הנתון שמוכיח: האם הלקוחות בדרך לנטוש את שופרסל?

האם באמת זהו הסוף של קניות האונליין הזולות?

הכלכלה העולמית התרגלה במשך עשור לחיים הנוחים עם חבילות של מוצרים זולים עד לפתח הבית. מיליוני חבילות זרמו מדי יום לארה"ב, וגם לישראל, בפטור כמעט מוחלט ממכסים. זה היה נוח, זול ונראה כבלתי נגמר. אבל השבוע, דונלד טראמפ טרק את הדלת, והציבור האמריקאי מתעורר ליום שאחרי.

טראמפ יודע שהמכסים הם יותר מכלכלה, הם סמל. השבוע, פסיקת בית המשפט שקבעה שהטלתם לא חוקית, מה שמאיים לפרק את מורשתו הכלכלית. לכן הוא לא מהסס לעתור לבית המשפט העליון ולבקש דיון מזורז, בנובמבר ולא בקיץ. מבחינתו, אם המכסים ייפלו, אמריקה תתרסק. האם זה ניתוח כלכלי רציני, או תרגיל פוליטי שמתחפש לדאגה לאומית? כנראה קצת מזה וקצת מזה.

מחקר עדכני כבר מצביע על העלות: כ-136 דולר לשנה למשפחה ממוצעת. זה נשמע קטן, אבל עבור מיליוני משפחות ממעמד נמוך, זה כואב. כל חולצה מ-Shein, כל תיק מ-AliExpress וציוד כושר מ-TEMU, מתייקרים בן לילה. טראמפ מציג את המהלך כהגנה על הביטחון הכלכלי, אבל בפועל, מי שנפגע הם דווקא החלשים ביותר.

באופן אירוני, מי שייהנו מהכאוס הם דווקא אמזון ווולמארט. יש להן את המשאבים לספוג עלויות ולשמור על מחירים אטרקטיביים. העסקים הקטנים והבינוניים, בארץ ובעולם, מוצאים עצמם על סף קריסה. במילים אחרות: המדיניות שמוצגת כהגנה על "העובד האמריקאי" מחזקת את התאגידים ומחלישה את העצמאים.

במילים אחרות: המדיניות שמוצגת כהגנה על העובד האמריקאי מחזקת את התאגידים ומחלישה את העצמאים

 ביטול הפטור היה בלתי נמנע. המודל הזה הפך לכלי מסוכן להברחות ולזיופים, וצריך היה לשים לו סוף. אבל הדרך בה טראמפ עשה זאת, חדה, דרמטית, כמעט בלי התראה, היא מתכון לכאוס. במציאות של אינפלציה גבוהה ושווקים מתוחים, ההחלטה הזו מוסיפה עוד שכבה של אי ודאות, ובעיקר עוד נטל על הצרכנים.

העידן שבו הקניות ברשת היו "בזיל הזול" נגמר. במקומו אנחנו נכנסים לעידן חדש, יקר יותר, מסודר יותר, ומפוקח הרבה יותר. השאלה שנותרה היא האם טראמפ יצליח להפוך את המאבק הזה לניצחון פוליטי, או שייאלץ להודות שבמלחמת המכסים שלו, הציבור הוא זה שנשאר בחשבון המינוס.

תמשיכו ללמוד ותשכחו מהחטופים

"שתוק, יא בן כלב. שתוק, יא זונה. אמן תמות. כוס אימא שלך, כוס אבא שלך, שרמוטה".

זהו קטע מהקלטה ששלח ילד מבית ספר במרכז לחברו. את גילו אי אפשר לחשוף מסיבות מובנות, אך הוא כל כך צעיר, עד שהקריאה במשפטים המכוערים הופכת לכואבת עוד יותר. זו רק תחילתה של ההקלטה. הדברים הללו הם חלק ממעשי בריונות קשים שמהם סובל ילד, ונכון לכתיבת שורות אלה, גם בית הספר וגם העירייה אינם מצליחים להגן עליו.

למערכת החינוך, שחגגה את פתיחת שנת הלימודים השבוע, יש דברים אחרים בראש סדר העדיפויות. למשל: לתקוף מנהלים ומורים שהעזו לקרוא לסיום המלחמה, או לתקוף תלמידים שהעזו להפגין למען השבת החטופים.

שר החינוך יואב קיש זעם על הכתבות שפורסמו בסוף השבוע הקודם, שהציגו אותו כשר המכופף את המערכת כולה לצרכים פוליטיים - או ליתר דיוק, לצרכיו של נתניהו. קיש אמר שהדברים לא נכונים, ומיהר להוכיח את הטענות נגדו. עובדים במשרד החינוך מתביישים בכך, על פי עדותם, אבל זה לא עוזר. במקום לחפש פתרונות לבעיות האמיתיות, עכשיו העת לתקוף את המתנגדים - לא, חלילה, להחזיר את החטופים. זה לא עוזר לקואליציה.

מערכת החינוך מצאה פתרון למחלה החדשה: הרצון של תלמידים ומורים לחיות בדמוקרטיה תקינה, שאינה מקריבה את בניה למען מטרות משיחיות. שם הפתרון: אחדות

מערכת החינוך מצאה פתרון למחלה החדשה: הרצון של תלמידים ומורים לחיות בדמוקרטיה תקינה, שאינה מקריבה את בניה למען מטרות משיחיות. הפתרון נקרא "אחדות". מנהלת מחוז ירושלים במשרד נזפה בתלמידים המפגינים על כך שהם "משפיעים לרעה על אחדות העם" ולא עוסקים ב"העלאת המוראל הלאומי". ברשת אורט השיקו "נבחרת משפיענים" ש"תעודד שיח חיובי ומאחד ברשתות החברתיות".

בעוד שבאורט הבהירו בתגובה לשאלותינו שהם לא מתכוונים להשתיק דעות, הרוח במשרד החינוך ברורה: אחדות ככלי להשתקה ולציות. אחדות מאחורי נתניהו.

האחדות היחידה הקיימת במדינה כיום היא העובדה שרוב מערכת החינוך הפכה לא למשהו שיש להתגאות בו, אלא לגוף שצריך להיאבק בו כדי שיהיה מה שהוא אמור להיות.

כן, יש מורים חדשים שמגיעים למערכת חדורי מוטיבציה. יש מורים ותיקים שממשיכים לעשות את מלאכתם בנאמנות. הם עומדים מול מערכת אדישה, אנשי צוות חסרי מוטיבציה, הורים מזלזלים ותנאי שכר שנדמים סבירים - עד שבוחנים את השורה התחתונה בחשבון הבנק.

יש דבר אחד משותף לילד שסובל מבריונות ולחטופים בעזה: שניהם מחכים שמישהו יגן עליהם. אבל במקום להגן, המערכת עסוקה בתקיפת התלמידים שמפגינים למען החטופים ובהשתקת המורים שמדברים על הבריונות. כי להגן זה קשה, ולהשתיק זה קל. וכך גם הילד וגם החטופים ימשיכו לחכות.

שופרסל חטפה מכה. האם היא תוריד מחירים?

שופרסל הציגה ברבעון השני של השנה עלייה ברווחיות של כ-16% שהגיעה ל-191 מיליון שקל, לצד ירידה של כ-8% בהכנסות. ההסבר הרשמי של ההנהלה היה סגירת סניפים הפסדיים וצמצום פעילות בשבת, אך בשוק מעריכים שמדובר בנטישת לקוחות, מגמה שמתחזקת לנוכח העלאות מחירים, ביטול מועדוני לקוחות והיחלשות המותג הפרטי. האחים יוסי ושלומי אמיר, בעלי השליטה בשופרסל, נחשבים לאגרסיביים בניהול: הם סגרו סניפים, קיצצו עובדים, חתכו שיתופי פעולה עם מועדונים והעבירו משקל כבד למותג הדיסקאונט "יוניברס".

מבחינת משקיעים, זה משתלם: המניה זינקה ב-126%, הרווחיות התפעולית הוכפלה והחוב הפיננסי התאפס. אבל בשטח, מסתבר, הצרכנים והספקים פחות מתרשמים. לקוחות מתלוננים על מחירים גבוהים, ביטול הנחות והפסקת שיתופי פעולה עם מועדונים כמו "חבר". נתוני המכירות בחנויות מראים ירידה חדה של 8%, בזמן שהמתחרים דווקא גדלים. ואפילו הספקים מודים ששופרסל דורשת מהם הנחות מפליגות מבלי להעביר את החיסכון לצרכן.

בסוף, לא אקסל ולא אנליסטים יכריעו את המשחק, אלא העגלות הריקות שתעמודנה בודדות בסניפים של שופרסל 

המבקרים מזהירים שהאסטרטגיה הנוכחית אולי מייפה את הדוחות בטווח הקצר, אבל מייצרת נטישה מסיבית של לקוחות שתפגע במותג לטווח הארוך. בסוף, לא אקסל ולא אנליסטים יכריעו את המשחק, אלא העגלות הריקות שתעמודנה בודדות בסניפים של שופרסל.

"דניאל עמית? יותר כמו דניאל תרמית"

השקת עוגת השוקולד של דניאל עמית, במחיר של כ-140 שקלים, הפכה השבוע לסערה ברשתות החברתיות. לא בגלל השוקולד, לא בגלל הקופסה, אלא בגלל התחושה שמישהו מנסה למכור לנו אשליה בקופסה ממותגת.

עמית היא משפיענית מצליחה עם קהל נאמן. וכמו לא מעט משפיענים, היא יודעת להפוך מוצר יומיומי, במקרה הזה עוגת שוקולד פשוטה, למותג. זה לא באמת על איכות חומרי הגלם או על "העלייה הדרמטית במחירי הקקאו". מדובר כאן על שיווק רגשי: קונים לא רק עוגה, אלא שייכות. עוגה בתור כרטיס כניסה למועדון מעריצים.

140 שקלים לעוגה שאפשר להכין בבית ב-40 שקלים לכל היותר, זה לא תמחור, זה מבחן גבולות. הציבור מרגיש שמזלזלים בו, שהקהל של המשפיענים הופך להיות "פרה חולבת". וכשהגולשים מרגישים שעושים עליהם סיבוב, הם מגיבים בלעג ובכעס, וזה בדיוק מה שקרה כשאחת הגולשות הגיבה על השקת העוגה: "דניאל עמית? יותר כמו דניאל תרמית".

140 שקלים לעוגה שאפשר להכין בבית ב-40 שקלים לכל היותר זה לא תמחור, זה מבחן גבולות

צריך לשים את הדברים על השולחן: חברות רבות מנצלות את משבר הקקאו כדי להצדיק מחירים מופרזים, גם כשהמחירים כבר ירדו. כאן נחשף הפער בין נרטיב השיווק לבין המציאות, ובמקרה של עמית, החשיפה הזו חריפה במיוחד, כי בתירוץ הזה היא תולה את המחיר הגבוה.

יש לגיטימציה לתמחר גבוה, אם המוצר באמת ייחודי, אם הוא מציע חוויה יוצאת דופן. אבל עוגת שוקולד בסיסית, גם אם טעימה, אינה אמנות עילית. הצרכן הישראלי אולי אוהב מותגים, אבל הוא גם יודע לזהות מתי מנסים "לעשות עליו קופה". דווקא בתקופה של יוקר מחיה גואה, מוצר כזה נתפס כפרובוקציה מנותקת.

העוגה של דניאל עמית אינה רק סיפור על מחיר, אלא על יחסי הכוחות בין משפיענים לקהל שלהם. כל עוד הצרכנים מוכנים לשלם, ימשיכו למכור להם חלומות בקופסת פח. אבל ברגע שהקהל מתקומם, התדמית נמסה מהר יותר מציפוי גנאש בשמש של אוגוסט.

הלק שנסדק: למה האיסור על TPO הוא תמרור אזהרה גם לישראל

בישראל יש בדיחה קבועה: אם אתה רוצה להיות עשיר, עזוב אוניברסיטה, תלמד לעשות לק ג'ל. וזה לא במקרה, הטרנד הזה הפך לאחד השירותים היקרים והנפוצים ביותר בשוק הקוסמטיקה המקומי. אבל השבוע, באירופה, הבדיחה הפסיקה להצחיק: החל מ-1 בספטמבר נאסר השימוש ב-TPO, חומר מרכזי בלק הג'ל, לאחר שמחקרים בבעלי חיים קשרו אותו לבעיות פוריות ופגיעות ברקמות. האיסור נכנס לתוקף מיד, כלומר: לא בעוד שנה, לא אחרי ועדות אינסופיות. פשוט עצרו.

השאלה היא כמה זמן וכמה נפגעים צריך עד שנבין שבריאות היא לא תחום שבו 'מסתכלים מה יעשו בחו"ל

נכון, המחקרים לא נערכו בבני אדם, והחומר עובר שינוי כימי אחרי ההתקשות על הציפורן. אבל השאלה האמיתית היא אחרת: למה להמר על בריאות הציבור, כשקיימות חלופות? הרגולציה האירופית מוכיחה פעם נוספת שהיא נוטה להעדיף את הבריאות על פני רווחי תעשיית היופי, גם במחיר של זעזוע שוק של מיליארדי דולרים.

בישראל, כמו בארה"ב, הלקים עם TPO עדיין חוקיים. הציבור חשוף, אנשי המקצוע מריחים ושואפים את החומר שוב ושוב, ועדיין לא ננקט צעד זהירות. זה לא חדש: שוב אנחנו נגררים מאחור, ממתינים שהעולם המערבי יקבע סטנדרטים, ורק אז שוקלים להצטרף. השאלה היא כמה זמן וכמה נפגעים צריך עד שנבין שבריאות היא לא תחום שבו "מסתכלים מה יעשו בחו"ל".