"היא לא דפקה חשבון לאף אחד, מערבולת של גאווה והרס עצמי"

"שולחן עורך", מאת הפרופ' יגאל שוורץ, מציע הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודת העורך הספרותי - מבחירת כתב היד והליווי שלו לאורך תהליך העריכה, ועד לעיצוב הכריכה וההחלטות סביב פרסום הספר. לצד תיאור המלאכה, שוורץ עוסק גם במערכת היחסים המורכבת שבין עורך לסופר, דרך מפגשיו עם עשרה מהיוצרים הבולטים בישראל, בהם עמוס עוז, רונית מטלון, אהרן אפלפלד, יואל הופמן וצרויה שלו.

מה שנשאר, מה שלא

"מה שנשאר, מה שלא" ובכל מקרה,
אולי הזמן היטיב איתנו?
שלך, רונית.
30.3.92 (בתוך "זרים בבית", הקיבוץ המאוחד, 1992, סימן קריאה)

היה לנו ביחד, בסך הכול, יום שלם אחד. מהבוקר עד הערב. אומנם הכרתי אותה קודם, בשנות ה־80 העליזות של ימי "סימן קריאה", כתב העת של מנחם פרי. פגשתי אותה גם פעם או פעמיים בסלון הבלתי נשכח של נילי מירסקי, בדירתה הקסומה, על שפתו של גן מאיר. נילי הייתה אז חצי מנטורית שלי, ואני מניח שגם של רונית מטלון (אני קראתי לה מטלונת). אצל נילי פגשתי גם את אחותה הנלבבת ימפה, וגם את חברה הקרוב יהושע קנז. פעם אפילו החלטנו, נילי ואני, לראיין את קנז, וגם עשינו זאת, ויש אצלי בארכיון 70 עמודי תמלול של השיחה הזאת, אבל בַּסוף הפרויקט נגנז משום שאני, הצעיר והחוצפן, שאלתי את יהושע קנז שאלות שנילי חשבה שהן "מביכות".

יש עוד כמה רגעי פספוס עם יהושע קנז. למשל, כשעשינו לכבודו ב־17-18.1.2012 אירוע חגיגי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, כנס שקראנו לו "'אוושת הלב': כנס על יצירתו של יהושע קנז במלאת לו 75 שנה". הכנס התקיים באולם "כנסים א'", שהיה מלא מפה לפה. למרבה התימהון והמבוכה, זה היה הכנס המחקרי הראשון שנערך לכבוד מכלול יצירתו של הסופר המחונן.

במקום דברי סיום, הקריא קנז במשך כחצי שעה את הסיפור "שירת המקהלה" מתוך ספרו האחרון "שירת המקהלה" ("עם עובד", 2012). הוא הקריא בחן ובהומור שופעים, וכולנו התגלגלנו מצחוק - וגם הרגעים המדהימים ההם לא נשמרו כי לא הקלטנו, וכבר "בזמן אמיתי" הבנו שפישלנו, ובגדול - מה גם שזאת הייתה ההופעה הפומבית האחרונה של קנז לפני שהדמנציה שאחזה בו השתלטה עליו. מטלון השתתפה בכנס הזה ונשאה הרצאה מבריקה ששמה "יהושע קנז ו'יופיים של המנוצחים'", שאותה הפכה למסה כתובה, וזו כונסה עם מסה מבריקה אחרת שלה על יהושע קנז, מוקדמת יותר, ששמה "הגיהינום של הראייה", בקובץ רשימות ומאמרים בשם "יופיים של המנוצחים, ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז". את הספר שהתבסס על ימי העיון ערכו חן שטרס וקרן דותן, והוא ראה אור בשיתוף פעולה של מכון "הקשרים" והוצאת "עם עובד" ב־2016. למרבה הצער, הדמנציה שבה לקה יהושע החריפה, והוא - וזו הייתה מין הטרמה זוועתית למה שקרה לנו גם עם קובץ המאמרים שערכנו לכבוד מטלון - לא זכה לראות אותו. זה, כמדומני, גם מקום ראוי לציין, ונדמה לי שאיש לא יחלוק עליי, שרונית מטלון הייתה מסאית בחסד עליון, קרוב לוודאי שאחת הבולטות בקורות הספרות העברית החדשה. לא אשכח את הרצאתה על שמעון אדף ב"בימת ספר", שנערכה לכבודו באוניברסיטת חיפה ב־9.12.2015. במשך כחצי שעה היא שוטטה בעולמו הספרותי כמו צַנתָר המשוטט בחדרי הלב, מאתר ומסמן פעימות ופרפורים בשרטוטים עדינים, דקים מן הדק. זה היה שנים אחרי ששמעתי אותה מרצה בעבר, והחריפות המכשפת שלה שבה וכבשה אותי.

אבל הרקע לאותו יום אחד של ביחד עם רונית מטלון היה אחר לגמרי. במפגש ההוא, שהתקיים בסוף ינואר 1987, לא היינו סופרת מבטיחה וחוקר ספרות מתחיל, אלא עיתונאית שמאלנית לוחמת וחייל מילואים ביחידה קרבית, שחזר זה עתה המום מחודש "פעילות" בראשית האינתיפאדה הראשונה.

לא סירבתי להתגייס, כי כמו במלחמת לבנון הראשונה - שבה היה לי הכבוד המפוקפק להיקלע לפרק ב' של קרב סולטן יעקוב - חשבתי שברור שמדובר במהלך מטורף, לא מוסרי וכל כיוצא בזה, אבל לא יכולתי לשכנע את עצמי שאני יכול לפטור את עצמי ממה שחבריי, שהם באמת, למרות שאני מנסה לברוח מקלישאות, חבריי בדם, לא פטרו את עצמם. ה"חוויה" הייתה נוראית. הפלוגה שלי הייתה מופקדת על כפר הפליטים ג'ילזון, ליד רמאללה. לא אשכח לעולם את הירידה שלנו משולי הכביש אל הכפר. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. היינו חיילים קרביים, רובנו כבר עברנו שתי מלחמות, אבל לא התמודדנו מעולם עם אוכלוסייה אזרחית. ובמדינה תקינה זה גם לא היה אמור להיות תפקידנו, אלא תפקיד המשטרה.

בערך שעתיים אחר כך, לאחר ששוטטנו בסמטאות - אני מכיר את הכפר הזה יותר מאשר את השכונה שאני גר בה באופקים, רצה לקראתי אישה מבוגרת עם מחבת ביד, ילדים תלו דגלי פלסטין על חוטי החשמל, ואנחנו היינו אמורים להורות להם להוריד אותם, אף שהיה מדובר בסכנת חיים, נער אחד הפשיל את מכנסיו ותחתוניו וצרח: "בואו הנה, אני יזיין אתכם בתחת," רימוני הלם התעופפו לכל עבר, אבנים התעופפו מכל סמטה ומעל כל גג. מה בדיוק עשינו שם? מה היינו אמורים לעשות? וכל זה בזמן שגם ה"מקומיים" וגם אנחנו התפלשנו והחלקנו בשפעת מי הביוב שזרמו ברחובות.

חזרתי בסערת רגשות עצומה והחלטתי שהמעט שאני יכול לעשות זה להעיד על מה שמתרחש ב"המזרח הפרוע". הייתי, למיטב ידיעתי, הראשון שעשה זאת. עיתון "הארץ", באמצעות רונית מטלון, נראה לי הכתובת הנכונה. הכתבה, שלושה-ארבעה עמודים במוסף "הארץ", עוררה תגובות רבות. היא גם תורגמה ל"דר שפיגל", מה שהכעיס אותי, ואפילו חשבתי לתבוע את "הארץ" על תרגום ללא רשותי, כי חשבתי אז שלא תולים כביסה מלוכלכת בחוץ. אלוהים, בכמה בריכות ענק של תמימות וטיפשות אנו משכשכים דורות על דורות בארץ הזאת. אבל אז התברר לי שהזכויות על ראיונות שייכות לעיתון.

הפגישה שלנו, של מטלון ושלי, התחילה בבוקר, במסעדה יפהפייה שנבנתה על גב ההר הצופה על הכפר הנטוש ליפתא. המסעדה הזאת, שכנראה לא נבנתה עם כל האישורים הנדרשים, נהרסה כליל כשבנו את כביש מספר אחת, שיתחבר אחר כך לכביש בגין. אני לא זוכר מה היה שם המסעדה, אלא רק את שביל העפר שהוביל אליה ואת הגן הגדול שדרכו נכנסנו למתחם המסעדה. זה היה מקום מיוחד, ובחרתי בו בכוונת מכוון כי רציתי להרשים את הגברת מטלון, שהייתה נסיכה מתעתעת.

בצוהריים, אחרי כמה שעות שיחה, עברנו למקום אחר. הפעם רונית בחרה אותו. הוא לא היה פחות מרשים, והתאים להפליא לאחד ממופעיה של מאדאם מטלון. זה היה חדר האוכל של המלון "אמריקן קולוני" במזרח העיר. היא הרגישה שם כמו בבית. בית המלון הקולוניאלי היפהפה הזה, השוכן בירושלים המזרחית, שאליו הובילה אותי רונית בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, היה מובלעת של הדר ישן ומכובד. הוא הדיף ניחוח של "לבנט" במובן המשובח ביותר שלו. ערבית, עברית ושלל שפות אירופיות נשמעו מסביב. רוב הנוכחים היו עיתונאים זרים שעסקו באירועי האינתיפאדה. אפלולית נעימה שררה בחלל המסעדה, האוויר היה עמוס ברסיסי ריחות של אוכל ערבי אנין ובאדי אלכוהול משובח.

המעבר מחודש שלם במחנה הפליטים ג'ילזון, על כל המראות והקולות המטורפים משם שהציפו אותי, לחדר האוכל של "אמריקן קולוני" לא היה פשוט. מדי כמה דקות הבזיק בראשי איזה נור, כמו של פלאש, והקפיא פריים מאחת הסצנות שהתרחשו במהלך החודש הזה שנחווה כמו שנה. המ"פ שלי, בועז, ואני תקועים בג'יפ בבור שהיה פעור באחד מה"כבישים" במחנה, אור זרקור חזק מופנה לעברנו, כנראה "מכוחותינו", ובתוכו מעופפים לעברנו בהתמדה גושי סלעים, ואני, שנהגתי בג'יפ, מנסה לחלץ אותנו מתופת האבנים הזה, ולא מצליח. מנסה ולא מצליח. כמו בסיוט. ממש. או שוב עם הג'יפ, הפעם בלילה מושלג, בחיפוי על יחידת דובדבן, שאז בדיוק התחילה את הקריירה שלה, ושוב מטר אבנים, והפעם בתנאי ראות בלתי אפשריים, ואחרי רגע השמשה הקדמית נשברת, ואחרי עוד רגע המשקפיים שלי מתרסקים, והמגבים כמו באיזה עולם מעוות ממשיכים להתנועע, כמו תנועות של בעל חיים שראשו כבר הותז מעליו. חיילים תועים בערפל, כמי שכפאו אותם שדים.

ומשם ל"אמריקן קולוני" ואווירתו הלבנטינית־קולוניאלית, שהייתה עבורי, אני מודה, אוויר פסגות - יש לי חולשה למוסדות קולוניאליים, בעיקר אחרי שהובאתי לאחד כזה לאחר טראומה בניירובי, קניה. עבור רונית מטלון, אני חושב שה"אמריקן קולוני" היה מין השתקפות של מוסדות מקבילים בעיר אלכסנדריה בימיה הגדולים, מוסדות שהיא הייתה שבויה בקסמם. גם שם ישבנו כמה שעות ודיברנו ודיברנו, ואחר כך המשכנו בביתי. בסוף היום הסעתי אותה, באלפא רומיאו התורנית שהייתה לי אז - שהייתה "אישו" חוזר בשיחות שלנו, היא טענה שאני יותר מדי "גבר־גבר" - לתחנה המרכזית בירושלים.

אחרי שהכתבה התפרסמה, העיפו אותי מהגדוד בעוון "בגידה" ושיתוף פעולה עם "העיתונות העוינת". אבל לאחר כמה חודשים, היום איני יודע אם לצערי או לשמחתי, החזירו אותי. מתברר שהיה מעין "מרד קצינים" שדרשו את השבתי לגדוד.

אחר כך התרחקנו. רונית ואני. אני לא יודע "מה שנשאר, מה שלא", אני לא יודע גם אם "הזמן היטיב איתנו". התרחקנו מסיבות שונות. גם משום שלא אהבתי חלק מהאנשים שרונית אהבה, בעיקר כמה מהפכני סלון תל־אביבים, חכמים בעיני עצמם. גם השיוך שלנו להוצאות ספרים מתחרות לא עזר. אבל אלה היו סיבות שוליות. הסיבה האמיתית הייתה שהיינו דומים מדי ושונים מדי.

שנינו היינו נכפים למכוות האש או החשמל כדי להרגיש חיים, שווים, ואחר כך להמשיך הלאה. אני הייתי מוקסם מרונית. מכישרונה העצום כסופרת וכמסאית, מהפרוטאיות המפחידה־מהממת שלה. כמו בציור של הזקנה והנערה, היא הייתה מחליפה צורות. לעיתים ליידי אירופאית (איטלקייה או צרפתייה) מחויטת, לעיתים אישה מבוגרת, עמוסת חיים, אך מלאה ברק ובעלת לשון צולפנית חדה כתער, ולעיתים ילדה קטנה חסרת אונים שכמהה לאישור, בעיקר של איזה גבר נחשב, חושב, אינטלקטואל, לבן. היא הייתה צוענייה. מי שהולכת כל הזמן על הסף. דופקת חשבון כאילו, אבל בעצם לא דופקת חשבון לאף אחד, מערבולת של גאווה והרס עצמי. אדית פיאף, רק הרבה יותר יפה, הרבה יותר משכילה, אבל לא פחות פירומנית.

"שולחן עורך", פרופסור יגאל שוורץ | 389 עמודים | זמין בחנויות וברשתות ובאתר "עברית"