הסרט של "הבוזגלוס" עושה חשק לרדת מהארץ כמו יעקב וחני

טראש טהור, קצת כדורגל, ערימות של סיגריות פרלמנט ואח אחד שבטוח שהוא גלגול של משה רבנו. אלו פחות או יותר הנתונים של "הבוזגלוס", סדרת הדוקו-ריאליטי מבית yes שעלתה לאוויר ב-2017 וקיוותה להיות "הקרדשיאנס" הישראלית. מישהו בחברת "ארצה הפקות" זיהה את הנרקיסיזם ואת הפוטנציאל הקרדשיאני שיש למשפחה, והבין שמהחומרים האלה עושים ערימות של כסף. והוא כנראה צדק, כי במשך תשע עונות הצופים התיישבו מול המסכים ופיצחו גרעינים בזמן שיעקב וחני התחתנו בשנית או כשאוהד פתח את האקדמיה שתלמד גברים איך להתחיל עם נשים.

מתישהו הפוטנציאל הזה כבר מיצה את עצמו, וזה כנראה מה שהוביל להפקתו של סרט הקולנוע "בוזגלוס: הקרב על הירושה", שעלה בסוף השבוע בישראל ומושתת על האין-יכולות קולנועיות של מי שמתיימרת להיות "המשפחה הראשונה של הכדורגל הישראלי". בכך מצטרפת "הבוזגלוס" לטרנד העכשווי של יצירת מיקרו-מולטיוורס לסדרות ישראליות שהתחיל עם "ההילולה", המשיך עם "גולסטאר" ועכשיו - לה פמיליה בוזגלו. על התסריט חתומים שחר סגל ואורן יעקובי המכובדים ואת מלאכת הבימוי לקח על עצמו רני סער.

במה שנראה כמו פתיחת עונה סטנדרטית והמלצה לדבר הזה שנקרא עלילה, לבוזגלוס נמאס. אחרי תשע עונות הם מבינים שהם כבר טאלנטים ומקור בלתי נדלה של רייטינג, ודורשים מחברת ההפקות חוזה שמן יותר לקראת צילומי העונה הבאה. אבל במקום לפתוח במשא ומתן, נודע להם שלא תהיה עונה נוספת. כשקריסה כלכלית מרחפת להם מעל הראש, הם מגלים חבילת מכתבים שנשלחו אליהם מהונגריה - שם ממתינה להם ירושה גדולה. הקאץ': הם צריכים להספיק לחתום על המסמכים לפני הדדליין, אחרת בן דוד רחוק ומפוקפק שלהם יזכה בה במקומם. אז הבוזגלוס אורזים מזוודות וטסים למדינת הקיורטוש והגולאש, שם הם פוגשים את עורך הדין גומבוץ (ירון ברובינסקי בהופעה מבישה) שבעצמו זומם על נתח מהירושה.

ביקורת קולנוע נועדה לנתח סרט לעומק, להסביר מה עובד - טוב או פחות - בסרט ולנתח אותו. אבל "בוזגלוס: הקרב על הירושה" מקשה על המשימה הזו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא סרט קולנוע. אז מה הוא כן? הדבקה רנדומלית של סצנות, שיחד מתיימרות להרכיב את הדבר הזה שנקרא סרט. וזה מתחיל בקאסט. משפחת בוזגלו לא אשמה, אבל היא פשוט נקלעה לסיטואציה לא לה. אין ספק שבני המשפחה נהנו על הסט, וסביר שהדינמיקות בין האחים, הנשים וההורים לא רחוקות מהמציאות. אבל  זה לא מספיק ליצירת פיצ'ר ששווה לשלם בעדו סכום כסף לא מבוטל. תכלס, "הקרב על הירושה" הוא סרט משפחתי שמישהו צילם בזמן טיול מאורגן ושלח אותו לאיזה עורך שיעשה ממנו משהו נורמלי. הבוזגלוס אולי יודעים לעשות שואו טלוויזיוני מעולה, אבל ממש לא קולנועי.

גם בשביל לעשות קומדיה דבילית ומטורללת באופן קיצוני צריך כישרון. ובשנה שבה עולה לאקרנים להיט היסטרי כמו "לשחרר את שולי סאן", אף יוצר לא יכול להרשות לעצמו להתרשל בתפקיד. אבל מישהו בהפקת "הקרב על הירושה" לא עשה את שיעורי הבית שלו ונצמד יותר מדי לסטנדרטים טלוויזיוניים נמוכי קומה, במקום לקחת דוגמה משלושת התימנים הבינלאומיים ולעלות כיתה. הבוננזה הישראלית של הקיץ היא לא קולנוע משובח, אבל היא הצלחה אדירה וזו עובדה. והבסיס להצלחה הזו הוא שלישיית "מה קשור", כי בין אם מתחברים להומור שלהם או לא, הם קומיקאים שגורמים ל"שולי" לעבוד כמו שעון שוויצרי. מנגד ועם כל המאמצים, אוהד, מאור, יעקב, אסי, חני וכל השאר - הם פשוט לא האנשים הנכונים להחזיק סצנות קומיות על הכתפיים, וזה הופך את "הקרב על הירושה" לקומדיה מביכה, משמימה ולא מצחיקה בעליל.

יש סיכוי שאם "בוזגלוס: הקרב על הירושה" היה סרט טלוויזיה או סתם פרק בסדרה, היה אפשר להתייחס אליו ביתר סלחנות. אבל הרצון של משפחת בוזגלו (ושל חברת ההפקות) לכבוש את המסך הגדול מרגיש כמו סממן לבעיה גדולה יותר: התעופה העצמית שלה. רק טמבלים מתנבאים, אבל זה לא יהיה מופרך להמר מעכשיו שה"סרט" הזה יהיה אחד הפלופים הגדולים בקולנוע הישראלי. הוא לא טראשי, הוא לא קיצוני, הוא לא משעשע והוא אפילו לא נלעג או פרובוקטיבי באופן שמעורר גיחוך או כעס. לפני הקרנת הבכורה, יעקב וחני בוזגלו שירדו לאחרונה מהארץ הקליטו סרטון ברכה שבו ציינו כי הסרט הזה הוא ראשון מתוך רבים. ואם זו האמת, אז אבדנו.