לרמי לוי ולשופרסל נמאס לעשות משלוחים

ג'וב לכל פועל (במרכז הליכוד)

זוכרים את הרגעים שבהם מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות אחרי שנודע על הירצחם של שישה חטופים? היה רגע אחד של תקווה, שאולי הלחץ הציבורי גובר עד כדי כך שהממשלה תואיל בטובה לעשות את הדבר הבסיסי ביותר ותנסה להחזיר את החטופים שהצליחו לשרוד לביתם.

מה עשה נתניהו כשמאות אלפים יצאו לרחובות? החלק הזה בסיפור מתברר עכשיו, אולי, בחקירת איינהורן בסרביה במסגרת פרשת קטארגייט. למשטרה לקח חודשים ארוכים להגיע אליו, ופרטי החקירה עדיין חסויים. השאלות תלויות באוויר: האם נתניהו ידע על ניסיונות להדליף מסמכים מסווגים לחו"ל כדי להסיט את תשומת הלב מהרצח ומהמחאה? האם היה מעורב? לכרמל גת, שנרצחה במנהרה, ולחמישה נוספים, זה פחות משנה.

עוד מעט נציין שנה מאז הגיעו הבשורות האיומות. ל-20 החטופים שנותרו בחיים, זה דווקא משנה מאוד. אלא שהממשלה מתקדמת לאיטה במו"מ להשבתם, ובינתיים שולחת את צה"ל לפעולות שמסכנות עוד יותר את חייהם. מנגד, הסימנים לאסון ההומניטרי בעזה ממשיכים להיערם, ובציבור ובתקשורת הישראלית נלחמים על הזכות לא לדווח על כך, פן מישהו ישאל את עצמו אם המלחמה עדיין מוצדקת.

בממשלה? העסקים כרגיל. במקום להתמקד בהחזרת החטופים, חוזרים לשגרה: ניסיונות להחליש את מוסדות הביקורת וסידור ג'ובים למקורבים. בראש מחנה הג'ובים עומד דודי אמסלם, השר הממונה על החברות הממשלתיות. בימים הרגישים האלה אמסלם מדבר פחות על החטופים, וחוזר להגשים את המטרה שמעולם לא הסתיר: חלוקת ג'ובים לחברים.

במילים פשוטות: השרים יחלקו ג'ובים, השרים יאשרו את הג'ובים שחילקו, והשרים יפקחו על עצמם

בתזכיר חוק שפרסם השבוע, אמסלם מבקש להעביר את כל הכוח לידי השרים: הם יבחרו את יושבי הראש בחברות הממשלתיות (במקום הדירקטוריון), הם ימנו את הדירקטורים עצמם (בלי הליך תחרותי), והם גם ישלטו בוועדה שאמורה לפקח על המינויים – דרך יו"ר שימונה על ידם. במילים פשוטות: השרים יחלקו ג'ובים, השרים יאשרו את הג'ובים שחילקו, והשרים יפקחו על עצמם.

השר דואג לעטוף את המהפכה במלל יפה. "עוול היסטורי", הוא קורא לשיטה הקיימת. "לכולם מגיעה הזדמנות לתרום". הוא אפילו הוסיף ייצוג חובה לתושבי פריפריה ובני דור ראשון להשכלה גבוהה. אבל כולנו יודעים למי באמת מיועדות ה"הזדמנויות" האלה: חברי מרכז הליכוד, העסקנים, המקורבים. וכל ג'וב, כמובן, הוא רק ההתחלה – הדירקטור הממונה בוחר את המנכ"ל, שבוחר את הסמנכ"לים, וכך הלאה במורד השרשרת.

כשכל המינויים נעשים לפי קשרים פוליטיים ולא כישורים, התוצאה ידועה מראש. אבל אמסלם לא מסתפק בהרס החברות הממשלתיות – הוא גם מוודא שלא יהיה מי שיתלונן. הרי הוועדה לאישור מינויים? גם היא תהיה בשליטתו.

אמסלם צודק, לכולם מגיעה הזדמנות. השאלה היא רק מי זה "כולם". רמז: לא אתם.

כל הייטקיסט אנונימי פתאום מבין בכסף של אנשים

"כל מי שלא סחר בעצמו בכסף של אנשים, ולא רעדה לו היד מגודל האחריות – שלא ילך להמליץ לאנשים שהוא בחיים לא ראה ושהוא לא מכיר". זו לא סיסמה, זו אמת שראוי שתיחקק בחוק.

הצעת החוק החדשה של רשות ניירות ערך מבקשת להסדיר ייעוץ השקעות כללי ברשתות החברתיות, תוך חיוב הזדהות של היועץ, שקיפות לגבי אינטרסים אישיים, ומתן סמכויות פיקוח על פרסומים פומביים – כדי להגן על משקיעים מהונאות וניגודי עניינים.

זו זוכה כמובן לגל של תקיפות מצד משפיעני הרשת שתוקפים את הרשות בטענה שמנסים לסתום להם את הפה. אלא שההצעה הזו נולדה מהשטח – מהכאוס שהרשתות החברתיות הפכו להיות עבור ציבור המשקיעים. טיקטוקרים וטוויטריסטים אלמוניים מפזרים הבטחות, ממליצים על מניות או מדדים תוך כדי שידור מהבריכה, ומעודדים לקחת הלוואות על סמך פוסט לא ברור או גרף צבעוני. כך בדיוק נולדות הונאות – מחוסר פיקוח, מאנונימיות מוחלטת, ומאנשים שמעולם לא נשאו באחריות אמיתית על שקל של מישהו אחר. מהייטקיסטים חכמים שלמדו את הנושא ויודעים לסחור לעצמם, והחליטו שהם יודעים בהכרח להמליץ גם לאחרים. כי מה אכפת להם? יש להם אפס אחריות.

כל מי שלא סחר בעצמו בכסף של אנשים, ולא רעדה לו היד מגודל האחריות – שלא ילך להמליץ לאנשים שהוא בחיים לא ראה ושהוא לא מכיר

הרשות לא באה להשתיק שיח – היא באה להציל אנשים. מי שמחזיק רישיון שיפרסם אנליזות, שיסביר, שייעץ – ובלבד שהכול גלוי, מדווח ונתון לפיקוח. שקיפות, אחריות וזהות – אלו שלושת העקרונות שהחוק דורש, ובצדק. כי הכסף שלכם לא צריך להפוך למגרש משחקים של אנשים שלא מכירים אתכם ואת הצרכים שלכם, ובוודאי לא לדמויות פיקטיביות.

מי שמתנגד לחוק כנראה לא מבין את ההבדל בין שוק חופשי לשוק פרוץ. הגיע הזמן להחזיר את האמון למערכת – עם רגולציה שקופה, מבוקרת ומעודכנת לעידן הדיגיטלי. מי שלא רעדה לו היד כשהוא ניהל כסף של אחרים – לא יודע מה זה ייעוץ השקעות אמיתי.

העבודה החדשה של אבי סגל (אבנר נתניהו, בשבילכם)

כשקראנו על העבודה החדשה של אבנר נתניהו, נזכרנו בציורים של עליזה אולמרט, אשתו של אהוד אולמרט. במשך השנים היו התמונות של אולמרט פופולריות לא רק בגלריות לאמנות, אלא גם בקרב בעלי הון. אלפרד אקירוב, הבעלים של קבוצת אלרוב, רכש שני ציורים ב-4,000 דולר. גם במשרדו של עו"ד רם כספי, עורך הדין שאחראי למושג "שיטת השקשוקה", היה תלוי ציור של אולמרט. גם התעשיין דב לאוטמן החזיק בציור של אולמרט, וכך גם במשרדי חברת הביטוח הראל, שבשליטת משפחת המבורגר, הייתה תלויה תמונה של אולמרט. יחצ"ן העל רני רהב החזיק בכמה ציורים של אשת ראש הממשלה לשעבר. במקרה, לרבים מהאנשים האלה הייתה נגיעה אישית ועסקית עם ענייניו של אולמרט. כשבעלה כיהן כראש ממשלה, המחיר של ציוריה קפץ בעשרות אחוזים.

הקירבה לצלחת הייתה תמיד מקדם עסקי מצוין. אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, חסר ניסיון בהשקעות. זאת לא בושה. רבים לא מתעניינים בתחום ועושים דברים אחרים. תודה לאל, למשפחה של נתניהו לא חסר כסף. בכל זאת, הוא מצטרף לקרן השקעות חדשה בתחום הביטחון שמקים איש העסקים דובי פרנסס. מה בדיוק תעשה הקרן? עוד לא ברור. תחום הביטחון רווי באינטרסים. תשאלו כל אלוף לשעבר שמוצא עבודה במשכורת טובה. אבל להם, לפחות, יש ניסיון בתחום עצמו. כאן, על פניו, נדמה שאין לנתניהו הבן ערך פרט לעובדה שהוא יכול להרים טלפון לאביו ולהזיז עניינים לכיוון הנכון. העובדה שפרנסס עצמו מתגאה בתמיכה שלו בנתניהו בוודאי לא מזיקה. טוב, מי מאיתנו לא סידר איזה ג'וב לילד, שלא יישב סתם בבית ולא יעשה כלום?

ההיסטוריה לימדה אותנו כמה מעט שווה הנפוטיזם, וכמה רעות חולות הוא מביא איתו

אבנר נתניהו לא צריך להיפגע בגלל אביו. ולדובי פרנסס מותר למנות את מי שירצה לקרן הפרטית לגמרי שהוא מקים. אבל ההיסטוריה לימדה אותנו כמה מעט שווה הנפוטיזם, וכמה רעות חולות הוא מביא איתו. אולי במקום להתקדם לחוק הג'ובים של אמסלם ולמינוי מקורבים שיזרזו עסקאות נשק, כדאי להתקדם למדינה מתוקנת יותר.

באמת שאפשר למצוא לא מעט נקודות השוואה בין המקרים של אולמרט ונתניהו. כמו נתניהו, אולמרט היה אחראי למלחמה שנתפסה כבר בזמן אמת ככישלון, וברחובות קראו לו ללכת הביתה. כמו נתניהו, אולמרט היה מלווה בענן של חשדות פליליות בעודו מכהן בתפקיד הבכיר במדינה, ומינה שר משפטים שניסה לפרק את מערכת המשפט מבפנים. אלא שכאן נגמרת ההשוואה. בניגוד לנתניהו, אולמרט לא משך את המלחמה עוד ועוד כדי להציל את עורו הפוליטי, ניסה (בכנות, לדבריו) להגיע להסכם עם הפלסטינים, ולמרות המלחמה שניהל מול מערכת המשפט לא שיסה את הציבור כולו נגדה. וכשסוף סוף נגזר עליו גזר הדין, הוא ריצה את עונשו. לעומת מה שקורה כיום בלשכת ראש הממשלה, מכירה של כמה ציורים נראית כמו שיא עידן התמימות.

הרשתות מתות להיפטר מהמשלוחים רק שאי אפשר כבר

בעידן שבו כל לחיצה אמורה להביא את המצרכים לפתח הדלת תוך דקות, מערך המשלוחים של רשתות המזון בישראל מתפקד כמו רכבת תקועה על הפסים. שליש מהלקוחות כלל לא מרוצים: המשלוחים מאחרים, חלק מהמוצרים לא מגיעים, אחרים מגיעים פגומים או מקולקלים, והשירות? רחוק מלהיות אישי או מקצועי. גם מי שעדיין מזמין אונליין – כמעט מחציתם מחפשים מפלט ברשתות נוספות בגלל יוקר המחיה, מחירים לא שקופים ומבצעים שאינם משתווים למה שקיים בסניפים. במילים אחרות – מדובר באכזבה לוגיסטית שמותירה את הצרכן מיואש ועם שקיות ביד במקום מול הדלת.

בקיצור, אם הן היו יכולות לבטל את המשלוחים – הן כבר היו עושות את זה

החברות עצמן מודות שזה לא משתלם. מערך המשלוחים יקר, כבד, ומלא בתקלות שהופכות אותו לכאב ראש תפעולי. הצרכנים התרגלו למהירות של וולט ויאנגו, שמספקות משלוח תוך חצי שעה, ולא מוכנים לחכות יום או יומיים למשלוח עייף. והמחיר? בסופר תשלמו פי שניים, אם לא יותר, מאפליקציות המהירות. שופרסל ורמי לוי אמנם שולטות בזירה – אך מתמודדות עם שחיקה תדמיתית ומשבר אמון שצובר תאוצה. בקיצור, אם הן היו יכולות לבטל את המשלוחים – הן כבר היו עושות את זה. הבעיה היא שהלקוח כבר לא מוכן לחזור אחורה, והוא מצפה להרבה יותר – ובצדק.