חודש אחרי הלידה עזבתי את הבית. הרגשתי שזה הכי בריא לכולנו

חודש אחרי שנולד בנה הבכור, טומי, שירן סנדל יצאה לחיים חדשים, ככה היא קוראת לזה. היא נפרדה מבן זוגה ואב בנה, אדם, עזבה את העיר הגדולה לטובת מגורים בישוב בצפון והתחילה לבנות את עצמה מחדש - לצד כל הקשיים שהגיעו וכאמא לניובורן שעדיין מתרגלת לטייטל החדש בחייה.

"מצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים", משתפת סנדל בפודקאסט "ספיל איט" עם לילך מרקוביץ', "היום אני מרגישה ששום דבר לא יכול לעצור אותי". נדמה שכל מה שעברה בשנים האחרונות, מהאובדן של אביה ועד לפרידה מבן הזוג, הפכו אותה לאישה שלא מפחדת מאף אחד. אולי זו הסיבה שכשהיא נתקלה בחוסר צדק לדבריה, היא לא היססה לעמוד איתנה מולו - גם כשהדברים הידרדרו למאבק פיזי שרץ ברשתות החברתיות ועורר סערה.

"הוא תפס אותי בצוואר והעיף אותי. עצרתי את עצמי מלהחזיר לו"

בחודש אוגוסט סנדל הצטרפה לאורנה בנאי והשתיים התעמתו עם בעל פנסיון כלבים בצפון שעליו יש עדויות על פגיעה בכלבים לכאורה. תיעוד של השתיים התפוצץ ברשתות החברתיות לאחר שעלה סרטון ובו נראה בעל הפנסיון דוחף את סנדל ונאבק בה. "מהרגע שאורנה שלחה לי את העדויות מהפנסיון לא הצלחתי לעצום עין בלילה", אומרת סנדל בגרון כמעט חנוק. באותם תיעודים שעליהם מדברת סנדל מוצגים לכאורה גופות של כלבים מפוזרות וקולרים עם מחטים של קטמין שהזריקו כדי להרדים את הכלבים, "זה שבר לי את הלב", אומרת סנדל. 

"כשאורנה סיפרה לי על הדבר הזה אמרתי לה, 'אני באה!'. הגענו למקום, הסגנו גבול כביכול, ועשינו אמבוש על המקום. כשאורנה צעקה עליו אני נכנסתי לצלם את המצב של הכלובים, ראיתי את כל הקערות הפוכות, מלא צואה בכל מקום. רציתי לתעד את זה אז הוא תפס אותי מהצוואר והעיף אותי. אני שמחה שזה קרה, כי בסופו של דבר השגנו את מה שהיינו צריכות, שזה יתפוצץ בכל מקום".

לא פחדת?
"לא פחדתי. עצרתי את עצמי מלהחזיר לו, כי בן אדם כזה צריך לקבל חזרה. אני לא אתן לאף כלב לסבול". 

איפה זה עומד היום מול הפנסיון?
"אלונה סער הצטרפה אלינו, היא עוזרת לנו לנסות להשיג פגישה אצל שר החקלאות, אנחנו רוצות להגיע אליו ולהראות לו את כל העדויות. לא הגיוני שהיו 140 תלונות נגד המקום ועדיין לא סוגרים אותו. לא נוותר עד שלא יבואו ויעשו משהו בנוגע לבן אדם הזה". 

את לא פוחדת שהוא יתבע אתכן על לשון הרע והסגת גבול?
"ברגע שהוא הרים עליי יד הוא לא יכול לתבוע אותי. יש עדויות שמגבות הכל, ואת יודעת מה? שינסה לתבוע. הוא לא מפחיד אותי, להפך, אם הוא ינסה לתבוע, לפחות נוכל מול בית משפט להראות את כל הדברים האלה, ואולי מישהו במערכת יטפל בזה. לא הגיוני שרשויות עדיין עובדות איתו, הוא שולח אותם למשחטות, דבר שלא ידעתי שקיים בארץ. מצאו שלושה כלבים שהיו רשומים על העמותה שלו במשחטות כלבים".

סנדל חוזרת לסיפור התקיפה ואומרת: "בסופו של דבר את רואה גבר שמרשה לעצמו להרים יד על אישה, וברגע שגבר מרשה לעצמו, כשהמצלמות פתוחות מולו, להרים יד - מה הוא עושה לכלבים שלא יכולים לדבר ואף אחד לא מצלם באותו זמן?".

נקווה שהסיפור הזה ייגמר בקרוב על הצד הטוב ביותר.
"שיוציאו משם את הכלבים, זה מה שאני רוצה". 

"את לבד כל הזמן. יושבת על הרצפה וממררת בבכי, לא יודעת מתי היום יסתיים"

שירן סנדל נולדה לפני 38 שנה בקריית טבעון, ומגיל צעיר ידעה שהיא אוהבת את הבמה ושמקומה שם. כבר בגיל 14 החלה להשתתף בפרסומות והצגות ילדים, ובגיל 25 קיבלה את התפקיד ששינה את חייה כשגילמה את יולי בסדרה "גאליס". "זה לא מביא הרבה עבודה בסופו של דבר, אבל זה תמיד מרגש ברחוב כשפונים אליי", היא משתפת.

לפני שמונה חודשים סנדל הוסיפה לעצמה טייטל נוסף, וכנראה החשוב ביותר בחייה - אמא. "אני גמורה מאהבה. בשנה הראשונה את חווה את כל קשת הרגשות בעוצמות מטורפות. זה מתחיל מאהבה פסיכית שהגוף לא יודע איך להכיל", היא מספרת בעיניים נוצצות, אבל גם מנחיתה את הדברים לקרקע: "זה נע בין אושר עילאי ללשבת על הרצפה ולמרר בבכי. היום לא נגמר והעייפות שוברת אותך. את מרגישה באיזשהו שלב שאת עומדת להשתגע, ואז זה עובר וחוזר להיות הדבר הכי טוב בעולם".  

יש פחד, חרדה, לחץ אין-סופי?
"בשבוע-שבועיים הראשונים כל שלוש דקות בדקתי שהוא נושם. היה את הסיפור של שיר אלמליח, שהיא סיפרה שהתינוקת שלה נחנקה, באותו רגע נכנס לי לראש מוות בעריסה. כל לילה שמתי פנס שאוכל לראות אותו, עד ששחררתי את זה, ופתאום יש קשיים אחרים".

את טומי הקטן סנדלר ובן זוגה לשעבר הביאו לאחר כמעט ארבע שנות זוגיות. היא מספרת שהיא "זימנה" לעצמה את ההיריון - וזה פשוט קרה. "אמרתי שאני רוצה השנה להביא ילד, אמרתי את זה אולי חמישים פעם. קצת אחרי נכנסתי להיריון בפוקס, בלי לנסות. אני מברכת על זה, כי בגיל שלי זה לא מובן מאליו להיכנס בכזאת מהירות בלי לנסות. אני באמת מברכת על זה".  

יש לך מחשבה על למה לא עשית את זה קודם?
 "היום כן, מעייפות החומר. אם הייתי עושה את זה בגיל 30, זה היה הרבה יותר קל".

את זוכרת נקודה שנשברת בה?
"בקפיצת גדילה של ארבעה חודשים, חשבתי שאני מאבדת שפיות, הילד לא היה נרדם. את לבד כל הזמן, מתיישבת על הרצפה, ממררת בבכי ולא יודעת מתי היום יסתיים, את בלופ אין-סופי. הילד היה דוחף אותי, לא היה רוצה להיות עליי, ואז את מרגישה שלא משנה מה את עושה - שום דבר לא טוב. זה שבר אותי".

"היינו רבים מלא, זה התנגש בצורה שהייתה קשה מדי"

בקפיצת הגדילה של גיל ארבעה חודשים קרה עוד דבר מטלטל בחייה של סנדל - היא ואדם החליטו להפריד כוחות באופן סופי, לאחר שיצאה מהבית כבר כשטומי היה רק בן חודש ימים. "אני מתה על אדם. אנחנו חברים טובים, וזה המזל שלי. אנחנו מצליחים לשמר חברות טובה, שזה מדהים, אבל בתור זוג לא הסתדרנו".

הייתם יחד יותר משלוש שנים.
"כמעט ארבע שנים. בשנה האחרונה של הזוגיות ניסינו לטפל כי ידענו שעוד שנייה מגיע ילד, ולא צלחנו את זה. גם בהיריון עצמו יצאתי מהבית לשלושה חודשים, חזרתי וניסינו לעבוד על זה. טסנו לזנזיבר ובאמת עשינו עבודה, ולא הצלחנו. חודש אחרי הלידה יצאתי מהבית כי הרגשתי שזה יהיה הכי בריא לכולנו, בסופו של דבר צדקתי. אנחנו מצליחים לתפקד שנינו בתור הורים שהם חברים".  

כמה זה קשה חודש אחרי לידה?
"זה שבר אותי. כי את פתאום מרגישה לבד".

הפרידה עדיין מציפה את סנדל והיא פורצת בבכי במהלך הריאיון, אבל למרות הכאב היא דואגת לומר שהיא עשתה את הדבר הנכון וזה המסר שחשוב לה להעביר, בעיקר לבנה. "זה קשה, את יוצאת מהבית שאת רגילה. את באיזושהי פנטזיה על משפחה, שקמים ביחד ויוצאים לטיולים, עושים הכל ביחד, שיש עוד מישהו איתך בלילות". "הלילות היו נורא קשים", משתפת סנדל, "כי את לבד לחלוטין, מתמודדת עם הבכי, עם הקושי להירדם, את עייפה ברמה שאי אפשר להסביר, הגוף שלך קורס ואין מי שיהיה איתך שם. יש לך שתי אופציות - או להתאפס ולהרים את עצמך או שכולם יסבלו. מצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים, והיום אני הרבה יותר מעריכה את עצמי, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי, אני מרגישה ששום דבר לא יכול לעצור אותי". 

מאיפה האומץ?
"בסופו של דבר כשאת בזוגיות שלא טוב לאף אחד מהצדדים, את אומרת לעצמך שאת לא רוצה שהילד יחווה את זה. כשאני לבד וזה רק אני והוא, אז יותר קל להתמודד עם כל הריבים והבעיות, אבל ברגע שיש ילד באמצע, את רוצה שיהיה לו מודל אהבה טוב ומרים, וזה לא היה אצלנו". 

הרגשת שמיציתם הכל מבחינתך?
"כן. במצב שבו היינו זה כבר היה באמת הכי טוב לכולנו. כשיצאתי מהבית לא ידעתי אם זה באמת יימשך או שנחזור אחר כך". 

והיום?
"היום אנחנו במקום הרבה יותר טוב, אנחנו חברים טובים. היינו באמת רבים מלא, משני הצדדים, זה שנינו. אנחנו נורא דומים, אדם מזכיר לי את עצמי כשהייתי קצת יותר צעירה, זה התנגש בצורה שהייתה קשה מדי". 

בסוף זה נופל עלייך.
"בחודש הראשון הוא מאוד עזר לי, הוא היה איתו כל הזמן, לקח אותו לטיולים, היה לי את הזמן לעצמי. כשיצאתי, אז אין את זה, זו רק אני, וזה קשה אבל זה מתגמל. בסופו של דבר את פתאום מגלה את הכוחות שיש בך. את מגלה כוחות מטורפים שגורמים לך להרגיש אחר כך טוב ומעצימים אותך. אני מרגישה שאין שום דבר שאני לא יכולה להתמודד איתו". 

כשקמת ועזבת עם טומי בגיל חודש אף אחד לא אמר לך 'חכי רגע'?
"אמרו לי, אבל בסופו של דבר את יודעת הכי טוב מה נכון לך".  

חזרת לקריית טבעון, לאמא שלך. גם השתנו לך החיים כי יש תינוק, גם שינית את כל המעטפת. למה לא בחרת להישאר במרכז?
"הייתי צריכה את העזרה. הייתי בפחדים מטורפים להיות לבד עם תינוק על ההתחלה. מצד אחד, היה הרבה יותר נוח להישאר בבית ולספוג את הכל, אבל הרגשתי שאני צריכה לצאת מהאזור הזה שנוח לי בו, הייתי צריכה לצאת לאמא שתעזור לי. היא כמו אמא שנייה, היא ממש לא סבתא. גם לחזור לבית של אמא זה מוזר וקשה, כי בסופו של יום אני כבר 17 שנה מחוץ לבית, פתאום לחזור לבית של אמא, לחוקים שלה ולניקיונות שלה, אין לי את הפרטיות שלי".

את בונה את עצמך מחדש.
"הרגשתי שיצאתי לחיים חדשים, ואני עכשיו צעד-צעד עולה במדרגות, וככל שאני מטפסת יותר, נהיה יותר קל ויותר נעים וטוב".

יש מחשבה לחזור למרכז?
"האמת שלא, טוב לי. ברגע שאת יורדת מזיכרון יעקב לאזור של בת שלמה, את נושמת פנימה ונהנית מהאוויר ומהטוב. כשאני מגיעה למרכז אני הולכת בטיילת ואני מקבלת קלסטרופוביה, אתר הבנייה הזה של תל אביב לא קורץ לי, לחזור לדירות המצ'וקמקות שעולות עשרת אלפים שקל לשני חדרים ואת לא מקבלת כלום".

החיים החדשים שלך.
"כן. נעים לי, שקט לי וטוב לי. אני מרגישה הרבה יותר רגועה, אני מרגישה שטומי מקבל אמא הרבה יותר טובה והרבה יותר ממוקדת". 

עדיין יש אמונה באהבה?
"כן, בטח. יש אמונה מלאה באהבה ואני בטוחה שזה יקרה. כרגע אני בקושי מסוגלת להוציא את הראש מעבר לילד, אז זה קצת קשה. אבל בטח שתבוא אהבה, והיא תהיה חזקה ומהממת, ואולי אפילו האחת והיחידה". 

"שמעתי אותו על הרצפה, נאנק מכאבים. האבא הגדול שאת מכירה פתאום צורח כמו ילד קטן"

סנדל מדברת לא מעט על אמא שלה, העוגן בחייה, שעוזרת לה בגידול טומי. אבל בפאזל המשפחתי הזה מישהו חסר - אביה של סנדל, מרדכי, שהלך לעולמו לפני חמש שנים לאחר מאבק במחלת הסרטן. מאז סנדל מתמודדת עם האובדן הקשה, שאותו היא חשה לדבריה בכל שלב בחייה.

"היום אמא שלי הסתכלה על טומי ואמרה לי 'יואו, זה אבא', והתחלתי לבכות", סנדל מספרת בדמעות, "לפני הלידה הפחד הכי גדול שלי היה שהוא לא יהיה איתי. אם אבא שלי היה בחיים, הוא היה נכנס איתי לחדר הלידה, הוא היה הכל בשבילי. הוא היה זה שלקח אותי לאודישנים, האמין בי בצורה שגרמה לי להאמין בעצמי, וזה קרה בבום. מאז שאני בהיריון אמרתי לעצמי הוא לא יחווה את הילד שלי". 

אחרי האובדן שלו שיתפת כמה לקחת את זה קשה.
"הייתי מרוסקת. הקרקע שלי נשמטה מתחת לרגליים והייתי בדיכאון מאוד קשה, לא רציתי לצאת מהמיטה. הייתי מפוצצת בכמויות גדולות של כדורים, כל היום הייתי זומבי. לא הצלחתי לתפקד ולא הצלחתי לחזור לעבוד. אבדה לי המוטיבציה, אבד לי הרצון, הרגשתי עצבים. למה העולם ממשיך? איך אנשים ממשיכים להתקיים? לא הצלחתי לקבל את זה". 

דווקא מהמקום שהוא זה שדחף אותך ורצה שתצליחי, לא הרגשת שאת מאכזבת אותו בזה שאת נכנסת לדיכאון?
"לא יכולתי לשלוט בזה. הפרידה הזאת הייתה פתאומית, בבום אחד אמרו לנו שיש לו סרטן, משם חודש עד שזהו. מהרגע שהוא אמר לי את זה עצרתי הכל ובאתי לטבעון. ביום האחרון, זה היה בחנוכה, הגעתי בשתיים בלילה, הוא קיבל אותי על הרגליים, ואז בשבע בבוקר שמעתי אותו על הרצפה, נאנק מכאבים, הוא לא היה מוכן שאזמין אמבולנס".

"ירדתי איתו את כל המדרגות, והוא נפל עליי", משחזרת סנדל, "מהרגע שעלינו לאמבולנס עד לבית החולים, האבא הגדול והחזק שאת מכירה שתמיד היה שם בשבילך, נהיה כמו ילד קטן, צורח ונאנק מכאבים, ואז את מגיעה לבית החולים ואת מרגישה חסרת אונים". 

התמונות מאותם הרגעים האחרונים עם אביה לא עוזבות את סנדל עד היום: "אבא שלי צרח צרחות אימה, ולא יכולתי לעזור לו. נכנסנו לשבוע של רכבת הרים; טיפול נמרץ, מורדם, מונשם, יום אחד אומרים שהוא לא ישרוד, יום אחד המדדים משתפרים, יום אחד ככה ויום אחד ככה - וכל יום אנחנו מגיעות לבית החולים".

"בנר השביעי הגענו הביתה אחרי ביקור בבית החולים, מדליקות את הנרות - והנר השביעי לא נדלק, ואז אנחנו מקבלות שיחת טלפון, 'בואו להיפרד', ורק אז הוא נדלק. כשהגענו לבית החולים אבא כבר לא היה איתנו. הקושי היה שכל הזמן שמעתי אותו צורח, הצרחות שלו הדהדו לי בראש המון זמן, הצרחות של האיש החזק, הגדול והגיבור שלי, הוא היה הכל, ואז ילד קטן - זה מה ששבר אותי". 

איך יוצאים מהדיכאון?
"הרבה רצון. אף אחד לא יכול לעזור לך במצב הזה, רק את יכולה לעזור לעצמך, ובשנה הראשונה לא הצלחתי לעזור לעצמי". 

ההתאוששות של סנדל מהאובדן הגיעה דווקא ממקום לא צפוי. שתי בנות פנו אליה באינסטגרם לגבי התנדבות באוגנדה, יום למחרת היא כבר סגרה טיסה. "קיבלתי פרופורציות, ראיתי שם ילדים בלי הורים, בלי כלום בחיים - אבל מאושרים. אושר שלא ראיתי ולא חוויתי, אושר אמיתי מבפנים, מהעומק של הלב, והילדים האלה הדביקו אותי שוב מחדש. הרגשתי הכי מאושרת שהרגשתי המון זמן, ושם התחיל השינוי. קיבלתי פרופורציות שהבטחתי לעצמי שאני לא אשכח אותן. אני מרגישה שמאז חזרתי לחיים". 

חמש שנים עברו מאז מות אביה, אבל סנדל מרגישה את נוכחותו בחייה ויודעת שהוא נמצא קרוב אליה בכל זמן. "אני חווה את אבא שלי בכל מיני דרכים ממש מטורפות", היא מספרת. רגע כזה קרה לה כשהייתה בתחילת ההיריון, קצת לפני שגילתה עליו. "עשיתי ריטריט והיו שם נשים שאיבדו את בן הזוג שלהן בשבעה באוקטובר. דיברתי עם אחת מהן ואמרתי לבחורה 'תחפשי סימנים', כי אני כל הזמן מקבלת סימנים מאבא שלי. לא עברו שתי דקות ואני מקבלת הודעה לנייד מבן דוד שלי, את התמונה של הקבר של אבא שלי, 'הוא מוסר לך ד"ש, ושלא תפסיקי לחייך'. מסתבר, לימים, שבריטריט הייתי בהיריון, אז הוא בא להגיד לי 'אני איתך'. זה כל הזמן קורה לי איתו".