הילד שצעק הומלס

טרנדים בטיקטוק, בניגוד ליתר הדברים בעולם, עדיין מוכנים להגיע לישראל. וחבל, כי כך התוודענו השבוע ל"מתיחת ההומלס". למרות השם, לא מדובר במשהו שכולל (אזהרת רפרור נישתי) תחקיר על מור שעל, אלא ילדים שבעזרת AI ואפליקציית עריכה יוצרים תמונה מזויפת של הומלס בבית המשפחה. דמות של דר רחוב גנרי, יושב על הספה בסלון או מחטט במקרר הביתי, שאותה הם שולחים להורים בוואטסאפ בצירוף הסבר על כך שהומלס נכנס הביתה והם לא יודעים מה לעשות.

או בקיצור - מתיחה מז'אנר התקפי הלב. את תכתובת הוואטסאפ עם ההורים ההיסטריים מעלים הילדים לרשתות, אם בכלל יש כזו כי חלק מההורים מתקשרים ישירות למשטרה, מה שמוביל למבול קריאות שווא. לאחר שילדי ישראל החליטו גם הם לאמץ את המתיחה, דוברות המשטרה הוציאה הודעה שמפצירה באזרחים להימנע מתעלולים כאלו כי וואלה, יש להם מספיק מפגינים לגרור.

עכשיו, בואו נסכים על נקודת מוצא משותפת: זו לא מתיחה מצחיקה. נכון, אני קובעת את זה בנחרצות בעיקר בגלל שאני מהצד של ההורה שמקבל את התמונה ולא של הילד שגורף לייקים, ועדיין, לא מצחיק. אולי בחו"ל זה מצחיק, בעיירה מנומנמת בקונטיקט (אבל, נגיד, סטארז הולו, לא אחת מהעיירות האלו של "בלש אמיתי"), אבל בישראל לא. וזה קורה, הרבה פעמים אנחנו מייבאים דברים מחו"ל שלא מתאימים לאופי, לאורחות חיינו או לטמפרמנט הלאומי. כמה דוגמאות: האלווין. האם באמת יש צורך בחג שכולו על טהרת ההפחדה במדינה שגם ככה מפחיד בה רצח? או "דיטוקס דיגיטלי" - הימנעות מכל מכשיר סלולרי או מסך, האם זה בכלל אפשרי במדינה שבה לכל אזרח יש גם את אפליקציית צופר, גם את פיקוד העורף וגם את יישומון צבע אדום? או המונח האהוב "וורק לייף באלאנס", האם הוא באמת ישים במדינה שעובדים בה יותר שעות מכל מדינות ה-OECD ואפילו יותר שעות מאשר ביפן?

גם מתיחת ההומלס לא מתיישבת יפה על ישראל, מדינה שבדיוק ציינה שנתיים ליום שבו אלפי זרים פרצו לנו לבתים במטרה להרוג אותנו. כאילו, כשמדברים על טריגרים, נוטים לציין סירנות של אמבולנסים ואת הסדרה "אור ראשון", אבל גם פלישה לבית מעוררת את כל התבהלה שבעולם. לקבל מהילד הודעה שיש זר בבית מיד דורך לנו על 7 באוקטובר, היום שבו הבתים שלנו הפסיקו להיות מקום בטוח. נכון, הומלס זה לא הדבר שעולה לנו לראש כשאנחנו מדמיינים פלישה ביתית, אבל כנראה שלקרוא לזה "מתיחת הנוח'בה" היה קצת מוגזם.

ובכלל, ישראל היא לא מדינה של הומלסים. כלומר, ספציפית יש עדיין המון מפונים בגלל המלחמה, אבל במובן של דרי רחוב - ישראל היא מדינה עם שיעור מחוסרי בית נמוך יחסית. בכל זאת, מדינת רווחה (עדיין) עם ערבות הדדית גבוהה וקשרים משפחתיים איתנים. הומלסים הם לא תופעה חברתית נפוצה מאוד בישראל, בטח שלא מחוץ לערים גדולות.

ההיתכנות לכך שהומלס ייכנס לנו הביתה נמוכה מאוד, אבל אם זה יקרה נשקשק מפחד, זה ברור. מי לא? כולנו מכירים את קליק נעילת דלתות הרכב כשעובר לידנו הומלס בצומת, אז בבית? אפילו ברחוב אנחנו לא רוצים לראות אותם. ולא רק אנחנו, יש מגמה נרחבת של הרחקת דרי רחוב ממרחבים ציבוריים. זה נקרא "אדריכלות עוינת", האופן שבו ערים מתוכננות לא רק כדי לשרת אנשים, אלא גם כדי לסנן אוכלוסיות. נגיד, ספסלים עם מעקה מתכת במרכזם כדי למנוע שכיבה, פרגולות ותחנות אוטובוס שלא כוללות מחסה מלא מגשם, חניונים שבהם האור לא נכבה בלילה, מתקנים עיצוביים שמטרתם למנוע שכיבה, שטיפות לילה יזומות כדי שהקרקע תהיה רטובה. יש המון דרכים שבהן המרחב הציבורי מנסה להרחיק דרי רחוב, אנשים שכזכור, אין להם לאן ללכת.

כמו באדריכלות עוינת, גם במתיחה הזו יש חוסר חמלה אינהרנטי. ראייה של דרי רחוב כמעין מין פולש שצריך לגרש, מיינות אנושיות. הראייה הזו מאפשרת להתייחס אליהם רק כאיום או להנכיח אותם כמתיחת AI, תוך התעלמות מהאדם שנמצא שם וסוחב איתו טרגדיה כלשהו - התמכרות, התמודדות נפשית, פוסט טראומה.

מעניין שהטרנד הזה נוחת כאן בדיוק בחג שמדבר על אושפיזין, על נדיבות, על פתיחת בית ולב, חג שמציין את התקופה שגם אנחנו היינו עם של הומלסים. ולא, זה לא אומר שאם הילד שולח תמונה של הומלס בבית זה לא הגיוני להיבהל ולהתקשר למשטרה, אבל רגע אחרי זה אפשר להגיד לילד להציע לו כוס מים.