ב"חג מולד מר" אלמודובר מעמיד את עצמו למשפט

מעטים הבמאים שהצליחו לבנות עולם קולנועי שאפשר לזהות בתוך שניות. במשך יותר מארבעה עשורים פדרו אלמודובר הפך צבעים עזים, תשוקה, מיניות, שיברון לב והומור שחור לשפה שהיא רק שלו. הוא כתב לנשים כמה מהתפקידים הגדולים של הקולנוע האירופי, נע בצורה חסרת תקדים בין מלודרמה לקומדיה פרועה והפך סיפורים שהיו יכולים להיות מוגזמים או מופרכים לרגש אנושי חי ופועם.

אלמודובר כבר הפנה בעבר את המצלמה אל עצמו, באופן המובהק ביותר ב"כאב ותהילה", אבל ב"חג מולד מר", שעלה היום (ה') לאקרנים בישראל, המבט הזה נעשה מפוכח ואכזרי יותר. הפעם השאלה אינה רק מאין מגיעים הסיפורים שלו, אלא מה נשאר לאומן גדול אחרי שכבר יצר את יצירותיו הגדולות ביותר.

במרכז הסרט נמצאת אלסה (ברברה לני), במאית קולנוע שנאלצה להתפשר על בימוי פרסומות ומתמודדת עם מותה של אמה, עם משבר יצירתי ועם התקפי מיגרנה וחרדה שמשתקים את גופה. במקביל אנחנו פוגשים את ראול (לאונרדו סבראליה), במאי מצליח ומבוגר שנקלע גם הוא למשבר כתיבה, בזמן שמוניקה (אייטנה סנצ'ז-חיחון), העוזרת והשותפה הוותיקה שלו, מבקשת להתרחק ממנו כדי לסייע לחברה קרובה. בהדרגה מתחילים להופיע בין הסיפורים חיבורים כאלה ואחרים. האופן המדויק שבו אלסה וראול קשורים זה לזה הוא אחד הדברים שכדאי לאפשר לסרט לחשוף בעצמו.

זה מסוג המבנים שעלול להישמע מסורבל יותר משהוא מרגיש על המסך. שני במאים, שתי תקופות ושני משברי יצירה הופכים אצל אלמודובר למבוך של השתקפויות, שבו הגבול בין החיים לאומנות הולך ונמחק. המבנה הזה הוא לב הסרט: ניסיון להבין כיצד יוצר לוקח בעלות על סיפור של אדם אחר רק מפני שהצליח להפוך אותו לקולנוע.

ראול אינו מעבד את המציאות באופן מסודר, אלא גונב ממנה, משנה אותה, מחליף מגדרים, מזיז כאבים מאדם אחד לאחר ובונה לעצמו גרסה שבה הוא שוב נמצא במרכז. הסרט נע בין המציאות לבדיה בחופשיות, ומתעניין באופן שבו יוצר מספר לעצמו שהסיפור של אדם אחר הפך לשלו רק מפני שהצליח לכתוב אותו טוב יותר.

במובן הזה, "חג מולד מר" הוא אולי הסרט שבו אלמודובר מעמיד את עצמו למשפט באופן הישיר ביותר. ראול הוא אומן מוכשר וכריזמטי, אבל גם אגוצנטרי, תלותי ולעתים אכזרי ממש. הוא זקוק לאנשים שסביבו, אך לא תמיד רואה אותם כבני אדם שלמים. הכאב שלהם מעורר בו סקרנות יצירתית עוד לפני שהוא מעורר בו חמלה. העובדה שאלמודובר בוחר לכתוב את בן דמותו דרך אישה מסבכת את הדיון עוד יותר.

מצד אחד, זהו הבמאי שבנה קריירה שלמה סביב נשים והעניק להן מקום, מורכבות ותשוקה שכמעט לא נראו כך בקולנוע של זמננו. מצד שני, הסרט מעז לשאול אם גם האהבה הזאת יכולה להפוך לצורה של ניכוס, ואם הגבר שכתב נשים נפלאות במשך עשרות שנים באמת ראה אותן, או שלעתים השתמש בהן כדי לספר שוב את עצמו.

ברברה לני מעולה כאלסה. היא מצליחה להחזיק יחד את השבריריות, האנוכיות, הכאב וההומור של דמות שנמצאת כל הזמן על סף התמוטטות, בלי להפוך אותה לקורבן פסיבי. גם כאשר אלסה אינה מבינה מה קורה לה, לני גורמת לנו להרגיש שהגוף שלה כבר יודע. מולה, אייטנה סנצ'ז-חיחון מעניקה למוניקה נוכחות שהולכת וגדלה ככל שהסרט מתקדם. בתחילה נדמה שהיא עוד אחת מהנשים שמחזיקות בשקט את חייו של גבר מצליח, אבל בהדרגה מתברר שהיא המרכז המוסרי והרגשי של הסרט. כשהיא דורשת מראול לראות אותה לא כחומר גלם ולא כמי שנועדה לאפשר את היצירה שלו, אלא כאדם בפני עצמו, היא משמיעה גם את הביקורת החריפה ביותר של אלמודובר על אלמודובר.

לא כל הדמויות זוכות לאותו עומק. חלקן נשארות בגדר רעיון או השתקפות של הגיבורים, והדבר מורגש במיוחד אצל סנטי, בן זוגו של ראול. הוא נמצא שם כדי לאהוב, לתמוך ולהמתין, אבל הסרט כמעט אינו מעניק לו חיים שאינם קשורים לראול. אפשר לראות בכך חולשה תסריטאית, ובמקרה של סנטי נדמה שהחסר הזה מספר משהו עמוק יותר. אולי אלמודובר, דרך ראול, פשוט מפחד להביט בו באמת. קל יותר לכתוב את האישה שכועסת עליך, את החברה שסיפורה מעורר בך השראה או את האומן שסובל ממשבר, מאשר את האדם שאוהב אותך ונאלץ לחיות בצד של הסיפור שלך.

למרות העיסוק הכבד באבל, חרדה, הזדקנות והתרוקנות יצירתית, "חג מולד מר" אינו סרט קודר לחלוטין ויש בו לא מעט הומור. זה לא ההומור הפרוע והחצוף של סרטיו המוקדמים, אבל הוא מחזיר למסך משהו מהקלילות שנעלמה מחלק מעבודותיו האחרונות. גם מבחינה חזותית, אלמודובר עדיין יודע להפוך חדר, חולצה, קיר או נוף געשי למשהו שאי אפשר לבלבל עם סרט של במאי אחר. הצבעים, המוזיקה המבריקה של אלברטו איגלסיאס, השימוש בשירים והנופים היפהפיים של האיים הקנריים אינם רק מעטפת יפה. הם מזכירים שגם כשהסרט עוסק בפחד שנגמרו לו הסיפורים, לאלמודובר עדיין נותרה אהבה כמעט ילדותית לעצם היצירה הקולנועית.

זו אולי גם הסיבה לכך שהסרט מרתק יותר משהוא מרגש. הוא מלא ברעיונות על כאב, אובדן, חברות ובגידה, אבל לא תמיד מצליח להפוך אותם לחוויה רגשית בעוצמה של סרטיו הגדולים. בהשוואה ל"כאב ותהילה", שגם בו אלמודובר השתמש בבן דמותו כדי לבחון את חייו ואת גופו, "חג מולד מר" חודר ללב. לעתים הוא מודע מדי לעצמו. אפילו הביקורת על התסריט נאמרת בתוך הסרט, כאילו אלמודובר מקדים את הצופה ומצביע על כל הפגמים לפני שמישהו אחר יספיק לעשות זאת. זה מהלך מבריק ומשעשע, אבל מודעות לחולשה אינה תמיד פותרת אותה.

אלמודובר הוא כבר שנים מבקר חריף של ישראל. במהלך המלחמה הוא חתם על קריאה לאמברגו נשק ואף דרש מספרד לנתק עמה את היחסים. גם לקאן הגיע עם סיכת "לשחרר את פלסטין", ובמסיבת העיתונאים כינה את נתניהו, טראמפ ופוטין "מפלצות". במילים אחרות, הוא לא בדיוק אוהד ישראל. אבל התגובה לביקורת פוליטית, מקוממת ככל שתהיה, אינה צריכה להיות חרם על היצירה.

אם אנחנו דורשים מהעולם לא להחרים אומנים וסרטים ישראלים בגלל מעשיה או עמדותיה של ממשלת ישראל, אנחנו חייבים להחיל את אותו עיקרון גם על אומן שמבקר אותנו. חרם אומנותי הוא דבר נורא לא רק כשהוא מופנה כלפינו. החופש ליצור, לצפות ולהתווכח חייב להישמר גם כשהאומן מרגיז אותנו, ואולי דווקא אז. אפשר לחשוב שאלמודובר טועה פוליטית ועדיין להכיר בכך שהוא יצר סרט ראוי, משום שאומנות אינה פרס שאנחנו מעניקים ליוצר על כך שהחזיק בדעה הנכונה.

"חג מולד מר" אינו אחד מהסרטים הגדולים ביותר של אלמודובר, וספק אם מישהו, כולל הוא עצמו, יטען אחרת. יש בו דמויות שנותרות מרוחקות, רגשות שלא תמיד מצליחים לפרוץ את המבנה המתוחכם ורגעים שבהם הביקורת העצמית גובלת בהתעסקות עצמית. אבל זהו עדיין סרט מצוין, עשיר, מצחיק ומלא חופש, של במאי שמבין שהשיא אולי כבר מאחוריו ומסרבב להעמיד פנים שלא. במקום לנסות לשחזר את נעוריו או את יצירות המופת שלו, הוא הופך את הפחד הזה עצמו לחומר גלם. ואם "חג מולד מר" מוכיח משהו, זה שגם כאשר אלמודובר חושש שנגמרו לו הסיפורים, עדיין נשארה בו יותר אהבה לקולנוע משיש לרוב הבמאים בתחילת דרכם.