"אם יש לכם בית פוליטי, אל תצביעו לנו": דן אריאלי מסביר למה הצטרף לפיראטים

פרופ' דן אריאלי בנה קריירה בין-לאומית, מחקרית וציבורית, סביב השאלה למה בני אדם מקבלים את ההחלטות שהם מקבלים, ובעיקר למה הן לא תמיד רציונליות כפי שנדמה לנו. עכשיו הוא עושה צעד שמצליח להרים לא מעט גבות: נכנס לפוליטיקה הישראלית ומצטרף למפלגת הפיראטים במקום השלישי ברשימה, מפלגה ותיקה שמעולם לא התקרבה לאחוז החסימה.

אלא שככל שמדברים איתו, מתברר שהפער הזה הוא במידה רבה העניין. אריאלי לא מגיע לפיראטים עם הבטחה לכבוש את הכנסת, ולמעשה מודה שהוא כלל לא מעריך שזה יקרה. הוא רוצה להשתמש במפלגה כדי להכניס לשיח הפוליטי רעיונות אחרים על דמוקרטיה, שקיפות ומעורבות אזרחית. ואפילו מבקש ממי שכבר מצא לעצמו בית פוליטי להמשיך ולהצביע לו.

אז מה בכל זאת גורם לאחד החוקרים הישראלים המוכרים בעולם להיכנס דווקא עכשיו לאחת הזירות הקשוחות בישראל?

אריאלי מספר שהרעיון התחיל עוד לפני הפיראטים. "אני, כמו כולם, חושב וכואב את הפוליטיקה הישראלית, כשאני מסתכל על זה כמובן מהפרספקטיבה של מדעי החברה", הוא אומר. אריאלי מתאר שיח פוליטי "רדוד וזהותי", פילוג ומפלגות סקטוריאליות שלא פועלות מתוך אכפתיות לכלל האוכלוסייה, ומספר שבשלב הראשון חשב דווקא להקים מפלגה משלו.

במהלך הדרך הוא הגיע לפיראטים, תנועה פוליטית בין-לאומית שפועלת במדינות שונות בעולם. המפלגה הישראלית הוקמה ב-2012, ודווקא שם הוא מצא כמה מהרעיונות שהוא מבקש לקדם: שקיפות שלטונית, חשיבה מחודשת על קניין רוחני ובעיקר ניסיון להרחיב את המעורבות של האזרחים בדמוקרטיה גם בין מערכת בחירות אחת לאחרת. "אנשים חושבים שפעם בארבע שנים לבוא ולהצביע זה לקבל אחריות", הוא אומר ומדגיש: "פעם בארבע שנים אנשים באים ומוותרים על אחריות, תחליטו עלינו".

האם דן אריאלי עושה לנו "דן אריאלי"?

בשלב הזה קשה שלא לחשוד שיש כאן עוד שכבה. אחד האפקטים המוכרים שאריאלי עסק בהם לאורך השנים הוא אפקט הפיתיון (The Decoy Effect), הרעיון שלפיו הוספת אפשרות נוספת, שנבנית כך שתהיה פחות אטרקטיבית מאחת האפשרויות הקיימות, יכולה לגרום דווקא לאותה אפשרות להיראות אטרקטיבית יותר.

ומכאן עולה שאלה כמעט מתבקשת: אם אריאלי עצמו לא באמת מעריך שהפיראטים ייכנסו לכנסת, האם ייתכן שהמפלגה היא סוג של "פיתיון"? כלומר, אפשרות נוספת שמקבלת עכשיו תשומת לב וכותרות, לא כדי לנצח בעצמה אלא כדי להשפיע על האופן שבו הבוחרים מסתכלים על האפשרויות הפוליטיות החזקות יותר, ואולי לחזק מועמד או גוש שאריאלי מאמין שיכולים להביא לשינוי?

כשאני מציגה לו את האפשרות הזאת, הוא צוחק. "מה שעובר לך בראש זה מה שעובר על רוב החברים שלי", הוא אומר. "כל הזמן חושבים שאולי זה איזה ניסוי חברתי". הוא מודה שהמחשבה על אפקט הפיתיון אכן עברה גם בראשו. אלא שהוא פוסל אותה מאותה סיבה מחקרית ממש: כדי שהאפקט יעבוד, הוא מסביר, הפיראטים צריכים להיות דומים מאוד לאחת האפשרויות הפוליטיות האחרות, אבל מעט פחות טובים ממנה. "ואני לא חושב שאנחנו שם. אנחנו לא באמת דומים לאף אחד".

המטרה שלו, הוא מתעקש, אחרת. להעלות לדיון שאלות על עתיד הדמוקרטיה, גם אם בסוף מפלגה אחרת תהיה זו שתיקח אותן הלאה. "יש לנו את האג'נדה שלנו והיא להעלות את המחשבה על עתיד הדמוקרטיה ועל חשיבות השקיפות. אם בזכות השיח הזה בממשלה הבאה מישהו יגיד, 'בוא נעשה משהו בנוגע לשקיפות', הרווחנו".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שאריאלי לא מודד את הצלחת המהלך במספר המנדטים נמצאת באמירה חריגה למדי עבור מי שזה עתה נכנס לפוליטיקה: הוא לא רוצה לקחת קולות ממפלגות אחרות. כשאני שואלת אותו על החשש המוכר מ"שריפת קולות" בהצבעה למפלגה שלא צפויה לעבור את אחוז החסימה, הוא משיב בלי להתחמק: "בכל מקום שאני מדבר אני אומר: אם יש לכם בית פוליטי, אל תצביעו לנו. אני בהחלט לא רוצה לשרוף קולות".

מי כן מעניין אותו? דווקא אלה שממילא לא מצאו את עצמם בתוך המפה הפוליטית הקיימת. "אני מאוד אשמח אם אנשים שאין להם בית פוליטי, או היו מצביעים פתק לבן, יצביעו לנו במקום לא לעשות כלום".

מתקשים להחליט למי להצביע? תשאלו את הצ'אט

על השאלה איך אפשר בכלל לצפות מהציבור לקבל החלטה פוליטית רציונלית אחרי שנים של מלחמה, פחד וקיטוב, אריאלי משיב: "אם לא נעזור לאנשים לקחת זמן ולחשוב באופן יותר רציונלי, אי אפשר לצפות לזה. אנחנו במצב שאנחנו באמת בזהויות, קיטוב ושנאה, והעובדות לא משנות. אנשים לא מקשיבים לעובדות".

כטיפ לבוחר הישראלי, אריאלי מציע תרגיל פשוט: לפני שאתם חושבים על שמות של מפלגות או פוליטיקאים, נסו לדמיין את מדינת ישראל בעוד 50 שנה. איזו מדינה אתם רוצים שתהיה כאן? מה הייתם רוצים שיקרה לפערים הכלכליים, למדינת הרווחה, לבריאות ולחינוך? רק אחרי שגיבשתם את התמונה, עברו לשאלה הפוליטית. "הדרך הנכונה לחשוב היא להגיד איך אנחנו רוצים שהמדינה תיראה לנכדים שלנו, ואז משם להגיד: אוקיי, איזו מפלגה אנחנו חושבים שתקרב אותנו לדבר הזה".

וכאן נכנסת לתמונה גם הבינה המלאכותית. אריאלי מציע להשתמש בצ'אט לא כדי שיחליט עבורנו למי להצביע, אלא כדי לאתגר את הדרך שבה אנחנו חושבים. "כשאנחנו מדברים עם מישהו שלא מסכים איתנו פוליטית, אנחנו לא מקשיבים, אנחנו רק מגנים על הדעות שלנו. כשאנחנו מדברים עם הצ'אט, אנחנו בעצם מדברים עם איזשהו כלי שאנחנו חושבים שהוא בצד שלנו, והכלי הזה יכול מאוד לאתגר אותנו בחשיבה".

במקום לשאול את הצ'אט בפשטות "למי להצביע?", הוא מציע להתחיל בשיח איתו שמתאר מה שחשוב לנו: מדינת רווחה, דאגה לאזרחים חלשים, שקיפות שלטונית או כל ערך אחר, ורק אז לשאול איזו מפלגה עשויה לקדם את זה. לדבריו, לתחקור כזה באמצעות הצ'אט יש "המון פוטנציאל".

המחיר של הכניסה לפוליטיקה

הכניסה של אריאלי לפוליטיקה מגיעה דווקא בשבוע שבו שמו מעורר מחלוקת. כתב העת Psychological Science משך מאמר שפרסם ב-2002 עם פרופ' קלאוס ורטנברוך, לאחר שעלו שאלות בנוגע לאמינות הנתונים שעליהם התבסס. שני החוקרים הסכימו למשיכת המאמר, והפרשה עוררה הדים גם מחוץ לישראל.

עבור מי שבנה חלק ניכר מהקריירה שלו סביב שאלות של אמת ויושר, וכעת מבקש לקדם גם שקיפות שלטונית, הכניסה לפוליטיקה מזמינה מטבע הדברים בחינה מחודשת גם של המחלוקות מעברו. אריאלי מספר שהמחיר הזה העסיק אותו כששקל את המהלך: האגרסיביות, הכעס, החיטוט בעבר והאפשרות שכל מחלוקת תהפוך לכותרת גרמו לו לתהות למה הוא בכלל צריך את זה.

אלא שאז הגיעה חוויה אישית ששינתה עבורו משהו. אריאלי התלווה לחבר קרוב שחלה בסרטן ובחר לסיים את חייו בשווייץ. השניים נסעו יחד לכמה ימים, שאותם הוא מתאר כמלאים בעצב, בחברות וגם בשיחות על האפשרות להחזיק רגשות של עצב ושמחה בעת ובעונה אחת.

אחרי שחזר, מספר אריאלי, משהו אצלו השתנה והוא החליט להצטרף לפיראטים. "בסוף אנחנו לא צריכים רק לחיות בפחד", הוא אומר. "אני לא מצפה שהרפתקה הזאת של המרוץ עם הפיראטים תהיה רק מהנה, וזה בסדר. אלה נושאים שחשוב מספיק להעלות גם במחיר של לקחת סיכון".

אולי דווקא כאן נמצאת הרציונליות בהחלטה שנראית במבט ראשון לא רציונלית: אריאלי לא באמת מצפה שהפיראטים ייכנסו לכנסת, לא רוצה לקחת קולות ממי שכבר מצא בית פוליטי, וגם לא אכפת לו אם מפלגות אחרות יאמצו את הרעיונות שהוא מבקש לקדם. מבחינתו, ההצלחה נמצאת בעצם היכולת להזיז מעט את השיח: "אני מאוד מאוד מקווה שהפיראטים יוסיפו קצת לחשיבה שלנו על הפוליטיקה, ולהתפעמות והשמחה של כולנו מהדמוקרטיה".