ההפתעה של "לשחרר את שולי סאן" למקללי השמאלנים

הדבר הכי יפה ב"לשחרר את שולי סאן" - אבל רגע. בואו נקדים פה ונאמר כמה מילים: "לשחרר את שולי" הראשון היה לא רק אחד הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים, אלא גם חוויה קולנועית מלאת סבל. עבורי, כמובן. מה לעשות, אני לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה בדיחות תימנים פר דקה, זה לא בשבילי. למה? כי אני זקנה ומתה מבפנים. הבן שלי לעומת זאת הוא ילד בן 12 שחולה, ובצדק, על "מה קשור", וכך מצאתי את עצמי נגררת גם לסרט השני, הפעם בשבילו. ואני ממליצה, כי לראות את הילד שלך צורח מצחוק במשך שעה וחצי זו חוויה הורית יפה. כזו שמספקת את אחד הרגעים האלו, שמתמעטים ככל שהילדים שלנו גדלים, של לחוות דברים דרך העיניים שלהם.

אז הדבר הכי יפה ב"לשחרר את שולי סאן" - בעצם, רגע. עוד נקודה פצפונת. ברשת נפוצו תיעודים של קטטות בבתי הקולנוע לפני הסרט, של ונדליזם וקריאות גזעניות. וזה מדכא. למה כל התגודדות של ישראלים צריכה להיראות כמו פרק של "חוליגנים"? עשרה גברים ומעלה זה מניין, 20 ומעלה זה מניין לקטטת כיסאות כתר, 50 ומעלה כבר מחייב קריאת "מוות לערבים"? האם זו הפופולריות של הסרט שהובילה לדחיסות לא אופיינית בבתי הקולנוע ולכן למהומות, או שזה גם הסרט עצמו, בבחינת שכונה גוררת שכונה? הרי ברור שכל זה לעולם לא היה מתרחש מול הקרנה של "עולם היורה: חיים חדשים".

הלאה. הדבר הכי יפה ב"שולי סאן" - רגע! עוד ממש שנייה. הפעם הסרט מתרחש ביפן, המקום הכי רחוק שיכול להיות. יותר רחוק מזה יהיה רק "לשחרר את שולי: מאדים". ואפשר להבין את הבחירה. כלומר, מעבר לתירוץ להשתמש באינספור משחקי מילים על "ג'פניקה", זה גם מפריד קומדיה עממית על חטוף מטרגדיה מקומית של חטופים. הסרט מקפיד לא לקשר בין שולי החטוף לחטופים הישראלים, שיושבים בשבי כבר כמעט שנתיים. אם בסרט הקודם, הרבה לפני המלחמה, עוד הביאו בדיחת גלעד שליט, כאן כלום. אגדה יפנית אסקפיסטית. והאמת? זו הבחירה הנכונה. כי בדיחת "לשחרר את שולי: עזה", דאחקת מנהרות או הופעת אורח של אלי שרעבי - כל אלו יגיעו מתישהו, אבל רק אחרי שכולם ישתחררו. עד אז, עדיף לברוח ליפן וליאקוזה. 

אבל הדבר הכי יפה ב"שולי סאן", וזה שבאמת מצדיק אותו כתופעה הקולנועית של הקיץ הנוכחי, הוא שהקישור הזה מתרחש בכל זאת. שולי, כזכור, הוא בנו של אביהו (ציון ברוך), שכבר שני סרטים ברציפות נחטף במדינה אקזוטית אחרת בעולם. אביהו, יחד עם שני חבריו (אפיון: תימנים קמצנים) נוסעים לחלץ אותו. אבל בעוד שבסרט הראשון הייתה מעורבות של משרד החוץ והביטחון, קורחל (לירון ויסמן, אפיון: אשכנזייה) הייתה נציגת המדינה, הפעם אין. המדינה היא בכלל לא פונקציה, זה הכל על - סליחה על הביטוי הטעון - משפחת החטוף. רוצה להשתחרר מהשבי? חכה לאבא שלך ולחברים שלו, אף אחד אחר לא יגיע.

זה מהדהד את 7 באוקטובר, ואת נעם תיבון שלקח איתו את ישראל זיו ויחד נסעו לנחל עוז לחלץ את הבן שלו מהממ"ד. וזה מהדהד את משפחות החטופים שהגיעו כמה פעמים ממש אל הגבול עם עזה, לקרוא ליקיריהם ברמקולים בתקווה שישמעו, ואז ברגע אחד שובר לב החלו רצים אל עבר הגדר. וזה מהדהד גם את הדרוזים שחיים בישראל, וששמעו שאחיהם בסוריה נטבחים ופשוט עלו על מכוניות וחצו את הגבול כדי לעזור להם. ואי אפשר שלא לחשוב גם על היחס אל משפחות החטופים, על חברי הכנסת שמבזים אותם או אנשים שמקללים אותם ליד הפגנות. 

את כל זה, באופן אגבי, מביאים חברי "מה קשור" ל"לשחרר את שולי סאן". את חוסר האמון במדינה ומוסדותיה ואת התפרקות כל המערכות שאמורות לדאוג לנו, שמשאירות אותנו עם התא המשפחתי כדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו שיהיה שם בשבילנו. ודווקא במקום הזה, בסרט קיץ אסקפיסטי עם בדיחות נזלת ולפחות אשך תלוי אחד, נמצאת הביקורת הכי נוקבת, חתרנית ומוצדקת שתמצאו היום על ההנהגה שלנו. והיא משמעותית גם בגלל שהיא לא משכנעת את המשוכנעים, אלא מופיעה בסרט שפונה בדיוק לקהל של ילדים ונערים שיצעקו "מוות לערבים" ויקללו שמאלנים מחוץ לקולנוע. והערוץ התת-קרקעי החשוב הזה הוא מה שהופך את הסרט למשמעותי, לאחלן. אחלן שולי שבעולם.