ידיים מתנופפות ואומר פאק, זה בנאדם. המדריך קשר את עצמו לחבר שלו והם התחילו לרוץ באלכסון, אם היו באים ישירות אליו הם לא היו מצליחים לבלום אותו. ככה הדפו אותו מצד לצד, כמו כדור, עד שהצליחו להתגלגל איתו והוא נעצר.

ולא שזה היה טרק מסוכן במיוחד. אחרי כל הטיפוסים והמסעות שלו, זה טרק שהוא פינאטס בשבילו, כולה הליכה עם מקל מטיילים. היה איזה סלע בפסגה, בגלל השלג השביל היה מטושטש. היה צריך לעקוף אותו מימין וג'ינג'י עקף משמאל. ככה. כזה קטן. הוא לא ראה שמצד שמאל מתחיל מדרון וניסה לתקוע את המקל, אבל לא היה לו סיכוי והוא עף כל הדרך למטה.

והבלון חמצן. מה הסיכוי שהמדריכים ההם ייקחו בלון חמצן גדול לטרק פשוט כזה? אבל הם לקחו. אחד גדול ואחד קטן. ואחרי שהמדריך בלם את ג'ינג'י כמו שוער הוא הבין שהוא לא נושם וחיבר אותו לבלון. וג'ינג'י נאנק מכאבים, לא נושם, אבל מתפתל, וכולם סביבו לא יודעים מה עוד לעשות, תופסים את הראש עם הידיים על הראש ומחכים.

ניר היה הראשון שקיבל את הטלפון. מהשגרירות.

הוא לא זכר איך הם הגיעו בדיוק אליו, מה היו הפרטים המדויקים שהם מסרו. פגיעת ראש, חור בריאה, מצב קריטי.

הוא כן זכר את ההבנה הזו - החותכת - שהפעם זה לא סִנג'ור ג'ינג'י קלאסי. זה לא כמו אז במסע, כשהוא איבד את הדרכון או נגמר לו הכסף או התקלקלו לו האופניים. הפעם זה אחרת. יש סיכוי שזה הדבר האחרון שהוא יעשה בשבילו.

כשהוא הגיע לבית של ההורים של ג'ינג'י, אורן כבר היה שם. עמד במרפסת עם סיגריה כבויה, נשען על המעקה, הזדקף ושוב נשען.

"מה אנחנו יודעים?" הוא שאל, ואורן אמר לו, "זה רציני הפעם, רציני מאוד." הוא התקרב אליו קצת, מוודא שאמא של ג'ינג'י לא בטווח שמיעה.

"דיברת עם איילה?"

"שיט," ניר אמר. "לא."

"איזה מסכנה," אורן אמר. "היא היתה אמורה להצטרף אליו, לא?"

"כן. שבוע הבא."

"טוב. אני אעדכן אותה. איזה סרט, יא אללה."

"כן," ניר הסכים. "הוא באמת אוהב אותה. נשמע שיש שם משהו אחר."

"אולי."

"היא בחורה חזקה," ניר עודד אותו. "תגיד לה את כל מה שאנחנו יודעים. אל תחסוך."

"מאה אחוז."

"אתה חושב שהוא ימות?"

"מאז שפינו אותו הוא מת כבר פעמיים," אורן אמר, "ממה שהבנתי, הוא עבר כבר שתי החייאות."

ניר ראה איך הפנים הבהירות של אורן נעשות בהירות קצת יותר. "הוא כנראה במצב קשה," ניר אמר, "קשה מאוד. אבל למות זו לא אופציה לג'ינג'י."

"איך אתה יכול להיות בטוח?" אורן שאל.

"כי זה כאילו החלק שהיה חסר לו במסע."

"הודו או התאונה?"

"לא הודו, ולא בדיוק התאונה עצמה," ניר ניסה למצוא את המילים, "אבל כל מה שיבוא אחריה. הקימה. המשמעות. להקיף את העולם באופניים זה דבר אחד, לקום מפגיעת ראש זה כבר מסע אחר לגמרי.

"הוא ישתקם," ניר אמר, "אתה תראה. אנשים ידברו על איך הוא הצליח לעשות את זה. הוא יראה לכל העולם מה זו השראה."

"עזוב אותי מהשראות," אורן אמר ונכנס לסלון, "בוא נתחיל מזה שהוא יחיה."

לפני שנתיים, אולי שלוש, ניר לא זכר בדיוק, קצת אחרי שחזר מהמסע, הוא וג'ינג'י טיילו למערת קשת. השביל נהיה צר והם מצאו את עצמם נותנים ידיים, הולכים כמו זוג גייז ומנדנדים את הידיים למעלה ולמטה. ניר סיפר מה שהוא זכר מהקורס משצ"ים, שהמערה נוצרה בתהליך קארסטי, שהסלעים התמוססו לתוך עצמם. ג'ינג'י חזר על המילים במבטא גרמני. קארסט, קאסט, ואז המשיך משם, קאץ קאץ קאץ. ומאז קרא לו ככה, קאץ. ג'ינג'י נתן לכל אחד כינוי, וכל פעם שנדמה שזה נשכח, ג'ינג'י עם הזיכרון שלו היה דואג להחזיר את זה לקדמת הבמה. "מה איתך, קאץ", "בוא נאכל משהו, קאץ". בכל פעם ג'ינג'י היה צוחק בדיוק כמו באותו רגע שבו המציא את הכינוי ובכל פעם ניר היה חושב שג'ינג'י הוא האדם הכי מיוחד שהוא מכיר.

בטיול ההוא ניר סיפר לו על אבא שלו. הם ישבו שלוש שעות מתחת לאיזה עץ בלי עלים, זזים כל פעם עוד קצת ימינה יחד עם הצל. זאת היתה הפעם הראשונה שסיפר למישהו, שבוע אחרי שהם קיבלו את האבחנה. גם הפעם הראשונה שבה הוא בכה על זה.

שמונה שנים קודם, יולי 2007

בפנייה לטרמינל 3 הכתפיים של אמא שלו רעדו.

"תפסיקי," ג'ינג'י אמר לה. "אם את בוכה, אני הולך עכשיו. בלי שלום ובלי כלום."

היא ניסתה. הספיגה את הדמעות בשרוול. "הילד שלי," היא אמרה, "הגוזל שלי, איך אתה הולך ככה, מה אם יקרה לך משהו?"

"לא יקרה לי כלום, אמא," הטון שלו נהיה קצר, "אני מוכן."

"איך מוכן," היא אמרה וגל חדש שטף אותה, "מה שעשית פה בארץ זה כלום לעומת מה שמחכה לך שם."

"תעזבי את הילד," אבא של ג'ינג'י אמר לה בשקט, "תני לו להתחיל. הוא יבין שזה בלתי אפשרי ויחזור."

ג'ינג'י קירב שתי אצבעות אל הצוואר. הדופק היה מהיר. דרך האצבע הוא ניסה להקשיב רק למה שקורה בתוך הלב. בום בום בום. כל החודשים האחרונים הציפו אותו והנשימות הפכו מהירות. האימונים. הרכיבות לאורך הגבול. בום. הפרידות מכולם. בום בום. המסיבה האחרונה אתמול. הנאומים. התשמור על עצמך. בום. בום. בום.

"מה אכפת לך להיות מורה," אמא שלו ניסתה מכיוון אחר, "תלמד גיאוגרפיה."

"גיאוגרף לא יכול לטייל, אמא," ג'ינג'י אמר לה משפט שקרא פעם ולא זכר איפה, "הוא עסוק בלכתוב את המפות שלו."

היא לא התרשמה. הוא הוציא את התיק מהבגאז' והיא הסתכלה לו ישר לתוך העיניים, לא מתייאשת מניסיון אחרון. "מה אתה צריך את זה?"

"אני צריך, אמא. די. אני צריך."

"בשביל מי?" היא שאלה, "למי אתה מנסה להוכיח?"

לג'ינג'י לא היתה תשובה ברורה על זה אבל הוא אמר לה, "לעצמי." הוא שם את התיק על הגב, "אני עושה את זה בשביל עצמי."

כשהתחיל לחשוב בכיוון של מה שבסופו של דבר נעשָה הנסיעה הזו, הוא היה בנפאל ודבר ראשון הוא התקשר אל ניר.

"מה קורה, קאץ?"

ניר שמע את ג'ינג'י בדיליי של שלוש שניות. "הכול בסדר כאן," ניר אמר, הקו היה קטוע.

"אתה שומע?" ג'ינג'י שאל, וניר אמר, "שומע חצי," דיבר בקול ולאט.

"התקשרתי כדי לספר לך משהו מרגש. "

"מקשיב."

"החלטתי מה אני הולך לעשות," ג'ינג'י צהל בצד השני, "אני הולך לעשות משהו שאף ישראלי לא עשה אף פעם."

ניר שתק כמה שניות, מוודא שאין עוד מילים בדרך. ״מדהים, אח," הוא אמר בסוף, "מה אתה הולך לעשות?"

"לא יודע," ג'ינג'י אמר. "תחשוב לי על משהו."

כשהוא חזר לארץ, ג'ינג'י מצא לבד. הגיע לבית של ניר בריצה, מזיע ונוטף עם הטירוף המוכר בעיניים.

"חכה רגע," ניר אמר, "תשתה משהו."

אבל ג'ינג'י אפילו לא התיישב. "החלטתי," הוא אמר. "אני הולך להקיף את העולם באופניים."

"אבל ג'ינג'י," ניר השתדל לשמור על ארשת פנים הגיונית, "אתה לא יודע לרכוב."

"בסדר גמור," ג'ינג'י חייך וסוף-סוף התיישב על הספה, "יהיה לי את כל העולם ללמוד."

כשניר סיפר לכולם, הם צחקו, "בחייאת ג'ינג'י, מה אופניים עכשיו, שחרר, אתה תחזור מהטיול הזה יותר משוגע ממה שאתה עכשיו." אבל ידעו באותה ודאות ג'ינג'אית שהוא לא הולך לסגת.

כשהוא ניסה לגייס חסויות הם חשבו שזו בדיחה. זה היה הזמן הזה בחיים שהם התחילו להבין שמעבר לחבורה הם קיימים גם כל אחד בזכות עצמו. פלדמן למד לפסיכומטרי ובקושי יצא מהבית, אורן היה באחד מהלופים שלו עם גלי והעולם שלו קם וחרב אחת לשבועיים.

ג'ינג'י ישב איתם בבוקר של אחרי מסיבה וניסה לחשוב על כיוונים. "צריך פה מלא כסף," הוא אמר, ״חייב איזה גוף גדול שייתן לי חסות."

"למה שייתנו לך משהו," אורן אמר, ״אתה אלמן צה"ל? הלום קרב? יש לך רגל תותבת?"

פלדמן גילגל ג'וינט למרות שהשעה היתה אחת-עשרה בבוקר. "אולי הטיול שלך יחזיר את גלעד שליט," הוא אמר, "אחרת אני לא רואה סיבה שמישהו ישים כאן שקל."

"לא טיול," ג'ינג'י תיקן אותו בפעם האלף, "מסע."

"מה מסע," ניר אמר, "איזה מסע, מה אתה, אתיופי שעולה לארץ?"

"טיול, מסע," פלדמן סיכם, "העיקר שתחזור ממנו בחתיכה אחת."

"חתיכה אחת?" אורית אמרה, "הוא הולך למות."

"אתם חבורה של דאונרים," ג'ינג'י אמר, "המסע הזה הולך להיות השראה, אנשים יעקבו אחרי הסיפור וימצאו בתוך עצמם כוחות שלא ידעו עליהם."

המשפט תפס את אורן באמצע שלוק קפה, והוא ריסס אותו על חצי מהסלון. "ימצאו כוחות בעצמם? בגלל איזה ג'ינג'י שנוסע על אופניים בקיבינימט?"

"כן," ג'ינג'י אמר, "בדיוק בגלל זה. ואני הולך לעשות את זה עם או בלי התמיכה שלכם."

פלדמן חשב על הביטוי שהוא למד היום בפרק של העברית בהכנה לפסיכומטרי, "אין נביא בעירו". הוא חשב שאולי באמת יש כאן משהו והם פשוט קרובים מדי, לא מצליחים לראות את הבשורה. עם כל הכבוד ללימודי רפואה ועבודה ומשפחה, הוא היה חייב להודות, כל אחד מהם היה מת להיות קצת יותר ג'ינג'י.

אחרי ביקורת הדרכונים ג'ינג'י נתן לכל אחד עוד חיבוק אחד. ועוד אחד אחרון.

אמא שלו שמה לו שתי ידיים על הראש, בירכה אותו. הבינה שעוד התנגדויות רק ירחיקו אותו.

הוא הבטיח להתקשר. הראה להם את הטלפון הלווייני.

"יש כאן שני כפתורים," ניר חזר על הדברים, מוודא שג'ינג'י זוכר הכול, "ימין אני בסדר, שמאל אני במצוקה."

"לא רוצה לכתוב אני בסדר," ג'ינג'י אמר, "רוצה לכתוב אני מדהים. משוגע. אני יושב עכשיו על הר ורואה את הנוף הכי יפה בעולם."

"זו תבנית קבועה," פלדמן צחק, "אין מה לעשות."

"אם אני שולח פעמיים 'אני בסדר' תדעו שאכלתי ארוחה משוגעת," ג'ינג'י ניסה. "אם אני שולח שלוש, תדעו שהייתי עם בחורה."

"סמוך עלינו שנדע לקרוא בין השורות," פלדמן הרגיע אותו, "וחוץ מזה, תכתוב מיילים. מבטיח לקרוא לפחות את ההתחלה."

הם עמדו בשורה והצטלמו מתחת לשלט "המְראות", ואז עשו עוד תמונה כי בקודמת ג'ינג'י נחתך, ואז התקבצו לחיבוק קבוצתי, ואז הוא סוף-סוף הצליח להתנתק.

נכנס לתוך התור ועמד מאחורי שתי בחורות לבושות אותו דבר, בטרנינג לבן וגופייה תואמת. בטח נוסעות לסוף שבוע ברודוס, הוא חשב, ביום שני בבוקר הן כבר יאכלו את הקוסקוס של סבתא.

"לקחת בגדים מספיק חמים?" אמא שלו עוד עמדה לידו מעבר למעקה. הוא נשם נשימה עמוקה. "אם תרגיש שאתה רוצה הביתה, אתה יכול לחזור, רועי," היא כמעט התחננה, "בכל רגע אתה יכול להגיד שמספיק."

ג'ינג'י התכופף קצת לכיוון שלה והנמיך את הטון. "אמא," הוא אמר לה, "תסתכלי על התיק הזה - זה יהיה הבית שלי מעכשיו."

רק אחרי שהנפנופים התרחקו והוא נבלע בתור לדרכונים הוא הבין. אני הולך לעשות את זה.

"חולם בעיניים פקוחות", טל בדיחי | הוצאת כנרת זמורה דביר | 256 עמודים