דין מירושניקוב: "התביישתי. לא הבנתי למה לא נוח לי לבד בבית בחושך"

"אני רוצה להיות אבא טוב יותר מאבא שלי", מצהיר דין מירושניקוב, "זו המטרה שלי". מי שישב איתו לשיחה מאז שהפך לאבא לפני חודשיים וחצי, כנראה ישמע זאת ממנו שוב ושוב, ועל הדרך יזכה לראות עיניים נוצצות מגאווה. אשתו אני ובתו אור הזוהר, הן מרכז העולם שלו, והוא מזכיר את זה בכל רגע במהלך הפודקאסט "ספיל איט" עם לילך מרקוביץ'. ובכל זאת, מאחורי המשפט הזה מסתתרת ילדות מורכבת, חוויות חיים שעבר - ובעיקר הצורך שלו להיות גרסה משודרגת ממה שהוא מכיר מהבית. 

זה לא קל. בטח כשבין היתר הוא משרת מילואים פעיל, מתחזק קריירת משחק, עוסק במקביל בעולם המסעדנות וגם נכנס לעולם המוזיקה כדי-ג'יי. "יש לי חלומות אישיים, אבל הגדרתי לעצמי שבשנתיים הקרובות אני מתמקד בלהיות אבא, אני רוצה לעזור לאשתי כמה שיותר, שהבת שלי תתגאה באבא שלה". 

"איזה כיף יהיה לבת שלי כשהיא תראה את אמא שלה פצצה ואותנו מצטלמים בבגדים מינימליים"

מירושניקוב נולד באוקראינה. כשהיה בן חמש הוריו התגרשו והקשר עם אביו נותק. בשנת 1997, כשהיה רק בן תשע, עלה לישראל עם אחיו, באותה שנה בדיוק נולדה מי שבעתיד תהפוך לאשתו, אני חנין. קשה לפספס שהילדות המורכבת שעבר עיצבה אותו וגרמה לו להבין בדיוק איזה אבא הוא רוצה להיות - או יותר נכון, איזה אבא הוא לא רוצה להיות.

"גדלתי בלי אבא", מספר מירושניקוב, "הוא היה מגיע ומפתיע אותי, מביא לי מתנה - ונעלם. בכל מהלך ההיריון עם אשתי התעניינתי יותר באבא שלי, איך הוא היה. אני זוכר ששלחתי לאמא שלי הודעה: 'כשהייתי אצלך בבטן, התרגשת כמו שאני מתרגש עכשיו?', אמא שלי אמרה לי 'כן', ושאלתי: 'ומה עם אבא? איפה הוא היה?'". 

הרבה מים עברו בנהר בין מירושניקוב לאביו, והוא מדבר בפתיחות על היחסים ביניהם היום. "אנחנו בקשר, אבא שלי היה עכשיו בארץ ובא לבקר, זה עשה לי חיבור. הוא ראה את הנכדה שלו, עשיתי איזו השלמה עם עצמי. אני רוצה להיות אבא טוב - ואבא טוב הוא אבא שנמצא". 

מירושניקוב הוא ההגדרה המדויקת לאבא מאוהב. כשהוא מדבר על אור הזוהר, בתו בת החודשיים וחצי, הוא מתמלא כולו באור וזוהר, בדיוק כמו השם שלה (קלישאתי, אבל תראו בעצמכם בפרק המצולם). "זה קשה ומטורף. יש את השד שכולם מדברים עליו, על החיים שמשתנים, אבל זה שינוי שעל כל פעולה שאתה עושה אתה מקבל תגמול. החיוך הקטן, ההרגשה הזאת". 

זה סוג של תיקון עבורך?
"אני לא רואה בזה תיקון. אני רואה בזה השתפרות מהמקום שבו גדלתי, לתוך הבית שנולדתי, זה היה שונה לגמרי. באנו מבית מאוד צנוע באוקראינה, לא היה לנו כמעט כלום. זה כיף לדעת שהבת שלי תל אביבית, זה מגניב להגיד את זה - הבת שלי נולדה בתל אביב. זה מימוש של הרבה משאלות ילדות, להיות חלק ולהשריש שורשים במדינה. אני שמח להיות אבא פה בישראל לאשתי המהממת ולגדל כאן את הילדה, לתת לה ביטחון, לתת לה עגלה טובה וחיתולים טובים. זה מרגש, אני בתקופה של אור הזוהר". 

בוא נסביר את השם שלה. מי חשב עליו?
"חשבנו על השם ביחד. כעם עברנו תקופה, ולצערי, גם אשתי עברה תקופה לא פשוטה. סבתא שלה נפטרה לפני שנה, יום למחרת אבא שלה קיבל התקף לב ותוך שבוע הוא נפטר. היה לי מפקד שנהרג, חברים שנהרגו במלחמה. לפני כמעט חצי שנה בן אדם שאני קורא לו האבא המאמץ שלי פה בישראל, צביקה גפקוביץ', גם הוא נפטר. היה לנו הרבה חושך. הדבר שהכי רצינו היה שכולם יראו את הפרי שלנו, ואז הגיע האור, והרגשנו שזה לא סתם אור, זה האור שיוצא מהזוהר, הזוהר הצפוני הזה שאתה רואה ושהצבעים עושים לך שמח בלב ברגע שאתה חושב עליהם. כל פעם שאני אומר למישהו שקוראים לה אור הזוהר, התגובה היא בדיוק ההתפעמות שרציתי שהיא תביא לנו, שהיא תביא לעולם". 

היו כאלו שלא כל כך הבינו את בחירת השם.
"אני מת עליו. זה הכי חשוב. אור הזוהר הגיעה לעולם שלא כולם אוהבים אותנו, והיא צריכה להבין את זה, וזה בסדר".

אתה מדבר הרבה על אשתך, אני. תפסתי אותך בתקופה של רגשות ואופוריה.
"זו תקופה משוגעת. אתה בקושי ישן, ואתה כל הזמן משקיע באשתך, בבת שלך, בעבודה ובמילואים. אני מנסה למצות את הזמן הכי שאני יכול. בסופו של דבר, בשביל אישה לעבור לידה זו טראומה. היריון זה לא פשוט, והייתי עם אשתי כל התקופה הזאת. כשהייתי איתה בחדר הלידה הרגשתי כאילו הייתי איתה בקרב, ראיתי איך היא נלחמת, הבנתי שאשתי היא לביאה, היא יצרה חיים ונתנה לי את המתנה הכי מטורפת בעולם". 

"אני מרגיש שבזכות אור הזוהר אנחנו הרבה יותר מתקשרים", מספר מירושניקוב בהתרגשות, "יותר משתפים רגשות וצוחקים ביחד. לראות את החיוך של הבת שלך פעם ראשונה, זה עושה אותך מאושר". 

אור הזוהר הקטנה הצליחה לעורר סערה עוד כשהייתה בבטן. הזוג, שהיה מרוגש לקראת הילדה, פרסם תמונות ברשתות החברתיות כשהם חגגו את ההיריון בתמונות חושפניות, שהובילו ללא מעט ביקורות. אבל אם חשבתם שזה מרגש את מירושניקוב, תחשבו שוב - כי מבחינתו הוא לא היה משנה דבר. "אני מסתכל על התמונות האלה היום ואני אומר, 'אילו הורים כלים אנחנו', איזה כיף יהיה לאור הזוהר כשהיא תראה את עצמה בבטן ואמא שלה נראית פצצה, ואותנו מצטלמים בבגדים מינימליים". 

אשתו אני דווקא התרגשה מהתגובות, ומירושניקוב משתף: "אשתי נלחצה ואמרתי לה, 'נשמה, תיהני מזה. את יפה, את פצצה, מה את רוצה, שלא ידברו עלייך?'. אנחנו ביחד הכי יפים בעולם והבאנו את פרי האדם הכי יפה בעולם". 

"אני אישאר פראייר ואני אמשיך לעשות מילואים. מי שלא עושה כלום - שיתחיל לחשוב עם עצמו ולהתאפס"

לצד ההורות הטרייה שממלאה את עולמו, מירושניקוב משרת מילואים פעיל מאז מתקפת שבעה באוקטובר. בסדיר הוא שירת בשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים, אך נפצע במהלך ההשתלטות על משט המרמרה ב-2010. פציעה שעד היום משפיעה עליו - ובהמשך הוא גם מדבר עליה, בגבולות שהוא מסוגל.  

לא רואים את הסוף של המלחמה. יש חשש שאתה חוזר למילואים?
"זה לא חשש, זה בטוח יקרה, אני יודע שאחזור למילואים. אני אחרי 140 ימי מילואים מתחילת המלחמה, בשבילי זה מרגיש קצת, אני שומע אנשים שעשו 300-400 ימי מילואים. מצאתי את עצמי במלחמה בגדוד בארי, כשאני עומד במחסומים ובודק רכבים. זה משהו שחיילים בטירונות עושים - ואני לוחם בקומנדו הימי. יש מחסור בלוחמים - וזה אומר שאנשים שהיו ביחידות עילית צריכים לעשות עבודה אחרת  - כשהם יכולים לעשות דברים הרבה יותר חשובים". 

דין מדבר על המחסור בכוח האדם ועל שחיקת הכוחות, אבל לצד זה הוא מדגיש שוב ושוב שמבחינתו אסור להכריח אף אחד להיות שם אם הוא לא רוצה. "אנחנו בבעיה. אבל מצד שני, אני, כלוחם וגם כמדריך ממיין ליחידת עילית, לא רוצה מישהו שלא רוצה להתגייס לצבא. אם הוא לא רוצה - שלא יהיה".

אבל אנחנו צריכים כוח אדם.
"אני יודע, אבל אם הוא לא רוצה אותנו, אז שלא יהיה איתנו. אני תמיד אומר את זה כשאני פוגש בני נוער בהרצאה ומדבר איתם: 'עזבו את המדינה, עזבו את תחושת השליחות, חשבו על עצמכם'. אני לא יודע איך הייתי יכול לשבת פה איתך בריאיון אם לא הייתי עושה מילואים, לא הייתי מסוגל לשבת. אם לא תעשו צבא, או שירות לאומי או לא תלכו להתנדב - כשתתבגרו, זו השאלה הראשונה שישאלו אתכם". 

זה לא רק ממקום של להגיד לצעירים לחשוב על העתיד, זה גם על ה'כאן ועכשיו' - זאת המדינה שלכם.
"בן אדם שמסיים צבא או שירות לאומי, יש לו הרבה יותר הזדמנויות בחיים. אנחנו נמצאים בזמנים מאוד לא פשוטים, אבל אסור לגייס מישהו בכוח, אני מפחד מזה ואני יודע שיש המון אנשים שעושים את הצעד הזה והולכים ומתגייסים. מי שרוצה לעשות - יכול לעשות את זה, ובדרך כלל אותו בן אדם מרוויח עם עצמו את התחושה הזאת".

כמי שעושה מילואים בעצמה, אני פוגשת אנשים שהיום נמצאים בסבב חמישי ושישי והם אומרים לי שהם שחוקים, עייפים ומותשים. אני גם חוזרת מכל סבב מותשת, אז אני מבינה, מצד שני אני גם תוהה - לא תגיעו הפעם?
"כל אחד יודע בפנים עם עצמו אם הוא יכול להגיע או לא יכול להגיע. לצערי זה הפרדוקס הכי גדול שאנחנו חיים בו. רועי וסרשטיין ז"ל, לוחם שעשה 300-400 ימי מילואים, שם קץ לחייו. כמה אנשים אנחנו עוד מכירים שעשו את זה בחודש האחרון?". 

"כל אחד יודע מתי הוא צריך לעצור. לא כל אחד יודע שהוא יכול לפנות היום לעזרה, וקצת קשה לי עם 'לשפוט', כי אני מכיר חברים שפתאום פחות מגיעים למילואים, הם עושים את זה כי אין ברירה כבר. זה יוצר עלינו לחץ, עליי, עלייך ועל המון מילואימניקים, אבל אנחנו לא יכולים לשפוט את מי שעשה מילואים ומי שהיה שם ולדרוש ממנו עוד פעם לחזור - הוא צריך להחליט עם עצמו. המערכת לוחצת, יש המון לחצים - וזה בדיוק הפרדוקס שנוצר". 

יש את הממשלה שמחליטה שאנחנו ממשיכים בכל הכוח לעוד מערכה ולעוד סבבי מילואים. הם בכלל מקשיבים לנו, לאנשים שם למטה? 
"לצערי, אני צריך לענות לך את התשובה המבאסת שלי. אני חייל, מילואימניק ואני יודע שכשאני מגיע למילואים אני עושה שינוי, אז אני אישאר פראייר ואני אמשיך לעשות, כי אם אני לא אגיע - אני יודע שאדפוק מישהו אחר. מישהו שלא עושה כלום - שיתחיל לחשוב עם עצמו ולהתאפס". 

מירושניקוב נע הרבה בין האמונה שכולנו צריכים לתרום, לבין המחשבה שכל אחד יודע מה הגבולות שלו ולמה הוא מסוגל. הוא מציע משהו לצעירים שלפני גיוס, שמבחינתו נתן לו את המוטיבציה להמשיך ולשרת את המדינה. "מי שמתגייס עכשיו, תנסו להגיע לאן שאתם באמת רוצים להגיע, אל תלכו סתם לצבא. תנסו להשפיע מההתחלה. אם אתה כבר הולך לצבא, תשקיע ותבחר מה אתה רוצה, תנסה להוביל - ואז יהיה לך יותר קל אחרי זה לחזור לצבא כי אתה עושה את זה מאמונה וממקום פנימי. שבוע שעבר, כשלא הייתי בבית, זה שבר את אשתי להיות לבד, ואני מבין את זה. אז אתה צריך משהו שמחזיק אותך כל הזמן למעלה". 

"הכחשתי, התביישתי לדבר על זה. לא הבנתי למה לא נוח לי לבד בבית בחושך"

מירושניקוב 'מורעל' בכל מה שקשור לצבא, לגיוס למילואים ושירות המדינה, וכל זאת לא מובן מאליו בכלל. לפני 15 שנה הוא נפצע במהלך ההשתלטות על המרמרה והוכר כנכה צה"ל, ועד היום הוא נמצא בוועדות רפואיות. "אחוזי הנכות שנתנו לי לא תואמים לי. אני במלחמה מתמשכת כבר 15 שנה", הוא מספר. 

בפציעה הוא איבד כמעט לחלוטין את הראייה בעינו הימנית, עבר ניתוח בידו השמאלית והיה בשלושה חודשי שיקום ארוכים שכללו טיפול פיזי ונפשי. גם אחרי הפציעה הוא המשיך בשירות הסדיר, והשתחרר לבסוף אחרי שירות של חמש שנים. 

העובדה שאתה ממשיך במילואים פוגעת לך באחוזי הנכות?
"אני לא חושב שזה פוגע לי באחוזים. יש כל כך הרבה נכי צה"ל היום עם אחוזים שאם הם לא יהיו בצבא, לא יהיו לוחמים ולא יהיו אנשים בצבא. אני עושה את מה שאני עושה כי אני חייב לעשות את זה".

למירושניקוב לא קל לדבר על הרגע של הפציעה ועל האירוע שעבר במרמרה, ועדיין יש לו רגעים שצרובים חזק בזיכרון. "כל פעם כשמדברים על איזשהו משט, מראים את התמונות שלנו. התמונות שאנחנו יורדים בחבל ו'מורידים אותנו', זה עושה תחושה לא טובה".

זה מחזיר אותך לאותו הרגע?
"זה מחזיר לאותו הרגע. הרבה פעמים הרגשתי שהסתכלו עלינו כחלשים. אף אחד לא יודע איך טיפלנו באירוע. היו שם פצועים, חברים שלי היו תחת אש, וטיפלנו באירוע בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הצוות שלי הם אריות, החבר'ה שחטפו כדורים הלכו ועזרו אחד לשני בזמן שההמון מתנפל עלינו. הניצחון שלנו היה לפני שנתיים - כשהאחרון בצוות שלי התחתן". 

איך מתאוששים מזה?
"בהתחלה אתה מכחיש, אתה לא מדבר על זה. אתה לא מבין למה לא נוח לך בבית לבד בחושך. מצאתי את עצמי הרבה פעמים בסטרס, לא היה לי חשק לכלום. הרבה שנים התביישתי לדבר על זה. פעם ראשונה שחשפנו רגשות, אני והצוות שלי, זה היה בערך שנתיים אחרי שהשתחררנו. יחד עם כל הצוות, יצאנו למסע לארצות הברית. זאת הפעם הראשונה שראיתי חבר'ה מהצוות שלי מזילים דמעה, שיתפנו אחד את השני מה כל אחד חווה". 

היום יש לדעתך יותר מודעות לפוסט-טראומה?
"היום אנחנו נמצאים בתקופה הרבה יותר מפותחת ממה שהיה לפני 15 שנה. נתנו בזמנו מעטפת, אבל לא ידעו איך לדבר, לא ידעו איך להתייחס לזה. החלפתי עשרה פסיכולוגים עד שמצאתי את הפסיכולוגית שיש לי היום, מישהי שבאמת תבין על מה אני מדבר איתה. בצבא הרבה פעמים הרגשתי חסר אונים, הייתי הולך לפסיכולוג, אבל התביישתי, לא אמרתי את זה לצוות. היום אני מבין שכל פגישה שלי עם המטפלת שלי, אני ממש פורק". 

נראה שכל שיחה של מירושניקוב על החוויה מהשירות והפציעה דורשת ממנו לקחת כמה נשימות עמוקות. "אני יודע שאחרי השיחה שאנחנו עושים פה עכשיו אני אהיה מרוקן, כי אני נוגע בנושאים האלה, אבל אז אני מרגיש איזושהי הקלה. הדבר הכי טוב הוא לשתף ולדבר פתוח, אני ממש מרגיש שזה עוזר לי. זה לוקח אותי לחופש כלשהו, לפרוק את כל הלחץ שיש לי". 

אחרי האירוע הזה חזרת לשירות רגיל?
"כן. שברו לי את היד, פגעו לי בעין הימנית ויש לי משקפי ראייה מאז, היו לי כל מיני מכות בראש. אחרי שלושה חודשים של שיקום חזרתי לאט-לאט ליחידה. סיימתי שירות סך הכל של כמעט חמש שנים".

"כשהייתי פצוע היו הרבה מאוד אנשים מהעם שעטפו", נזכר מירושניקוב, "העם שלנו מטורף, אני זוכר שבאותה תקופה הייתי נוסע על כביש 2 הביתה מבית החולים והייתי רואה שלטים 'הקומנדו, אנחנו איתכם!'. אני לא יודע אם האנשים שתלו את השלט הזה אי פעם שמעו - אבל זה מחזק, זה עושה טוב בלב. הבעיה היא שאנחנו עושים את זה כעם, אבל האנשים למעלה לא עושים את זה". 

היה לך ברור שאתה לא משנה מסלול?
"אני לא הרגשתי את זה. ביום השני בא לבקר אותי הרמטכ"ל באותה תקופה, ואחרי זה מפקד השייטת הגיע, אמרתי: 'מתי אני חוזר?', והמפקד שלי ענה 'סתום, סתום. תנוח, תירגע'. דווקא אחרי הפציעה היה לי את הרצון לחזור לצוות ולהיות איתו".

למרות הפציעה הקשה שהותירה אותו עם אחוזי נכות, מירושניקוב לא מצטער על דבר ויודע שבסוף זה הפך אותו לשחקן שהוא היום. "יש לי זכות שהייתי בשירות כזה, שנפצעתי וחוויתי דברים. בסופו של דבר מה שחקן עושה? או שהוא חושב על משהו מהעבר שקרה לו, או שהוא צריך להמציא את זה. אני לא צריך להמציא שהייתי פוסט-טראומטי, אני יודע מה זה - ואני מרגיש שזה עשה אותי שחקן טוב יותר. אני לא יכול לקחת את הפוסט-טראומה לשום מקום, אבל אני מרגיש שכל הצרות שקרו לי הן רק לטובתי. אלה רק פלוסים בשבילי".

אתה כבר לא רק בתחום המשחק, אתה בעסקי המסעדנות וגם די-ג'יי. איך אפשר להגדיר אותך היום?
"אבא שעושה דברים שהוא תמיד אהב, מגשים לעצמו ולמשפחה שלו חלומות. אין יותר מאושר ממני שאני יכול ללכת עם הבת שלי ועם אשתי היום לנחלת בנימין, לאחד המקומות הכי מגניבים ויפים בעולם, ולהגיד שאני חלק ממי שהקים את זה".

אבל ברגע שעושים מלא תחומים - איפה הפוקוס?
"הפוקוס השנה הוא להיות אבא, כל השאר משתלב. אני מתמקד השנה בזה, וזה לא פשוט".

לצד שירות המילואים, בשנה האחרונה מירושניקוב לוקח חלק בעמותה שקרובה ללבו, עמותת "זיו נעורים", שנוסדה בשנת 2000 על ידי יוצאי שייטת 13 לזכרו של חברם לנשק זיו לוי ז"ל. העמותה פועלת למען העצמת בני נוער בסיכון באמצעות ספורט ימי ומפעילה חמישה מרכזים ימיים ברחבי הארץ, שבהם אלפי בני נוער מקבלים ליווי, הכוונה וכלים להצלחה אישית וחברתית. עם פרוץ המלחמה, הרחיבה העמותה את פעילותה והיא תומכת גם בשורדי נובה, חטופים משוחררים, משפחות שכולות ומילואימניקים הזקוקים למסגרת תומכת ופעילות מחזקת.