"עצמאות" עם אסי כהן מצעיד קדימה את הקולנוע הישראלי

אסי כהן יכול לבהות במצלמה בפנים חתומות, ועדיין להצחיק בקול רם אולם קולנוע שלם. זו כנראה הסיבה ש-15 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה הוא שיחק בסרט, ועוד יותר מזה מאז שאותו סרט גם היה דרמה. אז איך מצילים את כהן ממשבצת האתנחתא הקומית? מחבקים את ההומור בשתי ידיים, דואגים שהוא לא יהיה אתנחתא - ובעיקר מפקידים את הבימוי והתסריט בידיים של משה רוזנטל.

ב"עצמאות" רוזנטל מרחיב את היקום הקולנועי-חולוני שלו, הפעם עם שחזור תקופתי כפול. ב-1987 מובאת עלילה שמזכירה את "ילדחרא", רק עם ילד לא חרא בכלל (יאיר מזור) שמגלה סוד מטלטל על אבא (כהן); עשור לאחר מכן, אותו בועז (הפעם בגילומו של עידו טאקו) מאגד את שדי העבר האלה לטובת עלילת התבגרות מרהיבה בחוכמתה. תיאור הסרט חייב להיות תמציתי עד כדי כך, כי הוא כרוך בגילויים שהצופים והגיבור לומדים עליהם יחד תוך כדי תנועה. וכל אחד או אחת יכולים לראות בו את עצמם, גם אם לביוגרפיות שלהם אין שום נקודת חפיפה: ככה זה כשיוצר מחונן יודע לבנות סיפור אישי ומקומי שעדיין מרגיש אוניברסלי, ככה זה כשסרט מכנס בתוכו את כל מה שיפה בישראל, ובאותה נשימה מתעלה בקלילות על הסטנדרט המקומי.

אבל השחזור התקופתי של "עצמאות" הוא לא רק עניין של פלייליסט (מושלם), פרטים קטנים (גם) או תלבושות (כנ"ל) - כי הסרט של רוזנטל לא רק לוכד את רוח התקופה במדויק, אלא יודע איך לתעל אותה לטובת העלילה. השילוב הנשגב בין צורה לתוכן כבר הפך לסימן ההיכר של הבמאי, שיודע לתת מקום לפעולות המשפחתיות האגביות ביותר, ואוהב את הדמויות שלו בלי לעשות להן הנחות. למרות העולב מעורר ההזדהות שלהן, הוא מוצא את הדרך להפוך אותן אחת-אחת למלכות.

לפני ארבע שנים רוזנטל הביא לעולם את סרטו הראשון, "קריוקי", שלמרות הצלחה מצומצמת נחשב לפסגת יצירה ישראלית - של העשור, ובכלל. עכשיו, עם "עצמאות" הנשגב לא פחות, הוא כבר שבר את שיא המועמדויות לפרס אופיר באדיבות האקדמיה. רבים-רבים אייקוני הקולנוע המקומיים והוותיקים שיכולים רק לקנא בכישרון של בן ה-40, שבמחי שני סרטים התמקם בליגה אחרת לגמרי. נכון לעכשיו, המתחרה הכי גדול שניצב מול משה רוזנטל הוא הסרט הבא שרוזנטל יביים.

עד ש"עצמאות" יזכה לאהבה שהוא ראוי לה, וניתן יהיה להכריע מי זמרת האייטיז שתקבל ממנו את רגע הקייט בוש שלה - תחרות צמודה בין טובה גרטנר לאילנה אביטל - מתחשק להמשיך להחמיא לו בלי הפסקה. לצד הופעות משחק מצוינות של אלה שכבר צוינו מעלה, וכן של מור דימרי ונטע אורבך הצעירות בתפקיד האחיות, עיקר ההשתאות שמור לשחקנית התיאטרון קרן צור שמקבלת מתנה זהה לזו ש"קריוקי" העניק לריטה שוקרון; המצלמה לא מפסיקה לזוז לרגע, מעצימה את היכולת של רוזנטל לברוא סצינות סינגולריות, מובחנות האחת מהשנייה ובלתי נשכחות; וגם הפעם התסריט נגיש, חכם ולא פלצני, כזה שנותן לצופה לסמוך עליו אפילו כשהוא בונה את הסיפור בניגוד לסדר הפעולות המסורתי. "עצמאות" מהווה עליית כיתה קולנועית עבור רוזנטל, כאילו עוד היה לאן לעלות, ובלי להיות ניסיוני בשום צורה הוא מצעיד קדימה את הקולנוע הישראלי כולו.