"קיוטי נגד אקמי" היה אמור להיקבר - לשמחתנו, הוא חזר לחיים

בראשית היה סרט - אבל הוא נגנז מכל הסיבות הלא נכונות. "לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי", שעלה השבוע לאקרנים בארץ, לא היה אמור בכלל להגיע לבתי הקולנוע, בישראל או בכל מקום אחר בעולם. הסרט נועד במקור לצאת בקיץ 2023, אבל אולפני האחים וורנר בעטו אותו מלוח ההפצה והכניסה במקומו את "ברבי". וכך הסרט, שתוקצב ב-70 מיליון דולר, נגנז לחלוטין, ו-וורנר תכננו לקבל בעדו הטבת מס. אומנם לא כיסוי מלא של ההפסד, אבל מבחינתם היה עדיף לחסוך את עלויות השיווק וההפצה מאשר להשקיע בסרט ולהסתכן בכישלון קופתי.

האקט המעצבן הזה, של תאגיד ענק שמתייחס לסרט כמוצר צריכה חסר כל ערך אומנותי, עורר את זעמם של המעריצים, קאסט השחקנים ושאר אנשי הצוות. בעקבות המחאה הגלובלית, וורנר העלו באוב את הסרט ומכרו את זכויות ההפצה שלו. אחרי שלוש שנים וקבורה מחוץ לגדר, "לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי" הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע. הצפייה בו מדגדגת את בלוטות הנוסטלגיה, אבל מטיחה שוב בפרצופם של הצופים שכל מה שהם רואים על המסך היא סחורה ששייכת לאנשים תאבי בצע.

"קיוטי נגד אקמי", באופן אירוני למדי, עוסק בדיוק במוטיב הספציפי הזה: האדם הקטן שנלחם מול תאגידי ענק בלי שום סיכוי לנצח. בסרט החדש בבימויו של דייב גרין, זאב הערבות ווייל אי. קיוטי הוא האדם הקטן, והתאגיד הענק הוא אקמי, אותו ששמו מתנוסס על המוצרים השונים במערכוני הלוני טונס. שנים של מרדפים כושלים אחרי הרוד ראנר גורמים לווייל אי. החבוט והמותש להבין שכל המוצרים שרכש מתאגיד אקמי תקולים ומונעים ממנו ארוחה טובה. הוא מחליט לצאת למלחמת חורמה נגד אקמי ומגייס לתביעה את קווין אייברי (בגילומו המצוין של וויל פורטה). עורך הדין, שהקריירה המשפטית שלו מסתכמת בהסכמי פשרה של מאות דולרים, מסכים לייצג את ווייל אי. וחושף פרשה חמורה ומסועפת, שמתפקדת כמראה חברתית על מונופולים וניסויים בבעלי חיים.

ובכן, מה חשבו לעצמם דייוויד זאסלב וחברי הדירקטוריון שלו כשהחליטו, ברגע אחד קר וחסר רגישות, למחוק את "קיוטי נגד אקמי" מעל פני האדמה? זו שאלה שתהדהד במשך ימים ארוכים בראשם של הצופים. כי אחרי הצפייה בסרט, קשה להבין למה בוורנר לא האמינו שיש לו סיכוי מסחרי ראוי. לא רק שהסרט הזה טוב, מבדר וכיפי, הוא גם הסרט הבוגר ביותר של הלוני טונס אי-פעם.

התסריט שכתבה סמי ברץ' פונה לכמה קהלים בו זמנית. ההורים יקבלו כאן מנה הגונה של נוסטלגיה והומור בוגר שלא נכנע לתכתיבי הפוליטיקלי קורקט. הילדים ייהנו מהומור סלפסטיקי ומטורלל שאף אחד לא יודע לייצר כמו הלוני טונס. וזה נתון קריטי: "קיוטי נגד אקמי" הוא סרט מצחיק! אחר כך הוא גם סאטירה מצוינת.

ברור שיוצרי הסרט לא תיארו לעצמם שהיצירה שלהם תהיה שיקוף קולנועי של הסיטואציה שאליה נקלעה: תאגיד ענק שדורס את כל מי שעומד בדרכו, בלי לחשוב על ההשלכות של היום שאחרי. המפיצים אפילו הגדילו לעשות כשכתבו על הפוסטרים: "הסרט שאקמי לא רוצים שתראו". כלומר, יש כאן אמירה על אמירה על אמירה, והכל כמעט מבלי להתכוון.

דווקא בזמנים של בינה מלאכותית ו-CGI מהתחת, "קיוטי נגד אקמי" מחזיר את האנימציה הקלאסית (עם טאצ' תלת ממדי) למסך הגדול, בשילוב שחקנים בשר ודם. מאז ימי "ספייס ג'אם", הטכניקה של שילוב מצוירים ובני אדם השתפרה פלאים, והסרט מצטיין במחלקה הזאת. הכל מרגיש אותנטי ומלוטש ברמת גימור מצוינת. הדמויות המצוירות נראות כחלק פיזי מהסט והעין לא קופצת בטורדנות למראה אפקטים דלים. ואם זה מה שאפשר לעשות בתקציב של כ-70 מיליון דולרים, אז למה סרטים מתוקצבים הרבה יותר נראים כמו פח אשפה?

וויל פורטה חמוד בתור עורך דין לוזר שעובר מסע גילוי עצמי משלו. ג'ון סינה, בתור עורך הדין הכריש של אקמי, נחמד, אבל כבר שיחק טוב יותר בסרטים אחרים. הלב של הסרט שייך לווייל אי. קיוטי ולרוד ראנר. שתי דמויות שמובילות לראשונה סרט קולנוע ומוכיחות שאפילו שהן מתקשרות רק בעזרת שלטים והברות בודדות, הן משעשעות ובעיקר מרגשות.

"לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי" היה קבור באדמה. התחייה שלו היא קודם כל דוגמה מצוינת לכוח של לחץ ציבורי ומחאה מתוך התעשייה, אבל יותר מזה לכוחה של האומנות. זאסלב והגאנג שלו כבר היו בטוחים שיש להם עוד "באטגירל" בידיים שאפשר לזרוק לפח. ווייל אי. קיוטי והגאנג שלו הראו להם מאיפה משתין הדג עם להיט קיץ נפלא.