צילמתם את הסלון, אולי תזכו בפיצוי על הבית שהופצץ

המדינה הבטיחה פיצוי. העסקים ממתינים עם המחשבון ביד

יותר מחצי מיליון עצמאים ובעלי עסקים במדינת ישראל מחזיקים בימים אלה בתערובת של תקווה, אכזבה ואי-ודאות, מאז שפורסם מתווה הפיצויים לעסקים שנפגעו ממבצע "חרבות ברזל" – אותו עימות ישיר מול איראן שהפך את מציאות החיים בישראל לבלתי צפויה אף יותר. המדינה הבטיחה – אבל קיימה חלקית: יש פיצוי, יש מסלול, יש גם תקציב. אבל ככל שמתעמקים בפרטים, מבינים שמה שנראה כמו פתרון – הוא רק פלסטר.

על פניו, הבשורה שכולם חיכו לה יצאה כבר בשבוע שעבר: המדינה תשפה את הנפגעים. עסקים שמחזורם נע בין 12 אלף שקל ל-300 אלף שקל יקבלו מענקים קבועים – סכום שנע בין 1,750 שקלים ל-14 אלף שקל בהתאם לעומק הפגיעה. עסקים גדולים יותר, עד 400 מיליון שקל בשנה, יפוצו לפי נוסחה מורכבת של הוצאות שכר ואחוז מהירידה במחזור. הגדולים ממש? עבורם הוקצתה קרן ייעודית של 60 מיליון שקל.

המילים אולי נשמעות מרשימות, אבל עבור עסקים קטנים – אלה שדווקא נפגעו הכי קשה – התחושה היא שמישהו שם בירושלים שכח מה זה אומר לשרוד חודש בלי הכנסות. כי גם מענק של 14,000 שקלים, כשהמחזור ירד ב-80% וההוצאות נותרו כשהיו – הוא מעט מדי ומאוחר מדי.

הפיצוי הזה מכסה בקושי את דמי השכירות במקרה הטוב. ומה עם ביטוח לאומי, חשמל, ארנונה ותשלום לעובדים? אלה ממשיכים לרדת כאילו כלום לא קרה.

והפער הכי צורם? עסקים צעירים. כאלה שהחלו לפעול בתחילת 2025 – חודשים ספורים לפני העימות – נותרו מחוץ למשחק, כי אין להם "בסיס להשוואה". כלומר: אם עוד לא הספקת לצבור היסטוריה עסקית, מבחינת האוצר אתה לא באמת קיים.

מתווה הפיצויים לעסקים הוא "פלסטר על פצע עמוק" - מענקים של אלפי שקלים כשהנזק הוא עשרות אלפים, בזמן שהמדינה מתעלמת מעסקים צעירים שנפתחו ב-2025

באיגוד לשכות המסחר הביעו שביעות רצון מהכיוון הכללי, אבל ביקשו להזכיר: פיצוי לעסקים הוא השקעה, לא מתנה. כשעסקים קורסים – הם לוקחים איתם עובדים, ספקים, שכירויות, משפחות שלמות. וזה לא משנה אם זה חנות בגדים באשקלון או מפעל בטירת כרמל. הפגיעה היא מערכתית, רב-שכבתית, ותשליך על כל המשק.

גם נשיאות המגזר העסקי הצליחה לקדם מהלך חשוב: קרן מיוחדת לפיצוי עסקים גדולים, כזו שתופעל בשיתוף פעולה עם המדינה. מהלך נכון – אבל שוב, אינו מסייע לעסקים הקטנים, אלה שמחזיקים את הרחוב.

לזכות האוצר ייאמר שבמתווה נכללו גם הקלות לעובדים – בעיקר אלו שהוצאו לחל"ת. במקום להמתין 30 יום, תקופת ההיעדרות המזכה קוצרה ל-12 יום, והאכשרה לביטוח לאומי הופחתה. אלה צעדים נכונים, שמטרתם להכניס כסף מהיר לכיס של העובדים. אבל גם כאן, היישום תלוי בחקיקה – ונכון לשורות אלה, חלק מהפרטים עדיין "בבירור".

עסקים לא צריכים רק פיצוי על הנייר. הם צריכים ודאות. הם צריכים לראות שהמדינה מבינה שאי-אפשר לשרוד עם מענק חד-פעמי כשהתזרים ממשיך לדמם. הם צריכים פתרונות גם למי שנפגע – אבל לא נפל לו טיל ישיר בחצר.

ואולי, יותר מהכול – הם צריכים שיאמינו בהם. לא רק כסעיף תקציבי, אלא כבסיס שעליו עומדת כל הכלכלה הישראלית: האנשים שקמים בבוקר, פותחים חנויות, מפעילים מפעלים, משלמים מסים – ורק מבקשים קצת אוויר לנשימה כשמגיע עוד גל של טילים, עוד סבב לחימה, ועוד חור בכיס.

המדינה הציבה רמזור למבנים: אדום להריסה, צהוב לשיפוץ, ירוק לחזרה. השאלה היא – באיזה צבע נמצא המגזר העסקי עצמו?

ניצחנו. עכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר

אנחנו יודעים שהקוראים שלנו שחוקים מכמעט שבועיים של ציפייה לטיל איראני שירסק את ביתם, ולכן לא נתחיל מיד בביקורת, אלא נדבר על קולנוע. על הסרט "נהר אדום", משנת 1948. השנה שבה הוקמה המדינה. באמת הייתה שנה טובה. מדובר בסרט שהוא אושר גדול לכל מי שאוהב קולנוע, אבל הסוף שלו הוא אחד המושמצים בתולדותיו. אב ובנו המאומץ יוצאים למסע להובלת בקר מטקסס לקנזס והופכים לאויבים כשהאב מתגלה כדיקטטור אכזר. הקונפליקט מוביל לעימות בלתי נמנע. דווקא ברגע השיא שנבנה במשך שעתיים וחצי מגיעה הצלע הנשית של הסרט ואומרת "כמה אתם מטופשים" - וכל המתח נמחק. סתם כך. הסרט נגמר.

חשבנו על הסרט הזה בעודנו יושבים במקלט ומחכים להפסקת האש, ושומעים את החדשות האיומות על ההרוגים בבאר שבע. פתאום, משום מקום, טראמפ הודיע שבעצם הסוף טוב. עכשיו צריך לקבל את זה. אבל האם מדובר בסוף טוב, או באותו פתרון מלאכותי שהרס לנו את "נהר אדום"?

מאחורי הקלעים של מה שנדמה כניצחון גדול על איראן, נבנית מציאות כלכלית שעלולה לטלטל את תקציב המדינה לשנים קדימה. סך כל עלות המלחמה הקצרה יחסית עם איראן מוערכת בכ-40 מיליארד שקל. זה עוד לפני השפעות הריבית, ההאטה בהכנסות ממסים והמשמעויות ארוכות הטווח.

בחברת המידע העסקי CofaceBdi מעריכים כי ההוצאות הביטחוניות נאמדות בכמיליארד שקל ליום לחימה. במערכת הביטחון מעריכים כי יידרשו 30 מיליארד שקל תוספת לתקציב ב־2025, ועוד כ־25–30 מיליארד שקל ב־2026. על פי רשות המסים, מטחי הטילים מאיראן הסבו נזק כפול בתוך 10 ימים מאשר בכל 20 חודשי מלחמת חרבות ברזל - יותר מ-5 מיליארד שקלים.

"הניצחון" על איראן עולה 40 מיליארד שקל - כסף שיכול היה ללכת לחינוך ובריאות ילך לשירות החוב, בזמן שהמלחמה בעזה ממשיכה ו-50 חטופים עדיין שם

המלחמה הביאה לאובדן הכנסות מוערך של 18 מיליארד שקל למשק הישראלי ב-12 ימי הלחימה. מאז 7 באוקטובר נרשמה עלייה דרמטית במספר האנשים שהוכרו כנפגעי פעולות איבה – מ־6,000 ל־25 אלף. רק ההכרה הזו עולה למדינה 3 מיליארד שקל בשנה.

בנשיאות המגזר העסקי מעריכים כי יחד עם המלחמה מאז ה-7 באוקטובר, יגיעו העלויות ליותר מ-400 מיליארד שקל. המשמעות: המדינה תיאלץ ללוות עוד יותר כסף, ואם יידרשו 30 מיליארד שקל נוספים, נשלם מדי שנה עוד כ-1.5 מיליארד שקל רק על הריבית של ההלוואות.

בדיוק כשהמספרים האלה צריכים להטריד כל אחד שאכפת לו מעתיד המדינה, מגיעים פוליטיקאים שיכורי הניצחון עם מסר חדש, כשריח הבחירות באוויר: 7 באוקטובר היה בעצם נס, כי הוא הוביל אותנו למבצע באיראן. אולי המשפחות של אלפי הנרצחים צריכות לשלוח מכתב תודה לנתניהו ולדרעי על שהפכו את הטרגדיה הלאומית הגדולה ביותר מאז קום המדינה להזדמנות פוליטית.

במקום לנצל את מה שנדמה עכשיו לניצחון גדול כדי לסיים את המלחמה ולהחזיר את 50 החטופים שעדיין נמצאים בעזה, ולהקדיש את הזמן לבנייה מחדש של ישראל, פיזית ומנטלית, בממשלה מתכוננים למלחמות שחשובות לה יותר: המלחמה על ביטול משפטו של נתניהו והמלחמה על הבחירות.

האם זה באמת הסוף? או שכמו ב"נהר אדום", מישהו החליט שהגיע הזמן לסוף מלאכותי כי הקהל כבר לא יכול לסבול עוד מתח? בלי, כמובן, השניות האחרונות של הסרט שבהם הגיבורים עושים סולחה יש מאין. במציאות, הכסף שיכול היה ללכת לחינוך, לבריאות, לדיור, ילך לשירות החוב. ההלוואות החדשות יכבידו על תקציבי העתיד. "קיימת סבירות לא מבוטלת יהיה צורך בהעלאת מסים כדי לממן את עלויות המלחמה," מזהיר ינון סומך מחברת CofaceBdi.

הבעיה העיקרית, היא כמובן, שלא ניצחנו כלל, כי המלחמה עצמה עוד נמשכת. תשאלו את משפחות שבעת החיילים שנהרגו באסון בחאן יונס. תשאלו את משפחות המפונים שעוד לא חזרו לביתם. תשאלו את אנשי הצפון שעוד מחכים להקמה מחדש של האזור. תשאלו את משפחות החטופים.

את המחיר האנושי והכלכלי הזה נשלם עוד שנים. רק שלרוע המזל אין לנו גיבורה קולנועית שתעצור את הכל ותגיד שבעצם, הכל דווקא בסדר.

מי יציל את הבית שלי

זה הסיפור שחזר על עצמו שוב ושוב בשבועיים האחרונים: אדם שיצא מבית הרוס – לא עם מחשב, לא עם קבלות, רק עם הבגדים שעליו – מתבקש להוכיח אילו רהיטים בדיוק היו לו, באיזה מצב הם היו, ומה הערך המדויק שלהם.

"תביא תמונות מהחגים. תשלוף סרטון מהטלפון. אולי יש לך צילום של הסלון באינסטגרם?", כך מסביר עו"ד תום זגול, מומחה לנזקי מלחמה. בפועל, גם אם תצליח להוכיח, תקרת הפיצוי – כ-150,000 שקל לתכולה של משפחה ממוצעת – נמוכה בהרבה מערך המציאותי של תכולת בית מודרני.

סלון, מכשירי חשמל, ארונות בגדים, ספרים, מחשבים, צעצועים, תכשיטים – ערך התכולה האמיתי של דירה ממוצעת מגיע לעיתים לפי שתיים ויותר ממה שהמדינה מכירה בו.

ויש גם רשימה של דברים שפשוט לא מכוסים: תכשיטים, כסף מזומן, פריטי אמנות, אוספים, או פריטים שנפגעו מחוץ לבית. ביטוח הדירה הרגיל? שוכח מכם ברגע שמדובר בנזק מלחמה – רק מס רכוש בתמונה, והיד שלו קצרה.

נפגעי הטילים מתבקשים להוכיח מה היה להם בבית ההרוס (ללא מסמכים שנשרפו), ומקבלים פיצוי של 150 אלף שקל מקסימום כשערך התכולה האמיתי גודל פי שניים

נכון לעכשיו, לא ניתן לקבוע באופן מדויק את מספר התביעות שנפתחו במס רכוש, אך ידוע כי מדובר במספרים גבוהים מאוד. העדכון האחרון מדבר על כ-38,700 תביעות בסך הכול שהוגשו למס רכוש, מתוכן 30,809 בגין נזק למבנה, 3,713 בגין נזק לרכב, ו-4,085 בגין נזק לתכולה וציוד.

אלה מספרים שממחישים עד כמה לא מדובר רק באירוע ביטחוני – אלא באירוע כלכלי עמוק שמטלטל את עמודי הבטון של הביטחון האזרחי. אבל ככל שמעמיקים לתוך המנגנון שמופקד על הפיצוי, מתגלה תמונה מורכבת: אמנם קיימת מערכת, ויש נוהל, ויש אפילו הבטחה לטיפול מהיר – אך כמו שקורה לעיתים תכופות בישראל, השאלה היא לא רק מה מציעים, אלא איך זה מתבצע, ולמי בדיוק יש את הכוח לצלוח את המבוך.

רבים לא יודעים: ברגע שהבית נפגע, אסור לפנות דבר. לא את ההריסות, לא את הפסולת, אפילו לא להציל פריטים שלא נפגעו. כל תיקון – אפילו קטן – חייב אישור שמאי. ואם השמאי לא מגיע? תשבו בין הזכוכיות.

במקרה של נזק מתחת ל-30,000 שקל, קיים "מסלול מהיר" – תהליך דיגיטלי, הגשת חשבונית, והכסף אמור להיכנס תוך 7 ימי עסקים. זה פתרון טוב, אבל הוא לא רלוונטי לרוב המקרים של פגיעה משמעותית. ברוב הדירות שנפגעו – מדובר בנזקים הרבה יותר חמורים. כאן כבר מדובר במסלול רגיל: שמאי, דוח, המתנה, בדיקה, אישור, ואז – רק אז – תשלום. הבעיה היא שככל שהנזק גדול יותר – כך התהליך איטי, מורכב ודורשני יותר.

גם בעלי עסקים מצאו את עצמם במצב אבסורדי. מס רכוש מפצה על ציוד ומלאי – לפי ערך שוק, לא לפי ערך חדש – אך לא מפצה על אובדן הכנסות, שכר עובדים, או נזקים עקיפים.

חנות שנסגרה לשבועיים בגלל פגיעה בבניין? זו בעיה של בעל העסק. המלאי שקיים במחסן? אולי יקבל פיצוי. אבל הלקוחות שלא הגיעו, הקמפיין שנעצר, העובדים שהושבתו? המדינה לא רואה בזה חלק מהאירוע.

ואם אתם לא גרים באזור שמוגדר כ"יישוב עימות" (כלומר – קרוב לגבול)? אפילו פיצוי על בטלת עובדים לא תקבלו.

אף אחד לא חושד ברשות המסים ברצון לפגוע. להפך – נעשים מאמצים אדירים לגייס שמאים, לפשט נהלים, להחזיר כסף מהר ככל האפשר. אין ספק שהמדינה ערוכה יותר מאי פעם לטפל באירוع נרחב כזה.

אבל השטח זועק סיפור אחר: חוסר התאמה בין ערך הפיצוי לבין ערך הרכוש בפועל. מערכת שמניחה שיש ברשותך תיעוד דקדקני של כל פריט בבית. ובירוקרטיה שאינה מותאמת לרגעי שבר.

האם אפשר אחרת? כן.

אפשר להגדיל את תקרות הפיצוי, לאפשר הגשות חוזרות עם הוספות, להכיר בנזקים עקיפים, ולהפעיל מנגנוני סיוע גם למי שלא עומד בדיוק בקריטריונים. כי כשאדם חוזר הביתה ומוצא קיר מנופץ במקום קיר – הוא לא צריך להיאבק עם האתר של רשות המסים. הוא צריך שיאמינו לו.

ובינתיים, עד שיבואו השמאים – הציבור מצלם, מתעד, אוסף חשבוניות, ושואל את עצמו: האם אקבל את מה שמגיע לי, או שאצטרך להיאבק גם על זה?

מי מימן את 200 השקלים שהגיעו לכם לחשבון

יותר מכל נזקי המלחמה, הקוראים שלנו היו מעוניינים השבוע להבין איך הגיעו 200 שקלים לחשבון הבנק שלהם. זה הרי מספיק לכמעט שליש קנייה שבועית בסופר. התשובה הקצרה: בנק ישראל הכריח אותם, כדי למנוע את הביקורת על רווחי הענק שלהם. אבל בבנקים, כמו בבנקים, להטבות יש מחיר.

השבוע הבנקים החלו להציע שורה של הטבות למשכנתאות. הפועלים מציע משכנתא של 150 אלף שקל בפריים מינוס 1.5%, לאומי מאפשר הלוואה של 120 אלף שקל בפריים מינוס 1%, מזרחי טפחות מציע למשרתי מילואים 100 אלף שקל ללא ריבית. נשמע לא רע, נכון?

הבעיה היא שהבנקים עושים בדיוק מה שחברות התעופה עושות כשהן מכריזות על "טיסות במחיר מיוחד" של 99 שקל לברלין - ושוכחות לציין שהמסים והאגרות עולים 800 שקל נוספים. גם כאן, ההטבה היא רק על חלק מהמשכנתא, מכיוון שלרוב ביתר המסלולים של ההלוואה הריביות יהיו גבוהות יותר.

הבנקים עושים בדיוק מה שחברות התעופה עושות כשהן מכריזות על "טיסות במחיר מיוחד" של 99 שקל לברלין - ושוכחות לציין שהמסים והאגרות עולים 800 שקל נוספים

והנה השאלה המעצבנת: למה הבנקים לא מציעים פשוט תנאים טובים לכולם? הם בהחלט יכולים להרשות את זה לעצמם. רק השנה הבנקים הגדולים דיווחו על רווחים של מיליארדים. במקום, מציעים הטבות שעולות כסף, או הטבות שחוסכות שקלים בודדים, כמו "הורדת הריבית על המינוס", אבל רק אם מדובר בסכום נמוך במיוחד.

זה לא רק בהטבות חד-פעמיות. גם במתווה הסיוע של בנק ישראל לנפגעי הטילים, הבנקים מציגים "דחיית תשלומים ללא ריבית" כאילו מדובר נדבה. בפועל, הסכומים שנדחו נפרסים מחדש לארבע שנים בלבד. משפחה שדוחה תשלום של 6,000 שקל לחודש למשך חצי שנה תגלה שההחזר החודשי שלה עלה ב-750 שקל לחודש לארבע השנים הבאות.

הבנקים יכולים לעשות את זה טוב יותר. חבל שבנק ישראל לא התאמץ קצת יותר.