הפעם זה אישי

הפעם זה אישי. כלומר, זו לא הפעם הראשונה שהאקדמיה ללשון העברית באה רע - אחרי הכל מדובר בנג'סת כרונית, גוף עבש שמדי פעם צץ ומכריז שמהיום ל"אקזיט" בעברית יקראו "הנפק" ולא מבין למה זה לא תופס - אבל הפעם זה גם אישי.

פוסט שעלה השבוע בעמוד של האקדמיה (= ההתגלמות של האמוג'י עם המונוקל) החליט שנמאס לו להסביר לאנשים את ההבדל בין תפל לטפל או לנסות לשכנע ש"תשקופת" זו חלופה הגיונית למילה "פרספקטיבה", ומצא אוכלוסייה חדשה להיטפל אליה: הורים.

"הרשו לנו להצביע על תופעה מרתקת, כתבו שם (שזה, כידוע, הפתיח הרשמי לציון דברים שהם לא תופעות ולא מרתקים), והתופעה היא שמות לועזיים לילדים. כן, תמיד עם אצבע על הדופק. פעם, כתבו, לילדים קראו רחל ודוד, ואילו היום לילי, רומי, מאי וריי. והם מסיימים בפסיב-אגרסיב מתיש: "כל אדם רשאי להעניק שמות לילדיו כראות עיניו ולפי טעמו האישי. אבל אילוּ אנחנו הענקנו שמות - כנראה נטיית ליבנו הייתה אחרת..." + אמוג'י מגלגל עיניים. אה, לפוסט מצורף איור עם הכותרת "גן ילדים אקראי" שבו כל מיני ילדים עם שמות לועזיים מציגים את עצמם, אחד השמות הוא של הבן הפרטי שלי.

ולכן, הפעם זה אישי.

נתחיל בכך שלהחליט בשלהי 2025 ששמות קוסמופוליטיים לילדים הם "תופעה", זה איחור של בערך 20 שנה מאז ש"ארץ נהדרת" טבעו את דאחקת ה"שון דהן". כאילו, ילדות בשם רומי ומאי כבר מתגייסות. היום אף אחד כבר לא משתמש בצירוף של שם לועזי ושם משפחה מזרחי על מנת ללעוג לנובורישים או סתם להתגזען, אלא עושים את זה עם הכינוי "נהוראי". אז סליחה, אבל יכול להיות שהאקדמיה צריכה בכלל להתרכז במציאת חלופה עברית ל"בומרים" שאיש לא ישתמש בה?

ובכלל, שמות לועזיים לא החליפו את השמות העבריים. כלומר, ברור שבעשורים האחרונים יש הרבה יותר שמות שמפלרטטים עם חו"ל, אבל השמות הפופולריים בשנים האחרונות, גם בגנים, הם עדיין נועה ומאיה ותמר ונועם ואורי. כי על כל הורה ששואף לייחודיות, יהיו אלף שיעדיפו שהילד שלהם יהיה העומר הרביעי בגן, ולו מתוך המחשבה שיצחקו עליו על מספיק דברים אחרים בחיים אז עדיף להעניק לו את נקודת הפתיחה הגנרית שכל ילד שואף אליה.

מעבר לתחושה המעיקה, הטרחנית, הממשטרת והפולשנית שיוצרת הנזיפה הזאת של האקדמיה, שמבקרת החלטה כל כך אישית, יש בה גם משהו שמרני ובדלני. כלומר, ברור ששמות קוסמופוליטיים מושפעים מהמערב או המזרח, מתרבויות אחרות או מטיולים או מנטפליקס, וזה בלי קשר לזה שאנחנו חיים במדינה מרובת זהויות - מזרחים, רוסים, אתיופים, אשכנזים, שמות שהם חלק מהבלגן היפה של החיים שלנו. אבל בדיוק ככה זה אמור להיות. תרבות חפצת חיים שואפת להתרחב, לא להתכווץ. הלחץ הזה על שיבה לאותם עשרה שמות מהמקורות מרגיש כמו איזו ריאקציה לגלובליזציה. אגב, יש קורלציה מובהקת בין שמרנות לבין מגוון מצומצם של שמות, בין היתר כי שם הוא אקט תרבותי של חופש, יצירתיות וביטוי עצמי. 

ואולי זו איזו תגובת חרדה מפני גל הגירה? הרי אחד הטיעונים הנפוצים הוא ששמות קוסמופוליטיים נועדו להכין את המשפחה למעבר לארץ אחרת. אבל גם אם זה נכון, אז מה? אפשר להאשים הורים שאחרי שנים של מלחמה והפיכות ויוקר מחיה, רוצים שלילד תהיה אופציה לשהות בחו"ל בלי להסתבך בכל פעם שבה הוא נכנס לסטארבקס? וגם אם אין שום שאיפה לרילוקיישן ומדובר בסתם אנשים חילוניים שלא בא להם על התנ"ך כמקור שמי, שלא רוצים את המטען שמביאים איתם אבשלום או שאול או תמר - גם זה ממש סבבה.

אז בסדר, אפשר להתייחס לפוסט כאל דאחקה שמנסה להיות חיננית, לא כל דבר צריך לקחת ברצינות. ועדיין, קשה להתעלם מנימת הביקורת והבוז ששזורה בו. האקדמיה ללשון מציגה את עצמה כמי ששומרת על השפה, אבל שמות של ילדים הם לא שגיאת כתיב שצריך לתקן. ילדות בשם לילי או רומי או מאי הן לא "ש" במקום "כש" או "יגיד" במקום "אגיד". בחירת שם לילד היא לא סוג של שיבוש לשוני, היא רגשית וזהותית וכרוכה במחשבה, בטעם ובחלומות, גם אם היא לא נשארת בגבולות התנ"ך וההתיישבות.

אז אולי שווה לסיים בתזכורת לכך שהשפה לא שייכת לאקדמיה, אלא לכולנו. ושאחד הדברים היפים בשפה הוא האופן שבו היא חיה ומתפתחת ומשתנה. התפקיד של האקדמיה הוא לשקף את השינויים האלו, לא להשתמש בה על מנת לייצר היררכיה. לבקר שמות שהורים בוחרים לילדיהם זה לא דרך לשמור על העברית, זה סתם אקט של כוח.