48 חטופים, 83 אלף דירות לא נמכרות ו-1,700 שקל יותר על מזון: המדינה מסיימת עוד שנה בהפסד

נדל״ן: המחירים יורדים - האם זה הזמן לקנות דירה?

המספר החשוב: 83  אלף דירות חדשות שהקבלנים לא מצליחים למכור, לא משנה אילו הטבות מימון הם יתנו וכמה הם יהיו מוכנים להתגמש במחיר.

אם הייתם שואלים אותנו בשנה שעברה האם זה הזמן לקנות דירה, כנראה היינו אומרים לכם לא לנסות לתזמן את השוק. אבל מדדי הלמ״ס לחודשים האחרונים הראו רצף ירידות מחירים ושיעור ירידה מצטבר במדד מחירי הדירות, שרק העמיק בקיץ.

אבל הגיימצ'יינג'ר האמיתי הגיע מהרגולטור: בנק ישראל שם בלמים למבצעי המימון האגרסיביים של הקבלנים - "80/20", "90/10" וכל מה שביניהם - אחרי שנתיים שבהן המבצעים הללו היו המנוע לשימור המכירות. ההחלטה הגבילה הלוואות בלון ומבצעי דחיית תשלום שמימנו בפועל יזמים ובנקים, והיא כבר הורגשה בשטח: ירידה בקצב מכירת דירות חדשות וצבירת מלאי שהגיע למספר שיא של 83,000 דירות, שהקבלנים פשוט לא מצליחים למכור.

מבדיקה בלעדית שערך לוח מדלן עבור mako עולה כי השוק כולו נמצא במגמת התכווצות, עם ירידה כוללת של 11.5% בהיקף העסקאות בין החציון הראשון של 2024 (47,260 עסקאות) לחציון הראשון של 2025 (41,870 עסקאות). ירידה זו אינה קשורה אך ורק למלחמה המתמשכת, אלא גם לגורמים כמו החלטות בנק ישראל, מדדי האינפלציה, עליות ריבית והמהפכה המשפטית.

ומה עושה הענף? מתמרן. חלק מהיזמים החליפו את ה-80/20 בגרסאות "עוקפות": גרייס במשכנתא לכמה שנים או ספיגת תשלומי ריבית ראשוניים - כדי להשאיר תזרים אצל הלקוח ולשחרר מלאי. זה פחות נוצץ מכותרת "80/20", אבל עדיין הטבה תזרימית. ולא שכחנו גם את שלל ההטבות הנוספות כמו מטבח חדש, עיצוב הדירה והתאמה לצרכים של בני הבית ושידרוג המפרט הקיים בכמה רמות למעלה - והכל על חשבון הקבלן.

מלאי הדירות הלא מכורות, כמו גם הקונים שיושבים על הגדר בגלל הריבית הגבוהה או הפסקת מבצעי המימון על ידי בנק ישראל, משאירים את אלו שבפנים בעמדת כוח שספק אם נראה בשנים הבאות.

מלאי הדירות הלא מכורות, כמו גם הקונים שיושבים על הגדר, משאירים את אלו שבפנים בעמדת כוח שספק אם נראה בשנים הבאות

כששואלים מומחים בתחום האם אנחנו לפני מפולת, אף אחד לא מוכן לענות. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: זה שוק של קונים. כלומר, מי שיקנה עכשיו דירה יכול להתמקח עד בלי די. אולי הוא לא יקבל הנחה של חצי מיליון, אבל הוא בהחלט יכול להתמקח על "שווה כסף".

הירידות האלו לא אומרות שעכשיו כדאי להשקיע בקניית דירה להשקעה - בטח לא כשהאלטרנטיבה בשוק ההון דהויה בהרבה. אבל מי שצריך לרכוש דירה למגורים ויכול לעמוד בתנאי המשכנתא - עכשיו זה בהחלט הזמן המתאים. יותר גמישות במחיר, יותר נכונות לשדרג מפרט, הטבות מסירה, ולעיתים גם ויתור על הצמדה בתקופת הבנייה.

זה לא אומר שיש מפולת - אבל זה כן אומר שתג-מחיר מודפס איננו קדוש, ועסקאות חוזרות להיות מלאכת מיקוח, לא הגרלה. המשקל עובר - סוף-סוף - מסוכנות השיווק של היזם אל המחשבון של המשפחה.

הבורסה הדהימה, המחירים בסופר פחות

המספרים החשובים בבורסה: כ-52 אחוזים עלה מדד תל אביב 35 בשנה האחרונה. תל אביב 90 עלה ב-60 אחוזים ות״א 125 עלה בכ-55 אחוזים. מדד ה-S&P עלה בכ-17 אחוזים בלבד

השנה הכלכלית החולפת, מראש השנה תשפ״ה ועד ערב תשפ״ו, הסתיימה בתמונה מפתיעה: בזמן שוול סטריט רשמה עלייה נאה של כ-17% במדד S&P 500, השוק הישראלי טס קדימה בקצב כפול ואף יותר. מדד תל אביב 35 זינק בכ-52%, תל אביב 90 המריא בכ-60%, ות״א 125 עלה בכ-55%.

במילים אחרות - בורסה בתל אביב נראתה בשנה האחרונה כמו סיפור הצלחה עולמי. אך מאחורי המספרים מסתתרות מגמות עומק, חלקן חיוביות וחלקן מטרידות.

לכאורה השנה הזו הייתה אמורה להיות קשה מנשוא, עם המשך המלחמה והעלייה בהוצאות הביטחון, על רקע עלייה מתמשכת במחירים - היו אמורות למשוך את השוק למטה. אבל קרו כאן כמה אירועים שהצליחו להפיח רוח במשקיעים המקומיים.

ראשית, אחרי שנת קיפאון, ענף ההיי-טק שב להוביל. יצוא הטכנולוגיה הגבוה חצה את רף 56% מכלל היצוא, גיוסי ההון חזרו וחלון ההנפקות נפתח בזהירות. האמון בענף הקרין ישירות על המדדים.

גם עסקת ענק לחברת לווייתן מול מצרים בהיקף עשרות מיליארדי דולרים, בצירוף הרחבת תשתיות ייצוא, שכנעו את המשקיעים שההכנסות מהגז כאן להישאר. הציפייה לתזרים מט״ח מסיבי תמכה בשקל ובשוק. התחזקות השקל ושיעורי אבטלה נמוכים הוסיפו עוד שכבת ביטחון לתחזיות הצמיחה.

ולבסוף הנתון הכי חשוב שיכול לתמוך בהורדת ריבית מתקרבת: אחרי שנה של לחצים, האינפלציה חזרה קרוב ליעד (סביב 3%) ובנק ישראל שמר על ריבית של 4.5%. הוודאות הזו הפכה את המניות המקומיות לאלטרנטיבה אטרקטיבית.

המלחמה המתמשכת שאין לה סוף משפיעה על התקציב. גם אם הבורסה לא מרגישה זאת בינתיים - כל אזרח במדינת ישראל מרגיש זאת היטב בכיס ובירידת השירותים שהוא צורך

עם זאת אל לנו לשכוח שלא הכל ורוד. המלחמה המתמשכת שאין לה סוף משפיעה על התקציב. גם אם הבורסה לא מרגישה זאת בינתיים - כל אזרח במדינת ישראל מרגיש זאת היטב בכיס ובירידת השירותים שהוא צורך. הגירעון הממשלתי נע סביב 5-7% מהתמ״ג. אמנם יש תוכניות ירידה הדרגתית עד 2028, אבל הדרך עוד ארוכה.

גם הורדות דירוג והמשך תחזית שלילית מצד החברות הבינלאומיות מזכירות לנו: המימון יקר יותר, הסיכון הפיסקלי לא נעלם: כל הסלמה ביטחונית או בידוד בינלאומי עלולים לפגוע בשוק מהר יותר מהתחזיות.

גם מנוע הצמיחה המרכזי שלנו, ההייטק, הופך את הכלכלה הישראלית לפגיעה לזעזועים חיצוניים - החל במיסוי אמריקאי אפשרי ועד ירידה בביקושים עולמיים.

רק בשבוע שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "סופר-ספרטה", שעורר לא מעט כותרות. ההבהרה הרשמית דיברה על העצמת יכולת הייצור הביטחונית. בטווח הקצר, זה בהחלט עשוי לתדלק את מניות התעשייה הביטחונית. אבל בטווח הארוך - אם הרטוריקה תתורגם למדיניות כלכלית בדלנית, המחיר עשוי להיות יקר: פחות שותפויות, יותר חשש מהטלת סנקציות, והגדלת פרמיית הסיכון על המשק כולו.

בשורה התחתונה שנת תשפ״ה הייתה אומנם מרשימה לבורסה הישראלית, אבל בין כותרות הניצחון מסתתרים סיכונים ברורים: גירעון גבוה, אי-ודאות גיאו-פוליטית ושאלות על יחסי החוץ. המשקיעים, קובעי המדיניות והציבור צריכים לזכור: הבורסה עלתה ב-55% - אבל הדרך לשמירה על חוסן כלכלי יציב עוד ארוכה.

המספר החשוב בסופרמרקט: 1,700 שקל תוספת לסל הקניות בשנה

אתם קונים בסופר 5 דברים קטנים כדי להשלים חוסרים ומגלים שהארנק התרוקן? התשובה נמצאת בפריטים הקטנים שמצטברים לחשבון גדול.

קחו לדוגמה את עליות המחירים של אוגוסט: אורז זינק ב-5%, קפה ב-3.8%, שוקולד ב-2.8%. מישהו אמר "עליות מתונות"? אבל זה רק חודש אחד. מבט לאחור מגלה תמונה מעצבנת עוד יותר. לפני פסח המחירים עלו ב-5%. לפני שבועות יוגורט זינק ב-7%. בחורף שקדי מרק קפצו ב-8%. ובתחילת השנה חטיפים מתוקים התייקרו ב-7% וקפה נמס ב-6%.

רוצים להתעצבן עוד קצת? זה קרה בשנה שבה בעולם המחירים התייצבו. מדד המזון העולמי ירד בכ-6% בשנים האחרונות, בזמן שהמחירים שלנו עלו ב-16%. הפער הזה לא קורה בגלל משברים עולמיים - הוא קורה בגלל מה שקורה כאן בבית.

אחד הנתונים המפתיעים של השנה הגיע משופרסל. הרשת מכרה פחות ב-6.8% השנה, אבל הרווח שלה זינק ב-76%. איך זה אפשרי? פשוט, הרשת העלתה מחירים עד שחלק מהלקוחות עזבו, אבל מי שנשאר שילם הרבה יותר.

לפני פסח המחירים עלו ב-5%. לפני שבועות יוגורט זינק ב-7%. בחורף שקדי מרק קפצו ב-8%.

אסם-נסטלה עשתה את זה בסגנון: העלאה של 4%-9% בינואר, ועוד 2.2% ביוני. על אותם המוצרים. תוך חצי שנה. ואף אחד לא עצר אותם.

משפחה ממוצעת משלמת היום כמעט 1,700 שקל יותר בשנה רק על מזון. רפורמת הייבוא שהבטיחה הוזלות נבלעה באוויר כי הייבוא התרכז בידי יבואני-ענק שהעדיפו להישאר עם המחירים הגבוהים.

תתארו לכם שהיה משרד ממשלתי שלם שהיה מוקדש לנושא הזו, והיה יוזם צעדים שהיו מטפחים את המשק מצד אחד, ועוזרים לרסן את המחירים מצד שני לטובת כולם. רגע, יש? עד שמישהו שם יחליט לפעול, נצטרך להמשיך לאכול קצת פחות, ולקרוא שוב על רווחי המיליונים של יצרניות המזון ושל הקמעונאים.

השנה שבה טראמפ טלטל את הכלכלה העולמית

המספר החשוב: 145 אחוזים מכס. זה המספר שאיתו נאלץ להתמודד בשיא מלחמת המכסים כל מי שרוצה לייבא סחורה מסין לארה״ב. כלומר כל אייפון, לצורך העניין, יעלה ליבואן במקום 1,000 דולרים - 1,450 בתור התחלה. וזה עוד לפני שהוא מכר הלאה לחנות שמוכרת לצרכן הסופי.

הסיפור של תשפ״ה בכלכלה העולמית שייך ללא שום ספק לדונלד טראמפ: באפריל 2025 נשיא ארה״ב דונלד טראמפ חתם על צעדים גורפים - "מכס אוניברסלי" של 10% על כלל היבוא לארה״ב ומסגרת מכסים "הדדיים" גבוהים יותר כלפי מדינות עם גירעון סחר חד, תוך נקיטת צעדים ייעודיים מול סין.

הבית הלבן פרסם הטלת מכס אוניברסלי לכל המדינות שסוחרות עם ארה״ב בגובה של 10% ועוד מכסים הדדיים למדינות עם גירעון סחר מול ארה״ב. ימים ספורים לאחר מכן הצעדים הללו פתחו מלחמה גורפת מול סין - שותפת הסחר השלישית בגודלה עם ארה״ב, שבשיא "מלחמת המכסים" (המספרים השתנו מאז כראות עיניו של טראמפ) הושתו מכסים בגובה של 145 אחוזים מצד ארה״ב ו-125 אחוזים מצד סין ועצירת ייצוא מתכות יקרות, שגרמה לעצירת ייצור של מוצרים שונים ברחבי העולם.

יום לאחר הטלת המכסים, השווקים נכנסו ללחץ והגיבו בירידות חדות: נאסד״ק צלל ב-6%, S&P 500 מחק 4.8%, דאו ג'ונס נפל ב-4%. מניית נייקי צללה ב-14%, אפל איבדה 9%, גאפ התרסקה ב-20% ואנבידיה בכמעט 8%; הנפט צלל ב-6.6% ביומו הגרוע מאז יולי 2022.

מאז ידעו השווקים ובעיקר ההסכמים מול סין עליות וירידות, כשכל ציוץ מצידו של טראמפ לגבי הסכם המכסים שהסינים מסרבים לחתום רק הקפיץ את השווקים ואת המניות שתלויות בסחר ביניהן. טראמפ המתוסכל איים, האריך את מסגרת המשא ומתן כל פעם בשלושה חודשים, רק כדי להגיע למועד ולגלות שאו שהוא יורד מהעץ או שהוא ממשיך להבטיח לשווקים ש"הנה, הנה ארה״ב וסין קרובים להסכם". וטראמפ, כידוע, הוא לא אחד שיורד מהעץ.

חלק מהאיומים שטראמפ נקט בהם היו גם נגד חברות אמריקאיות כמו "אפל" שהוכרחה להסיט את ייצור האייפונים שלה מסין להודו ולווייטנאם בשלב ראשון, ולהבטיח שהיא תעביר את הייצור לארה״ב עצמה ותפתח מפעלים (אם כי לא בטוח מי מהאמריקאים ירצו לעבוד בהם כמה שעות ביום בהרכבת חלקי אייפונים). גם ענקית הטק אנבידיה נפגעה כשהסינים החליטו לחסום יבוא שבבים שהיא מייצרת, ובכך חסמה בפניה שוק ענק. שלא נדבר על העובדה שטראמפ עצמו אסר על החברה למכור לסין את השבבים הכי מתקדמים שלה, והתיר לאחר הפצרות למכור דגמים פחות מתקדמים (עליהם סין, כאמור, ויתרה). הרשימה הזו ממשיכה וכוללת גם את אמזון, וולמארט, חברות ביגוד ומי לא בעצם?

אם המכסים לא "יכופפו" את בייג'ינג טראמפ ייזכר כמי שהצית אש אדירה ולא השיג דיל

יצרני רכב וחלקי רכב, אלקטרוניקה צרכנית וקמעונאים אמריקאים עם "יבוא-כבד" מסין - כולם נאלצים לבחור בין ספיגת עלות ופגיעה במרווח, העלאת מחירים לצרכן, או העתקת פסי ייצור לארה״ב/מקסיקו/הודו/וייטנאם. רבות מהחברות בעקרון, עושות מיקס: קצת התייקרות, קצת כרסום מרווח, ופתיחת קווי ייצור חלופיים. המוטיבציה לא רק מכסית - גם ביטחונית: פחות תלות בסין בימים של חרמות, מגבלות יצוא וחסמי דאטה.

ומה מצב הפגיעה האמיתי בסין? כאן המספרים מדברים בשני קולות. מצד אחד, הערכות כלכלנים גדולים מצביעות על פגיעה נרחבת: סיכון של עד 3% מהתוצר והיצוא לארה״ב "נמחק", ועשרות מיליוני משרות חשופות לזרם הסחורות לארה״ב. מצד שני, הנרטיב הרשמי בסין מכחיש שקיים כל נזק, מציג גיוון לשווקים אחרים ומעצים תמריצים על השקעת חברות שבוחרות בכלכלה המקומית - אבל גם מעיד בשתיקה: הידוק היצוא של חומרי גלם קריטיים לארה״ב היא תגובת נגד של מי שכואב לו.

סין הפכה להיות "ביצת הזהב" שטראמפ הכי מתקשה מולה - ובו בזמן תלוי בה כדי לנצח את המלחמה שאף אחד לא באמת רצה בה. יש כאן מבחן אמיתי של "הכרעת העידן": אם ייחתם הסכם שמקטין עודפי סחר סיניים כלפי ארה״ב ומאלץ העתקת שרשראות אספקה - הבית הלבן יוכל למכור תמונות "ניצחון". אם לא, והמכסים לא "יכופפו" את בייג'ינג - טראמפ ייזכר כמי שהצית אש אדירה ולא השיג דיל.

המספר הכי חשוב של השנה: 48 חטופים בעזה

ידידנו מ' לא ישן בלילות כבר חודשים. 48 חטופים עדיין במנהרות בעזה, והוא אחד מאלפי ישראלים שפשוט לא מצליחים להמשיך כרגיל. התקווה שהתלהבה בו בינואר, כשנחתמה העסקה עם חמאס ושוחררו 30 חטופים חיים והוחזרו 8 גופות, כבתה כשהתברר שזהו זה. ישראל לא מלאה באופן מלא את העסקה - והשאירה את השאר לגורלם.

החרדה מהמלחמה עם איראן והאזעקות רק החמירו את מצבו. אחרי שהמלחמה הזאת הסתיימה, הוא ישן לילה שלם - חשב שעכשיו, סוף סוף, נמשיך לעסקה הבאה. אבל במהרה התברר לו שכל ההודעות על מו"מ זה רק כיסוי לעוד תקיפה ועוד הודעות קשות להורים.

בלילות ללא שינה גילה תכנית טלוויזיה משנת 1972, ומיהר לשלוח אותה אלינו. "אתם חייבים לראות", טען. מה שהוא מצא שם היה משהו שהרגיש לו כמו מזמן אחר לגמרי. אחרי שצפינו, הבנו את ההתלהבות. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים תשל"ג, יושב שר החינוך יגאל אלון לשיחה מצולמת בת חצי שעה עם בני נוער ועונה על השאלות שלהם. סביר להניח שגם בשנות השבעים ישראלים נהגו לצעוק אחד על השני, אבל לפחות בטלוויזיה הנוהג עדיין לא היה קיים.

מאמץ עיקרי לשלום. ממעבר לטון החביב של השיחה, הלב נחמץ מהפער בין הדברים שיש ליגאל אלון לומר לתלמידים, לעומת מה שמקבלים אזרחים מראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת כיום. אלון לא מתבייש לדבר על ערכים. הוא מבקר את "הפולמוס החומרני" ואת העובדה שאדם מודד את הישגיו לא על פי מצבו אלא "בהשוואה להישגי שכנו", במקום להתרכז בהישגים אמנותיים. כן, היה אז שר חינוך שרואה חשיבות באמנות ובאקדמיה.

"עלינו לעשות בשנה הזאת מאמץ מיוחד והייתי אומר מאמץ עיקרי להשיג את השלום", אומר שם אלון. "כי אם יש לי שאיפה גם כאזרח המדינה וגם כשר החינוך והתרבות לראות שגם אם אתם כשתגיעו לפרקיכם ותתגייסו לצה"ל לפחות שאתם לא תדעו מלחמה".

גם בממשלה ההיא לא טרחו להקשיב לאלון. שנה לאחר אותה השיחה פרצה מלחמת יום כיפור - הקשה בתולדות ישראל עד אז. גם אלון היה בין האחראים לתוצאות. אלא שהמלחמה ההיא נגמרה לאחר 19 יום, ושנים ספורות אחריה הגיע הסכם שלום.

קשה לחשוב היום על ממשלה שחותרת לסיום הקרבות, ויותר מכך על ממשלה ששריה מקדישים את זמנם לכך שילדינו לא ייראו עוד מלחמה. המלחמה הפכה לכלי פוליטי ולתקווה. השלום - או אפילו הפסקת אש ומצב של קיום לצד שכנינו - הפכו למילה מגונה ולבגידה.

קשה לחשוב היום על ממשלה שחותרת לסיום הקרבות, ויותר מכך על ממשלה ששריה מקדישים את זמנם לכך שילדינו לא ייראו עוד מלחמה

מצד אחד מדברים על ארגון הטרור ששולט בעזה. מהצד השני מתנגדים לכל צעד ממשי שיכול לסיים את שלטונו שם. במקום זאת מפזרים הזיות על טרנספר ואף גרוע מכך. בזמן שמשפחות 48 החטופים שנותרו בעזה נשברות צעד אחד צעד מחרדה לגורל יקיריהן, בממשלה עסוקים בעיקר בהישרדות, מכירת אשליות לבסיס והמשך הניסיונות לשבור את מערכת המשפט. ראש הממשלה ממשיך לעמוד למשפט על שוחד, ונאמניו ממשיכים בניסיונות לפגוע בשופטיו.

הבור הכלכלי. לא רק תקווה פיזית או מדינית הממשלה הזו מסרבת לתת לעם. גם תקווה כלכלית לא הופיעה בשנה האחרונה. המשך ההתבוססות בעזה והמלחמה עם איראן יצרו בור תקציבי שאילץ את הממשלה לפרוץ את התקציב ולהוסיף מיליארדים לתקציב הביטחון. החוב הציבורי הולך וגדל, וכך גם אי הוודאות.

זוכרים שיגאל אלון דיבר על השקעה בתרבות ובחינוך? לא תמצאו את זה בממשלה הזו. בעוד היא נעה בין תוספות ענק לקיצוצים במשרדי ממשלה, רק המשרדים המיותרים ביותר - המתנות הקואליציוניות שהממשלה הזו כנראה מתקיימת עבורן - ממשיכים להתקיים ולשגשג. אף רפורמה כלכלית שתיטיב עם הציבור לא אושרה. בעצם, איש אפילו לא ניסה ליזום רפורמה. הרי עדיף לתקוף שופטים ולנסות לחסל את השידור הציבורי - זה נראה הרבה יותר טוב ברשתות החברתיות.

תשלומי המילואים האדירים מחזיקים איכשהו את הראש מעל המים. מי יודע כמה זמן זה יעזור. אבל כמה כסף שהממשלה לא תשפוך על משרתי המילואים, זה לא יחזיר את החטופים ולא יביא שקט אמיתי למדינה.

בשנה שעברה כתבנו כאן "הפסדנו", על השנה שאחרי השבת השחורה. הממשלה והעומד בראשה מתעקשים להמשיך ולהפסיד. הבעיה היא שהחטופים ואנחנו הם אלה שמשלמים את המחיר. ואם זה גורם לכם לא לישון בלילה, תזכרו שזו המטרה. מי שלא ישן לא יכול לחלום על עתיד טוב יותר