השכר שלכם לא יעלה לפני שהחטופים יחזרו והמלחמה תיגמר

גזירת המס בדרך לביטול? אולי, אבל לא לפני שהמלחמה תסתיים

הדיון סביב ביטול הקפאת מדרגות המס, אחת הגזירות הבולטות בתקציב 2025, תופס תאוצה בימים האחרונים, בעיקר בעקבות נתוני גבייה מרשימים שפורסמו על ידי משרד האוצר. לפי הדוח, ההכנסות ממסים חצו את התחזיות, ואפילו בשוק ההון נרשמה קפיצה של 46%.

על פניו מדובר בסיבה למסיבה. אבל אל תמהרו לשמוח.

הציבור כבר ספג את מחיר ההקפאה, שהובילה לעלייה בפועל בשיעור המס, עד 4% בשנה, תוך שחיקת שכר עקב אינפלציה. ההשלכות כבדות במיוחד על מעמד הביניים ובעלי שכר גבוה, שהכנסתם נשחקת בעקביות, בעוד רמת השירותים מהמדינה לא בהכרח עולה בהתאם.

מנהל רשות המסים, שי אהרונוביץ', רמז השבוע כי ייתכן וההקפאה תבוטל. "יש רצון להקל על הציבור", אמר. אבל זהו רק רמז. באוצר כבר ממהרים לצנן את ההתלהבות: כל עוד המלחמה נמשכת ואין ודאות תקציבית, שום החלטה לא תתקבל. ההוצאה הביטחונית תמשיך לגדול, הגירעון מתרחב, וביטול ההקפאה  בעלות של מיליארדים הוא צעד שאינו מתיישב בקלות עם מצב קופת המדינה.

ביטול ההקפאה  בעלות של מיליארדים הוא צעד שאינו מתיישב בקלות עם מצב קופת המדינה

בפועל, מדובר לא רק בסוגיה כלכלית, אלא גם פוליטית. רואי חשבון בכירים מזהירים שהמהלך נראה כמו גימיק של ערב בחירות ולא מהלך מבוסס.

הציבור הישראלי כבר רגיל: תקציב חדש, הבטחות חדשות, אבל מעט מאוד ודאות. ועם זאת, המסר ברור: הרצון להקל קיים. אבל בשורה התחתונה, כל עוד לא מסתמן סיום ברור למלחמה – לא צפויה הקלה משמעותית בנטל המס. האזרחים צריכים להישאר עם הרגליים על הקרקע ועם היד על הארנק. במציאות הישראלית, גם כשיש עודף הכנסות, אין בהכרח עודף הקלות.

תג מחיר

מי שהעז לקוות שממשלת ישראל מנסה להצעיד את המדינה לעבר עתיד טוב יותר, קיבל השבוע מכה אחר מכה. שבוע שהתחיל בהצהרות על "קבלת מתווה טראמפ", נמשך עם חללים ברצועה ונרצחים ברחובות ירושלים. נתניהו ובן גביר ניצלו את ההזדמנות כדי להכחיש את אחריותם למצב ולהמשיך את הקמפיין נגד שלטון החוק.

ואז הגיעה הפעולה בקטאר, שהצליחה או לא (נכון לכתיבת שורות אלה, נראה שלא). בבורסה בתל אביב, באופטימיות לא לגמרי ברורה, בחרו להאמין שמדובר דווקא באקורד הסיום של המלחמה ושלחו את המדדים כלפי מעלה. קשה להעריך מה באמת יקרה, אבל נכון לעכשיו הדבר היחיד שהסתיים הוא המשא ומתן על שחרור החטופים.

התוצאה היא המשך המלחמה האינסופית. יש לכך מחיר שנתניהו מוכן שהישראלים ישלמו.

המחיר הכלכלי של המלחמה הבלתי נגמרת מתגלה בסקר חדש של הלמ"ס: שליש ממשפחות משרתי המילואים נקלע למצוקה כלכלית. קיים קשר ישיר בין אורך השירות לעומק הקושי - 38% ממשפחות של משרתים שעברו 250 ימי שירות חוות קושי כלכלי, לעומת 28% בלבד בקרב משרתים בתקופות קצרות יותר.

הנתונים מראים שקיים קשר ישיר בין אורך השירות במילואים לעומק המשבר הכלכלי שחוויה המשרתים

העצמאים ספגו מכה קשה במיוחד. 73% מהן דיווחו על פגיעה בעסק, חמישית נאלצה לשנות מעמד תעסוקתי, ו-8% מהסטודנטיות בקרב בנות זוגן הפסיקו לימודים. גרושות ורווקות עם ילדים חוות את הקושי הקשה ביותר.

הממשלה דוחפת למלחמה ארוכה, אבל לא עוזרת למשפחות שמשלמות את המחיר. הנתונים מדברים בעד עצמם: רק 4 מתוך כל 100 משפחות מקבלות עזרה ממשרדי הממשלה. יותר מכך - רק 39 מתוך כל 100 משפחות יודעות בכלל שיש שירותים שיכולים לעזור להן.

אפשר להתעלם מהבידוד המדיני שמתהדק על המדינה. אפשר להתעלם מהחרם האקדמי, מהחרם התרבותי. אפשר להתעלם מהעובדה שצה"ל עושה דברים שלא עולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי, בלשון המעטה. אבל הפגיעה של המלחמה בציבור הישראלי כבר מושרשת ועמוקה. כבר התחלנו לשלם את המחיר.

דיסקונט קופץ למים - ומה עם שאר הבנקים?

התחרות בין הבנקים על כיסו של הלקוח מתחממת, והפעם הסיבה היא לא עמלות ולא כרטיסי אשראי, אלא ריבית על חשבון העו״ש. בנק דיסקונט הודיע השבוע כי ישלם ללקוחותיו ריבית של 3% לשנה על יתרות זכות בחשבון, הצעה שנשמעת כמעט דמיונית במערכת הבנקאית הישראלית. אלא שכמו תמיד, יש גם כוכביות: ההטבה מוגבלת לעד 10,000 שקלים בלבד, ורק ללקוחות שסך נכסיהם בבנק (כולל פיקדונות וניירות ערך) אינו עולה על 30 אלף שקלים.

הכותרת מחמיאה מאוד: דיסקונט הוא הראשון שמרים את הרף ומציע ריבית גבוהה משמעותית על הכסף שיושב לו חסר מעש בחשבון. בפועל, זה צעד מחושב מאוד, שמיועד לפלח לקוחות מצומצם יחסית. ובכל זאת, גם אם המהלך מוגבל, אי אפשר להתעלם ממנו: הוא מסמן נקודת מפנה בשיח הציבורי על מה שמגיע לנו כלקוחות בנק.

בואו נשים את הדברים על השולחן: הבנקים שוחים ברווחים. ברבעון הראשון של 2025 גרפה המערכת הבנקאית כולה רווח נקי של כמעט  7.7 מיליארד שקלים. דיסקונט לבדו הציג רווח של 1.04 מיליארד שקלים, וברבעון השני כבר קפץ ל־1.12  מיליארד שקלים, עלייה של 7%. נתונים כאלו היו צריכים להוביל, כמעט מאליהם, להעברת חלק מהעוגה גם ללקוחות.

אבל המציאות הייתה הפוכה: במשך שנים קיבלנו ריבית אפסית על יתרות העו״ש שלנו, פרט למעטים שהיו לקוחות של בנק איגוד, שנעלם בתוך בנק מזרחי ביחד עם ההטבה. גם כאשר ריבית בנק ישראל עלתה, הבנקים לא מיהרו לחלוק את הפירות. על הלוואות ומשכנתאות הם ידעו לייקר לנו את החיים תוך ימים ספורים, אבל על ריבית חיובית לחשבון? דממה.

כדי להבין את עוצמת המהלך של דיסקונט, צריך להשוות אותו למה שקורה אצל המתחרים. מזרחי־טפחות – מציע ריביות של כ־0.5% בממוצע, עם אפשרות להגיע ל־2% ללקוחות שעומדים בתנאים נוקשים. הבינלאומי –  בעבר הציע סביב 2% על יתרות זכות עד 25 אלף שקלים, אבל זה היה קמפיין מוגבל בזמן ותלוי פעילות. לאומי –  מעניק 1% לשנה, וגם זה רק עד 10,000 שקלים וללקוחות שמעבירים משכורת. הפועלים  – הממוצע סביב 0.4%, עם מנגנון קיזוז מורכב עד 300 אלף שקלים. ובנק ירושלים  – הבולט בשנים האחרונות, מעניק ריבית של כ־2.4% (חצי מריבית בנק ישראל) על יתרות עד 20 אלף שקלים.

במילים אחרות, ההצעה של דיסקונט היא אמנם המוגבלת ביותר בסכומים, אבל הגבוהה ביותר בשיעור הריבית.

הבנקים מציגים רווחים אדירים מדי רבעון, ובכל זאת הלקוח הקטן נאלץ להסתפק בפירורים

בשורה התחתונה, אנחנו מדינה שבה הבנקים מציגים רווחים אדירים מדי רבעון, ובכל זאת הלקוח הקטן, זה ששכרו נכנס לעו״ש וממנו הוא מנהל את חייו, נאלץ להסתפק בפירורים.

המהלך של דיסקונט הוא לא פחות ממהלך יחסי ציבור מבריק. הוא מראה שאפשר לשבור את ההרגל ולהציע ריבית אמיתית גם על הכסף הרדום. אבל זה גם מבחן עבור שאר הבנקים: האם הם יצטרפו ויעלו את הריבית, או שימשיכו להסתתר מאחורי תנאים קטנוניים והסברים מתמטיים על "ממוצעים" ו"שיעורי קיזוז"?

בינתיים, הציבור הישראלי מתחיל להפנים שמגיע לו יותר. הצעת חוק שכבר עברה בקריאה ראשונה תחייב את הבנקים ליידע לקוחות על יתרות גבוהות בעו״ש, כדי שיבחרו מה לעשות בכסף. זו לא מהפכה, אבל זה איתות ברור שהמגרש משתנה.

אם דיסקונט באמת יגרור אחריו את המערכת, ייתכן שבעתיד הלא רחוק נראה תחרות אמיתית על הריביות, לא רק על שירותי פרימיום או מבצעי אשראי. עד אז, כדאי לשים לב טוב־טוב לאותיות הקטנות: כמה באמת מרוויחים על העו״ש, ואיפה הבנק שלנו עדיין ממשיך להרוויח על חשבוננו.

כיכר חלומות הבלהה

צ'רלי קירק, פעיל ימין, נרצח השבוע על ידי מתנקש. מעשה של אלימות פוליטית שגונה מכל קצוות הקשת הפוליטית בארה"ב.

אלימות, לא משנה לאיזה צד היא מופנית, היא טרגית וחסרת תועלת. אלא שבישראל, משום מה, לא היו מסוגלים להביע שאט נפש מהרצח בלי להפוך את קירק לקדוש מעונה, כחלק מפנייה לבייס מדומיין שמעריץ אנשים כמוהו. פוליטיקאים (ופוליטיקאים בשאיפה) מציינים את מסירותו לישראל, ובנתניה, מכל המקומות בעולם, רוצים לקרוא כיכר על שמו.

קירק תמך בישראל, אבל גם הכחיש את משבר האקלים והפיץ תיאוריה לפיה יהודים משתלטים על האקדמיה

במצבה של ישראל, כנראה שכל אחד שמוכן לעמוד לצידה הוא סוג של נס. קירק, כמו בכל דבר שעשה, היה נחוש וקולני כשהתנגד לחמאס ולמפגינים פרו פלסטינים בקמפוסים. אבל לקירק היו עוד כמה דעות, שצריכות להדאיג כל אדם שמבקש לחיות בחברה שפויה: הוא הכחיש את משבר האקלים, התנגד לחיסונים והפיץ תיאוריות קונספירציה על הקורונה, תמך בתעשיית הנפט המזהמת, טען שפריבליגיות של לבנים בארה"ב הם "מיתוס", התנגגד לחוק ההיסטורי מ-1964 שאסר על אפליה על בסיס גזע ומין וטען שמרטין לותר קינג היה מוערך יתר על המידה וטען שיהודים משתלטים על האקדמיה בניסיון להוביל לקריסה של תרבות המערב.

מי שרוצה להבין את האיש, מוזמן לצפות בו מברך במשך שלוש דקות שלמות את טיילור סוויפט על נישואיה לטרוויס קלסי. קירק מאחל לה שהנישואים שלה יהפכו אותה לפחות פמיניסטית ומסיים במילים "הישמעי לבעלך, טיילור. את לא זו שנמצאת בשליטה". אין ספק, מדובר באדם שחשוב להנציח בנתניה.