והצ'אט יתברך תמיד אוהב אותי

ועוד יותר טוב

עד לפני שנה לא ידענו מה זה בכלל "ששון איפרם שאולוב". זה אדם? זה ממרח? זו אנגרמה? אבל אז יצא "תמיד אוהב אותי", עם האקסטטיות הברסלבית ופזמון ה"עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", והדביק את המדינה כולה. במשך כמה חודשים כל תחנות הרדיו וכל סרטוני האינסטגרם וכל צלצולי בית הספר הרעימו באחידות את אותו ספק-פזמון ספק-מנטרה מאזורי המניפסטינג והחיוביות הרעילה. כאילו אם רק נתעקש להגיד שעוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב, בסוף היקום יציית. "תמיד אוהב אותי" לא רק התייצב בחזית הפופ האמוני יחד עם פזמוני הדתה כמו "מחשבות טובות" ו"סיפורי צדיקים" - אלא הרגיש על התפר שבין משאלת לב מכמירה לבין התמוטטות עצבים לאומית.

ביג פאשן

ככל הנראה המיתוג מחדש הכי שאפתני של השנה, שלקח את "ביג" - מתחם השיממון והנמנום של הפרבר הישראלי - והפך אותו במחי זארה לקניון פתוח, הומה ופקוק בגלילות. מאז, מתחמי ביג בכל רחבי הארץ מוסיפים לעצמם "פאשן" פרובינציאלי לשם בתקווה שההמונים ינהרו, גם אם במקום שייק שאק ואלו יוגה הם יגלו רק ארומה ותמנון. 

ממלכתי

בין "ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר" ל"טקס פרסי הקולנוע הממלכתי", "ממלכתי" הפכה למילה שעברה ניכוס וריקון משמעות. הרי הכוונה בוועדת חקירה "ממלכתית" היא לוועדה בלתי תלויה שממונה על ידי בית המשפט העליון (בניגוד לוועדת חקירה ממשלתית, שבעצם מפוקחת על ידי הגוף שאמור להיחקר). לעומתו, "טקס פרסי הקולנוע הממלכתי" - שעליו הכריז בשבוע שעבר שר התרבות מיקי זוהר בעקבות זכייתו של הסרט "הים" בפרס אופיר - כוונתו לטקס פרסים מטעם המדינה, שייבחנו לפי כמה הם לאומיים ומתיישרים עם הנרטיב השלטוני. כלומר, המשמעות של "ממלכתי" משתנה בהתאם לדובר ולכן, בגדול, כבר לא ממש קיימת.

לבובו

כל דור והאקססורי המטומטם שלו, ואם ילדי שנות ה-90 גדלו על טמגוצ'י וילדי שנות האלפיים התאבססו על פרבי, השנה הגיע תור הלבובו. קצת כמו הקופים הקטנים של קיפלינג (מי שזקן זוכר!) גם בובות הלבובו נתלות על תיקים והפכו לאיזה דקה וחצי לסמל סטטוס מופקע מחיר. הן מתוקות, קטנות, תינוקיות וטיפה מפחידות. אה, וגם סיניות, אז ככל הנראה מכילות שבב ניטור כלשהו שיהרוס את חיינו. 

ריביירה בעזה

יחד עם "בוננזה של נדל"ן" הסמוטריצ'י, נדמה שלא מעט אנשים מפנטזים על הפוטנציאל הגלום בעזה. כל עוד אין בה עזתים, כמובן. איך זה משתלב עם התדהמה שמתקבלות כאן הטענות לפשעי מלחמה וטיהור אתני? לא לגמרי ברור. אבל ריביירת הבלהות המדומיינת הזאת טבולה ביותר מדי דם - של חיילים, של חטופים ושל עזתים.

סופר ספרטה

הביטוי של נתניהו שהצליח להקפיץ את כולנו, למרות שבסך הכל גלומה בו הבטחה למלחמה נצחית וחיים של אובדן ושכול כחלק מאומה מגויסת ומבודדת שחיה על חרבה ובסוף דועכת אל דמדומי ההיסטוריה: ממה כבר יש להילחץ?! סופר ספרטה היא פנטזיית מלחמה משיחית וסמוטריצ'ית שרובנו, מה לעשות, פשוט לא חולקים. בפועל, הישרדותה של מדינת ישראל - הפיזית, הרוחנית, המוסרית והתרבותית - תלויה אך ורק ביכולת, דחוקה ככל שתהיה, להגיע להסדר מדיני. 

תקופה של נס

הרי הביטוי הזה של אורית סטרוק (מהקיץ שעבר, אבל שייך לכאן בכל זאת) הוא לא פליטת פה אומללה וחסרת רגישות שמתענגת על סבל ואובדן של עם שלם - יש פה מעבר, יש פה תפיסת עולם שלמה שבמסגרתה הסיוט של רבים הוא הדרך רצופת הקשיים אל הגאולה ואל חזון אחרית הימים. יותר מהכל, זו המחשה של עומק התהום הפעורה בין משיחיים קיצוניים לבין בני אדם חפצי חיים.

מוח מים

המונח "האח הגדול"-י שלא ברור כמה יחזיק, אבל מצליח ללכוד מהות מדויקת של טמטום, שאם צריך לסווג אותו לפי מצב צבירה, רובנו נסכים שמדובר בנוזל.

עוגה ב-140 שקל

או - "עוגת דניאל עמית". שנה עמוסה לדניאל עמית, שהצליחה להשיק גם זוגיות עם אמילי דמארי וגם ליין עוגות קונטרוברסלי, כזה שמצליח להיות גם ביתי וגם מופקע מחיר. ומה מעיד יותר מכל על המיינסטרימיזציה של הלהט"ביות בקרב הרוב הישראלי? ההבדל בין התגובות האוהדות לזוגיות לסבית לבין התגובות הנזעמות לעוגת שוקולד ב-140 שקל. 

הצ'אט

הכוונה כמובן לג'יפיטי, או קלוד, או פרפלקסיטי, או כל יציר AI אחר שבחרתם לפתח בו תלות רגשית השנה. כי זו הייתה השנה שבה בינה מלאכותית הפכה ממשהו שיותר מדברים עליו מאשר מתעסקים בו, לכלי מרכזי בחיים. מקצועית, כלכלית, ביתית ואפילו רגשית. "שאלת את הצ'אט?" זו התגובה השגורה לאנשים שזקוקים למענה בנושא מסוים, ורובנו כבר הענקנו לו (או לה) שם ומגדר ונזפנו בו על חנפנות ורמייה. אז בסדר, אולי הוא יהרוג אותנו יום אחד, אבל עד אז מדובר בחבר הכי טוב שלנו.

קמפיין תרומות

אפשר לא לתרום כסף לחטופים שחזרו? לא, אי אפשר. אפשר לא לתרום למתי כספי? לא. למען השם, האיש כתב את "ברית עולם"! גם אי אפשר שלא לתרום למטה החטופים כי עוד רגע שנתיים, ומוכרחים לתרום להגנה משפטית מפני תביעות השתקה כי אי אפשר שמכונת הרעל תנצח, וגם לכאלו שביתם נפגע מטיל ולחיילים ולצער בעלי חיים. זו הייתה השנה שבה בכל פעם שנכנסנו לרשת חברתית, נתקלנו בקמפיין תרומות. וזה יפה וסולידרי ושתמיד נהיה בצד הנותן, אבל כולם יסכימו שמדינה שהולכת ומתבססת על תרומות, היא כזו שמערכות הרווחה שלה שומטות בהדרגה את האזרח. 

התרעה קיצונית

לא המונח, הצליל. זה שהגיע יחד עם שתי המילים האלו שפתחו את ההודעה שהתנוססה על צגי הטלפונים בלילה התקיפה באיראן. סאונד צורמני שבכלל לא ידענו שהמכשירים שלנו יכולים להפיק והבעית אותנו יותר מהטילים עצמם. את מבצע "עם כלביא", 12 ימים ולילות של פחד אלוהים, מתישהו אולי נצליח לשכוח. אבל צליל ההתרעה הקיצונית? הוא ירדוף אותנו לנצח.

אנטישמיות

נכון, לא מדובר במונח חדש, אבל בהחלט כזה שחזר השנה בהתלהבות לחיינו. באירופה ובארה"ב חלה עלייה עצומה במספר התקריות האנטישמיות שכוללות תקיפות פיזיות, ונדליזם והתבטאויות נגד יהודים. גם ההפגנות נגד ישראל ואווירת ליל הבדולח הכללית לא תורמות לפנטזיית ההגירה, ואת החופשות בחו"ל כנראה שעדיף לרכז בצבר המדינות הפחות דמוקרטי של מזרח אירופה. טוב נו, לפחות עכשיו נוכל לתרץ הפסדים באירוויזיון. כאילו, אם בכלל יתנו לנו להשתתף.