"היפה והחיה" עומדת כמעט בכל סטנדרט של ברודוויי

בשנת 1994, הרבה לפני שסימבה ואלאדין רקדו עם עשרות שחקנים על הבמה בברודוויי, אלו היו בל חובבת הספרים והחיה המיזנתרופ שסללו את הדרך לשם, בעיבוד הבימתי הראשון לסרט אנימציה של דיסני. הביקורות היו פושרות, אבל הקהל נהר אל האולמות והפך את "היפה והחיה", מהלהיטים הגדולים של דיסני, לבוננזה היסטרית. 13 שנים רצופות הספיקו לו לרוץ בלי הפסקה ולהכניס כ-1.7 מיליארד דולר (בקטנה).

ועכשיו, כשהמעלות בחוץ רק ממשיכות לטפס והאוויר לח ומחניק, או במילים אחרות - חופשת הקיץ בעיצומה, המחזמר המצליח עשה עלייה לארץ הקודש. עם משה קפטן על כיסא הבמאי, האיש שהוא ליטרלי הקפטן של מחזות הזמר בישראל, "היפה והחיה" מסומן כלהיט הגדול של העונה. וקפטן לא לבד. לצידו נמצאים שחקני חיזוק מרשימים: ליהי טולדנו בתפקיד בל ויחזקאל לזרוב בתור החיה/נסיך, במה שנראה כשילוב מפתיע במיוחד ולא צפוי.

ואומנם כותב שורות אלו צפה רק בפרמיירה ועם הזמן הכל פה יילך וישתפר, אבל כבר מעכשיו אפשר לקבוע: "היפה והחיה" היא אחת ההפקות המרשימות שנראו כאן בשנים האחרונות. היא עומדת כמעט בכל סטנדרט של ברודוויי: סטינג מוקפד, עשרות ניצבים מזמרים, המוזיקה והשירים האיקוניים של אלן מנקין, האוורד האשמן וטים רייס, ומעברים חלקים בין סצנות באמצעות מסך ענק שמקרין רקעים חיים - תוספת שמחזקת את התחושה שמדובר בסרט מצויר שעבר לבמה. 

בפרונט יש את לזרוב, שהוא באנקר בימתי ומסתבר שגם בעל יכולות ווקאליות לא רעות בכלל. החיה שהוא מגלם אולי פחות מאיימת מהגרסה הקולנועית, אבל הוא מצליח לשדר כאב עמוק של מי שכבר השלים עם העובדה שאת שאהבה נפשו הוא לא ימצא, ועדיף לו למות. לצידו, ליהי טולדנו מפגיזה בקול מרשים ורוטט שמגיע עד ליציע העליון, אבל משחקית - יש לה עוד לאן להתפתח. היא לא מביכה חלילה, אבל קשה לקנות אותה בתור בל.

גנבי ההצגה האמיתיים הם דווקא שחקני המשנה. אוראל צברי מדויק כקלוגסוורת' הנרגן, חני נחמיאס מקסימה כגברת דו-תה, ואברהם ארנסון ואדיר שטיבלמן מעולים כגסטון הפרח השרירן ועוזרו לפו, הדביל שלגמרי מאוהב בו. הכוכב האמיתי הוא בן פרי. חבר אנסמבל "ציפורלה", שנכנס לנעליו של לומייר, כבש את הקהל שלא הפסיק לצחוק ממנו. הוא חד, קומי וכל שורה שלו פוגעת בול. הנאמבר הידוע שלו, "התכבדי", הוא לחלוטין הרגע הכי מרהיב בהפקה - גם מוזיקלית, גם כוראוגרפית וגם תפאורתית.

"היפה והחיה" גרסת הבמה הישראלית נמשכת שעתיים וחצי כולל הפסקה - וזה לא מעט, בטח בקיץ ישראלי מבעבע עם ילדים חסרי מנוחה. הסיבה העיקרית לאורך: שירים נוספים שלא הופיעו בסרט המקורי, כולל "שוב בני אדם" שנגנז בזמנו. אממה, השירים החדשים לא ממש תופסים. הם מרגישים פחות קליטים, פחות קשורים מוזיקלית ובעיקר לא זכירים. אבל ככה זה כשמשחקים לפי החוקים של דיסני, ונאמנות למקור היא חלק מהמשחק (והחוזה). 

מעבר לכל התלונות הקטנות, יש כאן הפקה באמת מושקעת עד לפרטים הכי קטנים שאפשר לדמיין. התלבושות שעיצב יובל כספין הן שיחוק אמיתי, הכוראוגרפיה של אביחי חכם חיה ובועטת ורוב הביצועים המוזיקליים, שאחראי עליהם ליאור רונן, נעימים לאוזן. זה גם הימור בטוח לחופשת הקיץ: שואו מרשים, צבעוני, שמתאים לכל המשפחה וסוגר פינה יפה לשעתיים וחצי. ובקיץ כזה, מדובר ביתרון לא קטן.