"לשחרר את שולי סאן" יכול להיות מוריד הפאניקה הלאומי

יש כמה מושגים שאפשר להגדיר בעזרתם את "לשחרר את שולי": תופעת טבע, אנומליה או סרט בורקס מודרני על סטרואידים. מצד אחד, זה סרט שהוא חלומו הרטוב של כל מפיק ישראלי: תקציב בלתי הגיוני של 20 מיליון אירו, בפיצ'ר שהחזיר את השקעה בריבית דריבית, מיליון צופים באולמות ונסיקה ישירה אל המקום הרביעי ברשימת הסרטים הכי נצפים של הקולנוע הישראלי. מנגד, אחד הסרטים הנלעגים בקרב מבקרי הקולנוע שלא התחברו לבדיחות המיזוגניות, לעלילה הלא-קיימת, להומור הנמוך ולבלאקפייס מזעזע של שלום מיכאלשווילי; אבל את הצופים זה לא עניין והם נהרו לאולמות כדי להשתתף בחגיגה הקולנועית הזו של בדיחות פיפי-קקי, לצחוק בכל "אחלן" שני ולהוריד ת'פאניקה, במדינה שפאניקה היא מצרך מבוקש.

עם ההצלחה הגרנדיוזית הזו, מגיע סרט ההמשך "לשחרר את שולי סאן", כשהפעם שלישיית "מה קשור" מגיעה ליפן, ובמקום קרטלי סמים וקוקאין - יש סושי ונודלס בערמות, יאקוזה, חרבות ובעיקר - אותן הבדיחות שמנסות לשחזר את הקסם ה"מרמורקי" של אביהו, בצלאל ונתי.

ב"לשחרר את שולי סאן" אנחנו פוגשים שוב את התימנים מרחובות: אביהו (ציון ברוך), בצלאל (אסי ישראלוף) ונתי (שלום מיכאלשווילי), וגם את שולי (דוד שאול), הבן של אביהו - ששוב מסתבך. הפעם הוא נלקח על ידי חבר יאקוזה שמגייס אותו לבשל מטעמים בסגנון פיוז'ן תימני-יפני, במטרה להרעיל את ראש היאקוזה המסתורי. אביהו מקבל את הבשורה המרה, ובצלאל ונתי, כהרגלם, מנצלים את הסיטואציה לטובת חופשה אקזוטית במסווה של מבצע חילוץ הירואי.

בטוקיו הם עושים בדיוק את מה שהם עשו בקולומביה: לועגים לתרבות המקומית, מתקרחנים בכל בר שקיים ומחפשים סיבות שטותיות להוריד את הפאניקה. בדרך הם פוגשים את בת שבע (אמה מדינג), יפנית דוברת עברית, שהיא גם הבוסית של שולי במסעדה שבה הוא עובד, ויחד עם בינה מלאכותית בדמות רובוטית אנושית-כמעט - כל החבורה יוצאת לשחרר את שולי.

קשה להתייחס אל "לשחרר את שולי סאן" כסרט קולנוע. כי הוא לא. זה בסך הכל ספין אוף מוגזם בן 90 דקות של אותו המערכון מ"עם סגולה", כולל קטעי קישור וסצנות מטופשות חסרות כל הגיון לוגי שמחבר ביניהן. אבל היקום הקולנועי המתרחב של "מה קשור" לא נועד לניתוח בפקולטה למדעי הרוח, אלא בפקולטה למדעי החברה. כי כבר הרבה זמן לא נולד פה סרט כמו "לשחרר את שולי", שסימן בקו אדום את התהום שבין הקהל למבקרים. ולא "ההילולה" ולא "גולסטאר" התקרבו לסטנדרט שהלהיט הזה הציב, כשבאמצע ניצבת שלישיית הקומיקאים הכי פופולרית בישראל מאז הגשש החיוור. ב"לשחרר את שולי סאן" הם לוקחים את אותו הסנטדרט, מרחיבים, מותחים אותו ומתחרעים על המסך. כאמור, זה לא קולנוע, אבל זו בהחלט תופעה שצריך ללמוד עליה.

חוץ מהמיקום הגאוגרפי של הסרט ונסיבות החטיפה, "לשחרר את שולי סאן" לא באמת מביא משהו חדש לשולחן. רוב הבדיחות ממוחזרות מהסרט הקודם (על אוננות), שגם הוא נשען על הומור מיושן, וולגרי ונטול פואנטה. גם כאן, השלישייה נשארת באזור הנוחות ולא מציעה אמירה - לא חברתית ולא סאטירית, גם לא ברמיזה קלילה (למרות שהתסריט שונה בעקבות המלחמה). וזו אחת הבעיות הגדולות בשני הסרטים: הומור שמכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. זאת אומרת, זריקה לאוויר של כמה שיותר מילים נרדפות לאיבר המין הזכרי, וסמוחטה דוחה שיוצאת מהאף של ציון ברוך.

וכאן קבור הכלב. הסרט עמוס בבדיחות דביליות בעלות אופי מיני, טיקים מוזרים של שלום מיכאלשווילי וטקסטים שלא מתגבשים לרעיונות מעניינים. התסריט של אורי כץ מתאמץ להיות רלוונטי עם אמירות פשטניות על עידן הבינה המלאכותית, אבל זה דל מדי ולא באמת מבשיל לאיזושהי נקודת מבט מעניינת. ויש כאן עוד חצי סצנת פלאשבאק לא אפויה שכוללת את יצחק רבין, כולל בדיחה צפויה על תימנים וג'חנון. כל אלו ועוד מוטמעים בתוך בליל של שטויות על ספידים. 

גם הצלע הנשית לא מתרוממת או מרוממת אותו. במקום לירון וייסמן ו"קורחל", הפעם זו אמה מדינג הצעירה בתפקיד בת-שבע, דמות שנועדה לייצר שילוב אקזוטי של ישראליות ותרבות יפנית. בפועל, זה לא מתגבש לכדי תצוגת משחק משכנעת. או משחק בכלל. מדינג, בת לאם יפנית ואב אוסטרלי, מתאימה פיקס לסגנון היפני-ישראלי של הסרט, אבל מדקלמת את השורות שלה כמו רובוט, מה שמעיד בעיקר על עבודת בימוי לא מהוקצעת. או ליהוק. על הנייר, מדינג מתאימה לתפקיד, אבל היא לא מצליח לאזן את הסצנות עם נשיות מתבקשת, בסרט שחרוטה עליו גבריות משובשת ומטומטמת. מצד שני, זה בכלל לא קריטי. תצוגות משחק לפנתיאון הן בגדרה המלצה במקרה של "לשחרר את שולי" ודומיו, כי הקהל מגיע לצחוק, וכמה שיותר - יותר אחלן. ולמי אכפת שכל השחקנים כאן, כולל הקאסט היפני, מתנהגים כמו פלקט שעליו מודבקת תמונה של בן אדם.

אפשר לכתוב על "לשחרר את שולי סאן" מיליון ביקורות שליליות - אבל זה לא באמת ישנה כלום. לא לשלישיית "מה קשור", לא להפקה ובטח שלא לקהל. כי עם כל ההומור הנמוך, הבדיחות הלעוסות והתחושה שזה פשוט אותו הסרט רק עם קימונו, גיישות ותה, "לשחרר את שולי סאן" עשוי להתגלות כמוריד הפאניקה הלאומי אולטימטיבי, לעם שבשנתיים האחרונות צריך את זה יותר מכל דבר אחר.