נתניהו רוצה להזרים נפט מהמפרץ דרך ישראל. המציאות זורמת לכיוון אחר

ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר השבוע על הצעה שנדונה עוד בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ: הקמת צינורות נפט וגז שיעברו ממדינות המפרץ הפרסי, דרך חצי האי ערב, ועד לנמלי ישראל בים התיכון. "זה יבטל את נקודות החנק לנצח", אמר נתניהו במסיבת עיתונאים בירושלים בפני כתבים זרים. "זה בהחלט אפשרי. אני רואה בזה שינוי אמיתי שיגיע בעקבות המלחמה הזו".

הרקע להצהרה הוא חסימת מצר הורמוז, שגרמה לזינוק במחירי הנפט בעולם. בקצא"א (קו צינור אירופה־אסיה), החברה הממשלתית שמפעילה את צינור הנפט מאילת לאשקלון, מברכים על ההצהרה. "משבר מצר הורמוז ממחיש עד כמה הכלכלה הגלובלית תלויה במעברים ימיים רגישים, ואת הצורך הגובר ביצירת חלופות", נמסר מהחברה. לדבריהם, הדיון צריך להתמקד לא בפרויקט נקודתי אלא "בהבנת המגמה הרחבה" של גיוון נתיבי אנרגיה, וקצא"א כבר משמשת כקו יבשתי שמחבר בין אזורי הפקה במזרח לשווקים במערב. החברה הוסיפה כי תפעל "באחריות ובמקצועיות ובסטנדרטים בין-לאומיים המחמירים ביותר".

אלא שגורמים מקצועיים בענף האנרגיה מטילים ספק ביכולת לממש את הרעיון, ובכדאיות הכלכלית שלו.

ד"ר עמית מור, מנכ"ל חברת אקו אנרג'י ומרצה בכיר באוניברסיטת רייכמן, מזכיר שלפני כארבע שנים כבר נחתם הסכם בין גורמים באיחוד האמירויות לבין קצא"א (קו צינור אירופה־אסיה) ושותפים פרטיים. ההסכם נועד לאפשר הובלת נפט גולמי מהמפרץ דרך נמל אילת, ומשם בצינור לאשקלון ולים התיכון. הפרויקט נתקל בהתנגדות חריפה מצד תושבי אילת, ארגוני סביבה וגורמים במשרד להגנת הסביבה, בשל חשש מדליפות נפט ופגיעה אקולוגית. בסופו של דבר הוא לא יצא אל הפועל.

לדברי ד"ר מור, המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר שינתה את התמונה לחלוטין. "נמל אילת הושבת כמעט לחלוטין, והתנועה הימית באזור ים סוף ובמצרי באב אל־מנדב נפגעה משמעותית", הוא אומר. סעודיה, מצדה, הגבירה את השימוש בצינור פטרוליין, המוביל נפט מהמפרץ לנמל יאנבו שעל חופי ים סוף, כדי לעקוף סיכונים ביטחוניים. אלא שגם פתרון זה אינו חסין מפני מתקפות של גורמים כמו איראן והחות'ים, שיצרו חוסר ודאות באספקת הנפט.

מודל מסורבל ויקר

לכאורה, התשתית בישראל קיימת: צינור קצא"א מאילת לאשקלון פעיל ואף שודרג, ונמלי הנפט בשני הקצוות יכולים לתפקד כנקודות מעבר. אלא שבהשוואה לחלופות הקיימות, היתרון הישראלי אינו ברור. "הובלת נפט דרך תעלת סואץ מאפשרת למכלית אחת לבצע את כל המסלול ללא פריקה והעמסה מחדש", מסביר ד"ר מור. "המודל הישראלי מחייב העברת נפט בין כלי שיט וצינור, וזה מסרבל ומייקר".

גם צינור סומד המצרי מציע חלופה מבוססת וזולה יחסית. מעבר לכך, כ־85% מהנפט שמיוצא מהמפרץ הפרסי מיועד לשווקים במזרח אסיה, בהם סין, יפן, הודו וקוריאה. רק חלק קטן מופנה לאירופה, כך שפוטנציאל השוק עבור נתיב ישראלי מוגבל מלכתחילה. גם הפוטנציאל הכלכלי ארוך הטווח אינו מרשים: ההכנסות לישראל יגיעו מדמי הובלה בלבד, לא מהנפט עצמו, ולכן הן מוגבלות, קובע ד"ר מור.

מעבר לשיקולים הכלכליים, קיימים חסמים נוספים. כל עוד נמשכת הלחימה, חברות ספנות בין-לאומיות נרתעות מלהיכנס לנמלים בישראל. אשקלון, שתשמש כנקודת יציאת הנפט, נתפסת כיעד רגיש מבחינה ביטחונית. "מצב כזה לבדו עשוי להפוך את המיזם לבלתי ישים בטווח הקצר", אומר ד"ר מור.

רקורד של דליפות ואכיפה רופפת

גם בטווח הארוך הסוגיה הסביבתית לא נעלמה. ההתנגדות הציבורית להעברת נפט דרך מפרץ אילת הגיעה עד לבג"ץ, והחשש מפגיעה באחד האזורים האקולוגיים הרגישים בישראל נותר בעינו. החשש אינו תיאורטי. לקצא"א היסטוריה ארוכה של תקלות סביבתיות לאורך צינורותיה. תחקיר של אתר "שומרים" חשף כי לפחות 50 אירועי דליפה ארעו במשך 50 שנה לאורך הצינורות, מאילת ועד אשקלון וחיפה. המידע התגלה רק לאחר עתירה לבית המשפט המחוזי שהגיש "שומרים" באמצעות התנועה לחופש המידע, כשהמשרד להגנת הסביבה סירב במשך חודשים למסור את הנתונים.

שני אירועים בולטים ממחישים את היקף הבעיה. ב־2011, בשני מקרים נפרדים בפער של תשעה שבועות, דלפו מאות אלפי ליטרים של דלק סילוני לנחל צין וסביבותיו. בית המשפט קבע שקצא"א ומנהליה לא נערכו כראוי לטיפול באירוע חירום, ושהיה עליהם לנקוט זהירות מונעת. בבדיקה שנערכה לצינור עוד ב־2007 נמצאו ליקויים רבים בעטיפתו, שמשמעותם שלאורך חלקים נרחבים לא היה מוגן מפני דליפות. החברה נקנסה ב־1.6 מיליון שקל.

שלוש שנים מאוחר יותר, ב־2014, התרחש אסון עברונה: כחמישה מיליון ליטרים של נפט גולמי פרצו מצינור שהתפרק בעקבות כשל הנדסי במהלך עבודות הסטה, וזיהמו כ־144 דונם בשמורת הטבע. זרימת הנפט סחפה צמחים ובעלי חיים, בהם מינים מוגנים, ופגעה במבנה הקרקע ובזמינות המים באזור. מומחים העריכו את עלויות הנזק ביותר מ־100 מיליון שקל.

כתב האישום הוגש רק ב־2021, שבע שנים לאחר האירוע, לאחר חקירה של המשטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה. קצא"א הורשעה בזיהום מים בנסיבות מחמירות, בהשלכת פסולת מסוכנת ובגרימת מפגע ריח. לצדה הורשעו שני בעלי תפקידים בחברה. במסגרת תובענה ייצוגית נפרדת חויבה קצא"א להעמיד כ־100 מיליון שקל לפיצוי ושיקום, אך ארגון אדם, טבע ודין העריך את הנזק האמיתי ביותר מחצי מיליארד שקל.

השופטת זהר דולב להמן ציינה שזו לא העבירה הפלילית הראשונה של החברה: קדמו לה אסון נחל צין ואירוע של פגיעה באלמוגים באילת. ארגוני הסביבה הצביעו גם על כך שבכירים שהורשעו באחריות לאסונות הקודמים המשיכו לעבוד בחברה ואף קודמו.

הבעייתיות מחריפה לנוכח החיסיון הכבד שמוטל על קצא"א מאז הקמתה. צו החיסיון, שמשרד האוצר מבקש שוב להאריך עד דצמבר 2026, מונע מהציבור גישה כמעט מוחלטת למידע על פעילות החברה, כולל דוחותיה הכספיים. רשות הטבע והגנים ציינה בהתנגדותה להארכת הצו כי חלקים משמעותיים מהצינורות היבשתיים של קצא"א, באורך למעלה ממאה קילומטר, עוברים בתוך שמורות טבע ואזורים בעלי רגישות אקולוגית גבוהה, וכי "הפוטנציאל לנזקים גם בעתיד אינו משולל יסוד". מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה דאז, גיא סמט, העיד בכנסת כי צו החיסיון מותיר בידי קצא"א עצמה את ההחלטה איזה מידע סביבתי למסור לציבור, מנגנון שהגדיר "לא סביר". 316 התנגדויות הוגשו לאתר התזכירים הממשלתי נגד הארכת הצו.