פאולה רוזנברג: "אני מקנאה בישראלים שאין בהם חמלה לילדים עזתים"
אשת התקשורת החליטה להביע את עמדתה בנוגע למצב בישראל ובעזה - ולא חסכה במילים: "יותר קל לחיות בלי לחשוב על האחר ולהודות עד כמה אנחנו יותר דומים מאשר שונים. החיים בלי המצפון המציק נראים יותר פשוטים"
כמה חודשים לאחר שמלחמת חרבות ברזל החלה, פאולה וליאון רוזנברג עשו רילוקיישן ועברו לגור בקפריסין. אך למרות שהם לא מתגוררים בישראל - נראה שהם מתקשים להתעלם ממה שקורה במדינה. כשהמלחמה לא נראית לקראת סיום, השיח על הרעב בעזה גובר ושחרור החטופים לא נראה באופק - החליטה פאולה להביע את דעתה בנושא ולא חסכה במילים.
"אני מקנאה במי שחי בלי לחבר את הנקודות. כשאני שומעת ישראלים שמצהירים שאין בהם חמלה לילדים עזתים, אני מקנאה", פתחה את דבריה והמשיכה, "זה יותר קל לחיות ככה. בלי לחשוב על האחר, בלי להודות עד כמה אנחנו יותר דומים מאשר שונים. החיים בלי המצפון המציק נראים יותר פשוטים.
"כשאת לא מחברת בין זה שעדיין אנשים נחנקים במנהרות לבין הפריבילגיה לצאת למסעדה או לנופש ומתלוננת על הפקקים שעושות ההפגנות. כשאת בעלת כוח אבל בוחרת להציג עצמך כקורבן. כשאתה לא מבין את ההבדל בין האחריות של ממשלה להציל את אלו שהופקרו תחת אחריותה, לבין מחאה של אדם מהשורה. תכלס זה נוח. רק ככה אתה יכול להגן על המלך (העבריין לכאורה) שלך, ובמקביל לתקוף אישה פנסיונרית, שמפגינה לצד אם שהבן שלה חטוף, ולקרוא לה בשמות גנאי".
רוזנברג הוסיפה וכתבה: "לא לשים את עצמך בנעליים של האחר ולחיות בעולם שמתחיל ונגמר בבועה הקטנה שלך, משכנע את עצמך שאתה הכי מוסרי, הכי צודק, כולם שונאים אותך על לא עוול בכפך, בלי רגע של בחינה עצמית. זה בטוח נוח.
"למרות שלרגעים אני מקנאה באלו שמתנתקים, אני מזכירה לעצמי שהניתוק לא באמת מביא אושר או שלווה. אנשים שמתנתקים מערכים וממוסר אנושי, הגוף שלהם מספר את כל מה שהם מדחיקים, את הנפש והגוף אי-אפשר לרמות. האנשים הכי מרוקנים שאני מכירה הם אלו שהצליחו להשתיק את הקול הפנימי. שבנו חומות גבוהות שכבר לא רואים מה קורה מעבר להן. זו ריקנות מהולה בכאב, שהם לא מקשרים לריכוז העצמי המנותק שלהם. קצת כמו לא להבין למה בלונים מלאים בהליום, מתפוצצים מהר ומאבדים נפח וצורה וגובה. אוויר לא מספיק להחזיק אותנו למעלה, צריך גם מהות.
"לפעמים אני תוהה אם אולי אני סתם מקנאה כי לי זה לא הולך, הניתוק הזה. עד שלא ימציאו הליך של השתלת אישיות, זה או שנולדים ככה או שמפתחים מנגנון הגנה של הכחשה ודיסוציאציה בילדות. כשאני שומעת על מי שמקלל מפגינים או חברי ממשלה שמתעמרים במשפחות החטופים, או עיתונאים שמדבררים את השררה המנותקת, אני חושבת על הציור הזה. על הברברים שמושכים את הפסל. ועל סופם של בלונים. תוהה כמה זמן נשאר עד שהמציאות תשבור את הדלת".