לכלוך, צעקות והזנחה: מה קורה בבתי הקולנוע בישראל?

2026 מסתמנת כאחת השנים הטובות של הקולנוע בשנים האחרונות. אחרי הקורונה, הסטרימינג והתחזיות על מותו של המסך הגדול, הקהל חזר לאולמות בקיץ הזה. בישראל סרטים כמו "קופה ראשית - הסרט" ו"גבעה 338" מצליחים לעורר עניין רב, לצד להיטים בין-לאומיים שממלאים את האולמות כמו "ספיידרמן: יום חדש", "האודיסאה", "אובססיה" ו"מייקל". לפחות מבחינת מספר האנשים שמוכנים שוב לצאת מהבית ולראות סרט על מסך גדול, ההספדים על הקולנוע היו מוקדמים.

אבל דווקא כשהאולמות מתמלאים, מתרבות העדויות על חוויות פחות נעימות של צופים בבתי הקולנוע השונים בישראל. התיעודים שהגיעו לפני כחודש מהוט סינמה אשדוד הציגו תמונה עגומה. בסרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות נראו כיסאות מוזנחים מאוד באולם. "פשוט תתביישו, זה קולנוע שצריך לסגור", כתבה האם שהלכה עם ילדיה לסרט ופרסמה את התיעוד. התגובות שהתלוו לסרטון התמלאו בעדויות של צופים על לכלוך, תחזוקה לקויה, רעש והפרעות בבתי קולנוע נוספים. מה שהיה יכול להיראות כמו תקלה נקודתית בסניף אחד העלה שאלה רחבה יותר: מה בדיוק מקבל היום מי שמשלם על ערב בקולנוע?

בעקבות התיעודים והטענות - יצאנו במהלך השבועיים האחרונים לארבעה בתי קולנוע: סינמה סיטי ראשון לציון, פלאנט ראשון לציון, רב חן תל אביב ולב תל אביב. הביקורים נערכו בעיצומו של החופש הגדול, והפער בין הערים היה ניכר. המתחמים בראשון לציון היו עמוסים מאוד, עם תורים ארוכים וקהל צעיר רב, בעוד שבתל אביב נרשמה תנועה דלילה יותר והחוויה הייתה רגועה ומסודרת יותר. צריך כמובן להביא בחשבון את ההיצע הקולנועי השונה של לב, שמושך קהל אחר, ואת העובדה שרב חן דיזנגוף הוא קולנוע קטן וישן מהעידן שלפני מתחמי הענק. ועדיין, התמונה שעלתה מהביקורים, יחד עם העדויות של צופים ועובדים, הראתה עד כמה חוויית הקולנוע יכולה להשתנות בין אולם לאולם.

המחיר? ממש לא זול. כרטיס רגיל בסינמה סיטי עולה כיום 49.90 שקלים בקופה, ובהזמנה באינטרנט מתווספת עמלה של 4.50 שקלים. בהוט סינמה כרטיס רגיל עולה 46 שקלים בקופה ו-50.50 שקלים בכרטוס מקוון. כמובן, מחיר המחירון אינו מספר את כל הסיפור. שוק הקולנוע בישראל מלא בהטבות, שוברים, מועדוני צרכנות ומבצעי 1+1 של חברות אשראי, ורבים מהצופים אינם משלמים את המחיר המלא. גם הרשתות עצמן מציעות מנויים שיכולים להוריד משמעותית את מחיר הכניסה.

יש משהו מעט אבסורדי בכך שדווקא בעידן שבו הצופה עושה כמעט הכל בעצמו - בוחר סרט, בוחר מושב, מזין פרטי תשלום ומקבל כרטיס דיגיטלי - הזמנה דרך האינטרנט עולה יותר. העמלה הזאת מרגיזה עוד יותר כשהשירות שמקבלים אחריה אינו תמיד עומד באותה רמה. פעם סדרן היה חלק כמעט מובן מאליו מההקרנה. בכל אולם היה עובד שנכנס עם פנס, שמר על הסדר, העיר למי שהפריע, ואם מישהו איחר הוא היה מלווה אותו אל המקום שלו כדי שלא יתחיל להאיר עם הטלפון ולחפש את הכיסא באמצע הסרט. היום, הנוכחות הזאת נעלמה. כשמישהו מדבר, מצלם, צועק או מאיר את האולם, הצופה שנפגע מכך נדרש לעתים לבחור בין להתעמת איתו בעצמו לבין לצאת מהסרט ולחפש עובד.

את הבדיקה בסינמה סיטי ראשון לציון התחלנו עם לא מעט חששות, אבל עוד לפני שנכנסנו לאולם חיכתה הבעיה הראשונה. מול המזנון השתרך תור עצום, וההמתנה נמשכה יותר מ-20 דקות. בצד המזנון ניצבו עמדות אוטומטיות שאמורות לקצר את התהליך, אלא שבזמן שהקהל הצטופף בתור, איש לא הפנה אליהן את הצופים או הסביר שניתן להשתמש בהן. ההקרנה של "קופה ראשית" שבה נכחנו הייתה מלאה עד אפס מקום, ובאולם שמלא במשפחות וילדים במהלך החופש הגדול אפשר היה לצפות לערב רועש במיוחד. בפועל, דווקא כאן חיכתה הפתעה.

מלבד חבורה שעמדה במהלך הסרט, דיברה בטלפון ועזבה בשלב מוקדם, ההקרנה התנהלה בשקט יחסי. לאורך הסרט נכנסו סדרנים לאולם שלוש או ארבע פעמים ובדקו את המתרחש. הבעיה הייתה דווקא האולם עצמו. הכיסאות היו ישנים, לא היה בהם מקום נוח להניח פופקורן ושתייה, ובכמה מקומות באולם הורגש ריח לא נעים. השירותים של המתחם היו במצב סביר ונוכחות הסדרנים הייתה טובה מהצפוי, אבל קשה היה להתעלם מהתחושה שהאולם שבו הושיבו קהל גדול כל כך כבר זקוק לרענון משמעותי. זו לא הייתה חוויה קטסטרופלית, אבל היא גם לא הרגישה כמו בילוי שמישהו השקיע מספיק בתחזוקה שלו.

אריאל, בן 42 מרמת גן, בוחר קולנוע לא רק לפי האולם ושעת ההקרנה, אלא גם לפי הקהל הצפוי. לכן הוא מעדיף את רב חן גבעתיים, לב תל אביב ורב חן תל אביב. "אני בוחר את האולמות שאני יודע שלא יהרסו לי את החוויה". מנגד, בסינמה סיטי ראשון לציון נתקל בצופים שצעקו, השתמשו בטלפונים והניחו רגליים יחפות ליד פניו, לצד פופקורן שנותר על הרצפה. בהוט סינמה קריית ביאליק, לדבריו, "הרצפה הייתה כל כך שומנית שפשוט החלקתי, ברמה של להחליק על הקרח".

בפלאנט ראשון לציון התמונה הייתה כמעט הפוכה. האולם עצמו היה חדש ומרשים יותר, אבל הדרך אליו וההתנהלות בתוכו היו הרבה פחות מוצלחות. כבר באזור רכישת הכרטיסים הורגש הבלגן. בפלאנט הקופות והמזנון משולבים, כך שצופים שרק רוצים לקבל כרטיס ממתינים לצד מי שמזמינים פופקורן, שתייה ומוצרים נוספים. רכישת הכרטיס ארכה כמעט חצי שעה, ולאחר מכן נדרשה המתנה של כרבע שעה נוספת במזנון.

גם העמדה האוטומטית, שאמורה הייתה לקצר את התהליך, לא בדיוק עזרה. לאחר שבחרנו באפשרות להדפסת כרטיס נייר, המכונה לא הוציאה אותו. כשפנינו לעובד כדי לברר מה קרה, הוא הסביר לנו שזה ככה כבר לא מעט זמן והפנה אותנו אל הסדרן. בסך הכל חלפו קרוב ל-45 דקות מרגע ההגעה ועד שהיו בידינו כרטיס, שתייה ופופקורן.

נכנסנו להקרנה מאוחרת של סרט האימה "איש הגלידה". על הכיסא חיכו שאריות פופקורן, והתחושה הייתה שהאולם נוקה בחופזה בין ההקרנות. אלא שהלכלוך היה רק תחילתה של החוויה. לאורך רוב הסרט נשמע רעש רב. אנשים נכנסו באמצע ההקרנה, צעקו, דיברו וצילמו את המסך. בסצנות האימה התופעה התגברה, עם פלאשים, צעקות ותגובות קולניות שהפכו את ההקרנה עבור חלק מהקהל לאירוע חברתי יותר מאשר לצפייה בסרט.

סדרן לא נראה באופק. בשלב מסוים יצאנו באופן יזום מהאולם כדי לחפש אחד וביקשנו ממנו להתערב. הוא נכנס, הביט בקהל, ולרגע השתרר שקט. אלא שמיד לאחר שיצא חזרו הדיבורים והצעקות. איש לא נכנס לבדוק שוב את האולם, והרעש נמשך לאורך רוב הסרט. זה היה פתרון שנמשך בדיוק כל עוד העובד עמד בחדר.

במהלך ההקרנה יצאנו לבדוק גם את המתרחש בארבעה או חמישה אולמות נוספים במתחם. הכרטיס נבדק בכניסה הכללית לפלאנט, אך לאחר מכן ניתן היה לעבור בין האולמות וההקרנות מבלי שאיש בדק לאיזה סרט נקנה הכרטיס. בכמה מהאולמות חזרה תמונה דומה: ילדים ובני נוער דיברו, צחקו, צילמו והפריעו, ובאחד מהם אף ראינו אדם מעשן וייפ. זו הייתה תצפית נקודתית בערב עמוס, אבל הקלות שבה ניתן היה לעבור בין האולמות והיעדר הפיקוח בתוכם המחישו עד כמה מעט נוכחות נדרשת כדי שההתנהלות תצא משליטה.

שיחה עם עובד במקום שביקש להישאר בעילום שם בסיום ההקרנה העלתה תמונה עגומה. "אנשים מעדיפים לא להיכנס כדי שלא לעורר מהומה או להיפגע. כבר שמענו על עובדים שנפגעו וכבר ראינו מכות וצעקות בין האנשים באולם, אם לא מכריחים אותנו ממש - אין סיבה שנכנס לזה".

את החשש הזה של העובדים אפשר להבין. רק בקיץ האחרון הגיע לכותרות מקרה שבו סדרן באולם "הוט סינמה" ברחובות הותקף באכזריות, לאחר שניגש לחבורת נערים וביקש מהם להפסיק לעשן במהלך הקרנת "קופה ראשית". לפי כתב האישום שהגישה יחידת התביעות של המשטרה לבית משפט השלום בראשון לציון, ארבעת הנערים, בני 15 ו-16, כלל לא רכשו כרטיסים לסרט, וכשהסדרן העיר להם הם התנפלו עליו באגרופים ובבעיטות. אחד מהם אף חנק אותו עד שאיבד את הכרתו. הסדרן, צעיר לפני גיוס, פונה לבית החולים קפלן. הארבעה נאשמים בחבלה בכוונה בנסיבות מחמירות ובהסגת גבול.

מי שבסופו של דבר נפגע מהחשש של הסדרנים בבית הקולנוע, הוא הצופה. אורי רונן, מגיש הפודקאסט "הופעה מהגיהינום", נתקל במקרה דומה לפני כשבועיים, בהקרנה של הסרט "מייקל" בסינמה סיטי גלילות. "זו הייתה באמת אחת החוויות הכי גרועות שאני זוכר", הוא מספר. בתחילת הסרט ישב באולם ילד שחיקה שוב ושוב את מייקל ג'קסון, בזמן שאביו לא התערב. "פעם אחת אתה אומר, טוב, בסדר, חמוד. פעם שנייה אתה מתחיל להתעצבן. פעם שלישית ורביעית הוא ממשיך. ציפינו שהאבא יגיד לו משהו, אבל כלום". לבסוף רונן נאלץ להעיר לילד בעצמו.

בהמשך נכנסו חבורות של נערים ונערות כחצי שעה או 40 דקות לאחר תחילת ההקרנה. "ברור שהם לא רואים כלום, אז כולם פתחו את הפנסים בטלפונים, כאילו לא אכפת להם וכאילו הם לבד באולם", הוא מספר. הנערות התיישבו סמוך אליו ואל חברו והמשיכו לדבר. "הן פשוט לא סתמו את הפה. כאילו הן בבית קפה. פעם אחת הייתי נחמד ואמרתי להן: תקשיבו, אתן מדברות כל הזמן, אנחנו מנסים לראות פה את הסרט. הן שתקו אולי לדקה ואז המשיכו לדבר".

בפעם הבאה הטון כבר היה תקיף יותר. "התחלתי להסביר להן כמו לילדות בנות שלוש: פה זה אולם קולנוע, פה רואים סרט, לא מדברים תוך כדי הסרט. הן היו קצת בשוק ופשוט יצאו". לאחר מכן יצאו גם הנערים שישבו בחלק אחר של האולם.

רונן לא ניסה לחפש עובד. "לא רציתי לצאת באמצע הסרט ולהתחיל לחפש סדרן", הוא אומר. "ממילא כבר הייתי בתור סדרן באולם". לדבריו, זו אינה תופעה חדשה. "זה משהו שאני כבר יודע שקורה שנים. סדרנים לא נכנסים לאולם יותר, לפחות לא בסינמה סיטי. אני זוכר שכשהייתי ילד היו סדרנים שנכנסו עם פנסים והעירו. זה כבר לא קיים".

החוויה הזאת משפיעה גם על ההחלטה שלו אם בכלל לצאת לקולנוע. "אני הולך פחות בשנים האחרונות, בטח", הוא אומר. "כשמדובר בסרט שאני מאוד רוצה לראות, אני מהמר והולך לקולנוע, אבל הנה, זה הימור, והפעם נפלתי. בגדול, חוויית הצפייה בבית כבר נהייתה יותר כיפית". את התחושה הוא מסכם במשפט אחד: "המחירים יותר יקרים, אבל השירות יותר גרוע, אז מה אנחנו עושים פה?".

אריאל מתאר מלכוד דומה. גם כאשר הוא מחליט לפנות לסדרן, הפתרון אינו תמיד מחזיק מעמד. "פעם פניתי לסדרנים. עד שסדרן מגיע ומעיר להם, זה כמה דקות בסדר ואז הם ממשיכים", הוא אומר. "עוד פעם צריך ללכת לפנות לסדרן, והוא לא נשאר שם כל הזמן. יוצא שאני חצי סרט צריך לבלות בללכת ולחפש אותם".

גם האפשרות להתעמת ישירות עם הקהל אינה תמיד סבירה מבחינתו. "אם מישהו מדבר אני מעיר, אבל אם אני רואה שמדובר בחבורה כבדה, לפעמים לא בא לי להיכנס לעימות", הוא אומר. "אני יושב בשקט או מתרחק מהם כמה שיותר. לא בא לי לחטוף מכות או לחזור פצוע בגלל חבורה שהפריעה בסרט". לכן, לדבריו, צופים קבועים לומדים "לעשות את השיקולים שלהם ואיך למזער את הנזקים".

הבעיה היא שגם פיצוי בדיעבד לא באמת מתקן את החוויה. "הפתרון של הקולנוע הוא פשוט לתת לך כרטיס נוסף חינם", אומר אריאל. "מה זה עוזר לי כרטיס נוסף חינם? הלך לי הסרט". למרות הכל, הוא עדיין מעדיף לראות סרטים בקולנוע ולא בבית. אולי דווקא משום כך התסכול שלו גדול יותר: הוא אינו מחפש סיבה לוותר על החוויה, אלא דרך להמשיך ליהנות ממנה.

בלב תל אביב וברב חן תל אביב החוויה הייתה נעימה בהרבה. שני המקומות היו פחות עמוסים משמעותית, הקהל היה שקט יותר והאולמות היו נקיים ומסודרים יחסית. לא נרשמו צעקות, צילומים או שיחות טלפון קולניות. מצד שני, גם כאן היה קשה להתפעל מהמתקנים עצמם. האולמות הרגישו ישנים ורחוקים מהחוויה החדשה והמרשימה שמציעים המתחמים הגדולים. ובכל זאת, דווקא השקט והקהל המצומצם יותר הפכו אותם לבחירה מוצלחת יותר עבור מי שבא קודם כל לראות סרט.

סדרן לשעבר בבית קולנוע במרכז מספק הצצה למה שמתרחש מאחורי הקלעים. הוא מסביר כיצד לוחות הזמנים הצפופים והיעדר גיבוי לעובדים עשויים להשפיע על מה שהקהל פוגש באולם. "אנחנו כן היינו מנקים אחרי כל סרט, אבל לא תמיד היה לנו מספיק זמן לנקות כמו שצריך", הוא מספר. "אם היה אולם מלא וכולם היו עם פופקורן, היינו עוברים בכל שורה עם המטאטא. אבל אם מישהו שפך משקה, לא תמיד היה זמן לשטוף כמו שצריך. מקסימום היינו מביאים סמרטוט ועוברים על המקום הספציפי. ממש לעשות ספונג'ה זה לא משהו שעושים בין כל הקרנה". לדבריו, סדר העדיפויות היה ברור: "ההעדפה של הקולנוע הייתה לא לעכב הקרנות".

גם הטיפול בהפרעות מצד הקהל היה מוגבל. "אם זה היה בתוך האולם, היה צריך לקרות משהו ממש קיצוני כדי שנקבל אישור להתערב", הוא אומר. "הכללים הם כביכול שלא אמורים לדבר, אבל בפועל כמעט אף פעם לא נתנו לנו לגיטימציה באמת לאכוף את השקט".

לדבריו, הסדרנים היו אמורים להיכנס במהלך הסרט ולבדוק שהאולם והמיזוג תקינים, אך הבדיקות לא תמיד נאכפו. "גם אם הסדרן נכנס, הסיכוי שהוא יגיע בדיוק ברגע שבו מישהו מפריע הוא לא גדול. לפעמים הוא מבקש שיהיו בשקט, אבל הוא לא נשאר שם ומתחיל לנהל שיחה קולנית, כי אז הניסיון למנוע את ההפרעה יוצר הפרעה גדולה יותר".

במקרים של רעש בלבד, הוא מספר, הטיפול לא תמיד היה אפקטיבי. "אם זה ברמה של הפרעה לסרט, רוב הסדרנים לא עושים כלום, או עושים אבל זה לא עוזר. בדרך כלל גם אין גיבוי מההנהלה כדי באמת לפתור את זה". רק כאשר התרחש אירוע קיצוני יותר, כמו אלימות או השלכת חפץ, ניתן היה לערב את האבטחה ולהוציא צופים מהאולם.

לצד הביקורת, הוא מדגיש שהעובדים עצמם לא היו בהכרח אדישים. "היו מלא סדרנים שלקחו את העבודה ממש ברצינות. זו לא הייתה החוויה שלי שלא אכפת לעובדים או שזאת הסיבה שהם לא עובדים טוב". לדבריו, הבעיה היא שילוב של זמן מוגבל, סמכות מצומצמת והתנהגות קהל שהולכת ומקצינה. "הגסות של הקהל והאלימות המילולית מורידות את המוטיבציה. זה נהיה גלגל: אנשים מתנהגים באגרסיביות, לעובדים פחות מתחשק להשקיע, ואז התנאים והחוויה נהיים גרועים יותר".

הפנייה שלנו לרשת פלאנט בנוגע לעבודה עשויה להצביע גם היא על הצורך בגיוס עובדים. הפנייה נעשתה דרך הוואטסאפ הכללי של הרשת, ותוך יום התקבלה תשובה ללא דרישות קבלה רבות, עם הצעה לשכר של 37 עד 40 שקלים בשעה. הפנייה לבדה אינה מוכיחה שקיים מחסור בכל בתי הקולנוע, אבל לצד התורים הארוכים, הניקיון החפוז והיעדר הנוכחות בתוך האולמות, היא מעלה שאלה על היכולת לאייש את המתחמים במספיק עובדים בתקופות עמוסות כמו החופש הגדול.

"עכשיו המצב סביר כי אנחנו בחופש הגדול ויש הרבה נערים שעובדים, אבל עדיין יש חוסר. זה לא רק אצלנו זה בכל התחום הזה שקשה לגייס", מספר י', אחד ממנהלי המשמרת בפלאנט ראשון לציון ומסביר כי ממש בימים אלה הרבה נערים מסיימים את העסקתם בגלל סיום החופש הגדול. "הרבה בני 17 הגיעו אלינו לעבודה בחופש והם יעזבו בקרוב, אבל גם העומס יורד משמעותית".

גם ש', סדרנית במקום מסבירה שהמחסור מורגש. "אני פה רק חודש והעבודה יחסית נוחה, אבל מרגישים שחסר עובדים. זה מתבטא גם בזה שהרבה פעמים מבקשים מאיתנו להתחשב יותר בהגשת המשמרות וגם בעומס בעבודה. כל הזמן אומרים לנו להביא חברים לעבוד איתנו וגם משלמים סביר יחסית לגיל".

התנהגות הקהל היא חלק מרכזי מהבעיה. אנשים שמדברים, מצלמים, צועקים, מעשנים או מניחים רגליים על הכיסאות אחראים קודם כל להתנהגות של עצמם. אבל האחריות שלהם אינה פוטרת את בתי הקולנוע מהשאלה מה הם עושים כשהדברים האלה קורים. אי אפשר למנוע מכל צופה להוציא טלפון, אבל אפשר להחליט כמה עובדים יהיו במשמרת, באיזו תדירות ייכנס סדרן לאולם, איך מגיבים לתלונה וכמה זמן מוקדש לניקיון בין הקרנה להקרנה.

וזה אולי הפער הבולט ביותר. הקולנוע הצליח לשכנע את הקהל לחזור, אפילו בעידן שבו מסכים גדולים, מערכות סאונד ושירותי סטרימינג נמצאים כמעט בכל בית. היתרון שלו הוא עדיין אותה חוויה שאי אפשר לשחזר לחלוטין בסלון: מסך ענק, סאונד, חושך וקהל שחווה יחד את אותו הסרט. אבל כדי שהחוויה הזאת תהיה יתרון, מישהו צריך גם לשמור עליה.