אומת הספרטה

נפתח בחדשות טובות: לפי מקורות היסטוריים, כולם בספרטה היו ממש לוהטים. וכן, במקורות היסטוריים הכוונה לאפוס הקולנועי המדמם "300" שנקרא, כידוע, על שם 300 תקריבי קוביות הבטן המשומנות שמוצגות במהלכו. וזה עוד רק בספרטה, תחשבו מה יהיה לנו בסופר ספרטה.

סופר ספרטה, מולדתנו החדשה. רילוקיישן למדינה שאיש לא רוצה להוציא אליה דרכון. כך לפחות לפי ראש הממשלה נתניהו, שבישר השבוע בנאומו שהבידוד המדיני ומלחמת הנצח שהוא גזר עלינו יאלצו אותנו להסתגל לחיים חדשים. פעם קראו לזה "להיכנס מתחת לאלונקה" וגם "לשאת בנטל", היום זה "סופר ספרטה". ביטויים שמשמעותם האחת היא "וואו, איך נדפקתם".

סופר ספרטה, מדינת כל חייליה. שמש אסוציאציות: משמעת, קשיחות, חסכוניות, צניעות, מלחמתיות, צבא, כוח, חישול, חספוס, ענייניות, גבריות. כל כך הרבה גבריות. אולי במקום ה"סופר" היה עדיף לביבי לבחור ב"ספרטה פרו" העדכני יותר, שכולל את אותה ספרטה רק באריזה כהה ועם 25 גרם חלבון.

אבל החלק המעניין בהכרזת ה"סופר ספרטה", הוא האופן שבו היא זעזעה את כולנו. הרי נתניהו לא באמת אמר משהו חדש. הבידוד המדיני הוא תהליך שמזדחל לעברינו כבר זמן מה - ההשקעות שמתרחקות, ההגבלות התיירותיות, חרם הקולנוענים, האיום בסילוק מהאירוויזיון. גם המשק האוטרקי, לפחות בהקשר של מדינות שלא ימכרו לנו נשק, הוא נושא די מדובר. 

אבל אנשים נבהלו. נבהלו עד כדי כך שנתניהו ניסה לחזור בו כבר למחרת עם "הייתה אי הבנה" ו"השווקים רוצים את מה שישראל מייצרת". וזה מעניין, הפספוס הסמנטי הזה, המשמעויות שראש הממשלה חשב שנטענות בתוך המונח "סופר ספרטה" - הרואיות, אחדות, נחישות - לעומת אלו שקפצו לכולם בפועל: מדינת צבא מסוכנת, קפואה ומגויסת תמידית שבה אין מקום לרווחה, לתרבות או לחולשה, כי הרי בספרטה הילדים החלשים נזרקו מההר על מנת שלא יהפכו לעול. כלומר, גיהינום.

הרבה מהזעזוע קשור למילה "סופר" המשולהבת והמקפיצה. כלומר, נתניהו היה אמור להגיד שאף אחד לא רוצה להיות ספרטה, שהגענו למקום הזה בלית ברירה. במקום זה, ההצמדה של ספרטה ל"סופר" הפכה את ההכרזה מהכרח לגאווה. כאילו מדובר בחזון ולא בגזירה, בבחירה אידאולוגית ולא באסון מתגלגל. וזה מלחיץ, ראש ממשלה שמודיע לאזרחי מדינתו שהם בדרך להפוך לספרטה לא אמור להישמע כל כך נלהב.

עכשיו, למרות שהמלחמה הזאת עוד רגע מציינת שנתיים, כולנו תפסנו אותה כמצב זמני. הפרעה בחיים נוחים יחסית, חיים שכוללים אפשרויות ומבט קדימה ואופציות לשגשוג. אבל סופר ספרטה זה מונח מקבע. כזה שמבהיר שאלו החיים שלנו מעכשיו. אנחנו לא חוזרים תיכף לשגרה וזו לא יציאה מהמסלול, זה המסלול. 

אז למרות שתהליך הספרטניזציה כבר כאן, עם השחיקה בדמוקרטיה, המיליטריזם וההסתגרות הכלכלית, עדיין יש באמירה הזאת משהו סופי. כזה שגוזר את חוט הבלון שחיבר אותנו לידו של העולם המערבי - להייטק, לאקדמיה, לאירוויזיון, לערכים, לתפיסה העצמית שלנו כחלק מתרבות גדולה יותר - ושולח אותנו לריחוף מנותק וחסר שליטה באוויר.

אבל יכול להיות שהאופן שבו האמירה הזו טלטלה אותנו הוא חיובי, הוא מעורר. כי רובנו (בסדר סמוטריץ', לא אתה) בכלל לא רוצים חיים של מלחמה והסתגרות. לא רוצים לשלוח את הילדים שלנו לקרב, לא רוצים להיות מואשמים בפשעי מלחמה או לבצע כאלו. לא רוצים להיות חזקים, לא רוצים נצח של לקבור ולהתאבל ולאבד, ולא רוצים הנהגה שזה כל מה שהיא מבטיחה לנו.

התגובה שלנו ל"סופר ספרטה" היא תזכורת לכך שאנחנו לא נלחמים בשביל להמשיך להילחם, אלא בשביל שקט ורווחה. אנחנו שואפים לאופטימיות ופרנסה, לאפשרות לתכנן קדימה, לפנאי, לחדשנות, לחופשות, לתרבות ויצירה, לחופש. למדינה שאפשר לגדל בה ילדים רכים ומפונקים, מדינה ששומרת על אזרחיה ולא להיפך. אנחנו לא רוצים את ספרטה, אנחנו רוצים את כל הדברים שישראל הייתה יכולה להיות.