הביתה

הבוז

זה לא היה השבוע של נתניהו. מעבר לתחושה הכללית שסיום המלחמה נכפה עליו (או כמו שמכנים את זה בערוץ 14: "ניצחון אדיר") ושטראמפ לא מפסיק להזכיר מי מנהל פה את העניינים (או כמו שמכנים את זה בערוץ 14: "שותפות וחברות"), הוא גם חטף קריאות בוז בכיכר החטופים. כלומר לא הוא ספציפית, הרי כיכר החטופים זה לא מקום שהוא אי פעם הגיע אליו, אבל אזכור שמו בנאום וויטקוף. לא כיף, ברור, במיוחד לא לנוכח החיוכים של ג'ארד - אדם שיום אחד יתגלה כרפטליאן - קושנר מאחורה, אבל קורה.

החלק המפתיע היה הגינוי הכללי שיצא לאחר מכן, גם מצד ההנהגה וגם מצד כלי התקשורת, כאילו ירו בכיכר ולא סתם שרקו בה. זה כל כך משונה, איך אפשר לבקר קריאות בוז? זו הרי תגובה ספונטנית רגשית, לא מהלך מתוכנן. ועוד בכיכר החטופים, שהיא לא אתר ממלכתי אלא מקום של זעקה, מקום שנולד מתוך שבר. קריאות בוז הן כלי מחאה לגיטימי, דרך לא אלימה להביע תסכול אזרחי. למעשה, יש לנו מזל שאנחנו חיים במדינה שבה אפשר לצעוק בוז לראש הממשלה, וגם ביבי צריך לברך על הקריאות האלו. כי אחרי שלל האשמות בפירוק הדמוקרטיה, היכולת לבוז בקול לשליט היא עדות מופלאה לכך שלכל הפחות, חופש הביטוי עדיין קיים כאן.

המאמי

טראמפ. האם יש אדם אהוב יותר בישראל כרגע? לא בטוח, למרות שבהחלט מדובר בתחרות צמודה עם אלון אהל. אנחנו משוגעים על טראמפ והוא משוגע על זה שאנחנו משוגעים עליו. וזה בסדר, התפקיד שלו הוא להביא לנו את החטופים, והתפקיד שלנו זה לתת כמה שיותר אהבה לטווס הכתום, המטופש וחובב החנופה הזה. זו כמובן הגרסה העדינה, שבמסגרת הוא דמות קומית שעושה שכונה בכנסת, טס על נאומי זרם תודעה וקורץ לפנינה רוזנבלום במליאה. גזען? מטרידן? נרקיסיסט על מלא? אנחנו לא נתמודד עם כל אלו עכשיו, הוא זה שסיים את המלחמה אחרי שהבטיחו לנו ספרטה והוא זה שנשאר אחרי שהעולם כולו הפנה לנו עורף.

וזו לא רק תחושת הודיה כנה, גם נשמח להיות יותר מבת החסות הבעייתית שצריך לחלץ מצרות, אנחנו מוכנים להפוך למדינה ה-51 בארה"ב. שרק יציע. טראמפ אומנם הקפיד לטנף בנאומו על ביידן אבל עבורנו הוא לא באמת החליף אותו, אלא את נתניהו. הוא היחיד שהצליח לכופף את ביבי, אחרי שגם החוק וגם המחאה כשלו, ואי אפשר שלא להתפעם מול זה. טראמפ מילא ריק רגשי פוליטי וסיפק אשליה של מנהיגות, זו שכל כך חסרה לנו.

השבים

המילים היפות ביותר בעברית: אין יותר חטופים חיים בידי החמאס.

והם חזרו כל כך בסדר, וכל כך... חתיכים. הרחש ברשתות התעצם לאורך יום השחרור, ואפשר להבין. כי איך גלי וזיוי ונראים ככה אחרי שנתיים של שבי? ואלון אהל תמיד היה כזה מתוק? והשפם הלוהט של אבינתן? והמן-באן ההיסטרי של אריאל קוניו? סליחה, אבל חזרתם מעזה או מלארדיסטאן? בקבוצות נשים בפייסבוק כמו "מאמצחיק" ו"סשא" כולן התנדבו לעזור בשיקום, וגם אמילי דמארי, חברתם של התאומים ברמן, שיווקה אותם כרווקים בערך חמש דקות אחרי ששבו לגבולם.

עכשיו, רגע, מותר להחפיץ חטופים? זה חדש? והאם זו בכלל החפצה או סתם ביטוי לשמחה מתפרצת ותחושת הקלה קולקטיבית? כי חטופים זה לא נושא סקסי, או לפחות לא היה. אבל בחודשים האחרונים חלה זליגה של חטופים ושורדי 7 באוקטובר אל השדות הבידוריים, בין אם בתוכניות ריאליטי, על שערי עיתונים, בסטוריז של דניאל עמית ואמילי ודמארי ובאייטמים על נעמי לבוב ובן זוגה החדש, שורד נובה. אז אולי ההחפצה היא רק תחנה בדרך החוצה מהממלכתיות, הרי עכשיו אמילי כבר הולכת ל"מחוברים" ובטח מתן אנגרסט ישיר עם עומר אדם במנורה והאחים ברמן יגיעו ל"גולסטאר" וקרן פלס תלחין לאלון אהל שיר. לפני שנשים לב אבינתן אור יעלה קוד קופון לפנדה, כי כל השבי הוא חלם לישון על מזרון שלהם והנה, 20% הנחה על כל האתר.