אין לי קיבה, פשוט ככה. כל מה שאני אוכלת כואב

דורין עבדן ובן זוגה רון אוהבים לארח. מה שנקרא, ישיבות. כשאנשים באים לישיבות, היא כמובן אמונה על האוכל. עד פה, הגיוני למתמודדת "מאסטר שף". מה שאורחים חדשים שמגיעים לא יודעים זה שאם יפעילו את הפלייסטיישן וישימו את משחק המכות טקן, עבדן תקרע את כולם. "בחמש השנים שהייתי בבית חולים אחרי ניתוח קיצור קיבה שלא צלח ראיתי המון סרטים ושיחקתי המון טקן. אין מי שיכול לנצח אותי היום. הדמות שלי זו אליסה, הבחורה שבמקום ידיים יש לה מסורים".

שמת לב שגם אליסה היא מישהי ששינו לה משהו בגוף ובסוף זה קידם אותה? קצת כמוך עם ניתוח הסרת הקיבהשעשו לך בסוף אותן חמש שנים.
עבדן לא עונה לי, ולא כי היא עצובה או מהורהרת. היא צוחקת צחוק גדול, מתגלגל, שחוזר על עצמו הרבה לאורך השיחה שלנו. "כן, אה? יש בזה משהו".

די מדהים אותי שאת צוחקת ככה. את אדם שכל כך אוהב אוכל וכל ביס כואב לו. הייתי מצפה מדי פעם לאיזו אנחת באסה. אפילו מהזמן בבית חולים הוצאת משהו טוב.
"כן. אני באמת חושבת שאני הבן אדם הכי אופטימי שקיים. אני במקום טוב. זה גם חשוב לי, שאנשים יראו אותי, אמא לשני ילדים, מבשלת, אופטימית, המשיכה בחיים שלה. אנשים פוגשים אותי ברחוב ואני מרגישה שהם רוצים קצת אופטימיות ממני".

אז חשוב לך להעביר מסר שאפשר לחיות אחרי קושי כזה?
"גם. חשוב לי לדבר על הסכנות שבקיצור קיבה, שאנשים יחשבו רגע. שיחשבו אם יש עוד דברים שכדאי לנסות לפני זה, אבל גם חשוב לי להעביר מסר שאפשר לחיות אחרי דברים קשים. זו לא רק הסרת הקיבה. חמש שנים הייתי בבית חולים, השנים הכי מחורבנות בחיים שלי. יכולתי להישבר, אבל אני לקחתי את זה כמסע, כשיעור. חשוב לי לומר לכל אדם שעובר דברים נוראיים בחיים – תדעו להיות אופטימיים. להמשיך בחיים, לדעת לצמוח מזה ולא, לא ליפול, לא להישאב לתוך זה".

למה מתייחסים יותר כשפוגשים אותך ברחוב, לאוכל או לסיפור?
"לאוכל, חד משמעית. בכללי בשבועות האחרונים יש טירוף, אני מרגישה בחוויה חוץ גופית ממש. כל האהבה שאני מקבלת, אני עפה על זה. אנשים פשוט באים ומחבקים אותי, בלי לשאול, בלי כלום. וחשבתי בהתחלה שהסיפור שלי זה מעל הכל, אבל ככל שהתוכנית מתקדמת ואנשים רואים את הדברים שאני עושה, אז חד משמעית כבר אין את ה'וואי, עשית ניתוח, לא?'. עכשיו זה 'וואי, איזה ידיים יש לך, איזה מנות, כל הכבוד'".

הספינג'ים ניצחו

עד לפני עשר שנים, עבדן (33) אפילו לא ניסתה לבשל, אבל האוכל היה חלק מרכזי בחייה תמיד. "הייתי ילדה גדולת גוף, אבל ממש. באתי מבית שהיו בו כל הזמן ספינג'ים ואוכל טעים ממש, אז אכלתי. אחים שלי דווקא לא היו גדולים, רק אני. אמא שלי ניסתה מדי פעם ללכת איתי לדיאטנית ודברים כאלה, וגם חברות ניסו לצאת איתי להליכות, אבל הספינג'ים ניצחו".

כשהגיע גיל 18, הגיע גם החשש שלא יגייסו אותה בגלל עודף המשקל, ואז הדיאטנית סיפרה לה על ניתוח קיצור קיבה. "שקלתי אז 150 קילו, וזה נשמע לי קסם. לא צריך ספורט, לא צריך לשנות תזונה. נכנסת, יוצאת רזה".

לא ידעת על הסיכונים?
"מה זה ידעתי? מחתימים אותך על מסמך שאומר שיש מצב שאפילו תמות מהניתוח הזה. למעשה, יום לפני הניתוח אבא שלי בא ואמר לי שהוא שמע על מישהי שממש עכשיו מתה מניתוח קיצור קיבה וביקש שאולי אשקול שוב. ממש לא הסכמתי. לא עניין אותי כלום".

את הניתוח עברה עבדן בגיל 19, ואחריו ירדה בסך הכל 70 קילו. ואכן, כמו קסם, הימים הראשונים היו חלום. "ירדתי המון תוך שבועיים. לא יכולתי לאכול כלום חוץ ממרק והרגשתי שזה בטח עבד ואני בדרך הנכונה. כן כאבה לי הבטן ממש, אבל אמרו לי שזה הכל הגיוני ושככה זה אחרי הניתוח".

אבל זה לא היה רגיל.
"ממש לא. אחרי שלושה חודשים של כאבים הלכתי לבדיקות ואמרו לי שיש דלף בקיבה. הסיכות שבעזרתן סוגרים את הקיבה נפתחו. הזהירו אותי שזה יכול לקרות אבל אמרו שזה נדיר. והנה, קרה. האוכל יכול לצאת מהקיבה ולעשות דלקות, לי זה פגע בריאה. אושפזתי, חיברו אותי להמון צינורות והתחילו לנסות לעשות ניתוחים למצוא פתרונות. ככה חמש שנים".

חמש שנים של ניתוחים?
"המון ניתוחים. וכולם עם צינור שעובר דרך האף, משהו לא נעים. וכל מיני רעיונות שונים, ולא מצליחים לפתור. בהתחלה עוד הייתי יוצאת הביתה בחגים או שבתות, אבל זה היה סיוט. אני יושבת בשולחן, כולם אוכלים, ורק אני לא יכולה. בתוך כל החרא שעברתי, אחד הדברים הכי קשים, אם לא הכי קשה, היה הגעגוע לאוכל. אז בשלב מסוים אמרתי לאבא שלי שאני לא באה יותר".

עלתה המחשבה לתבוע את בית החולים?
"לא, גם פרקטית אי אפשר. חתמתי על מסמך שבו אני מאשרת שאני יודעת את כל הסיכונים. זה לא היה משהו שלא יכול לקרות. זה סיכון שקיים בניתוח הזה".

אחרי חמש שנים של סטטוס קוו, הרופא שלה בדק את המדדים, חשב, והודיע שאין יותר מה לעשות. נותר לו רעיון אחד: ניתוח להסרת קיבה. "הוא אמר שיש רופא אחד בהדסה שעשה ניתוח כזה לאחרונה למישהי שהיה לה גידול בבטן, ושיש מצב שהוא יוכל לעשות לי גם. הסכמתי פחות או יותר מיד".

אחרי ניתוח אחד שכה פגע בך, לא חששת?
"לא, כי כל מה שרציתי זה לחזור לאכול. היה איזה רגע באשפוז שהייתה לי פטרייה על הלשון והרשו לי לאכול מנטוס. ביקשתי מאבא שלי שיביא מנטוס ורוד. שמתי אותו על הלשון וכל כך נהניתי ואז הבנתי שאני חייבת לחזור לאכול".

הניתוח עבר בהצלחה. איך נראים החיים שאחרי? מה המשמעות של לחיות ללא קיבה?
"אין לי קיבה, פשוט ככה. יש לי ושט ומשם הכל עובר למעי. כשאני אוכלת משהו המעי מפרק את מה שהוא יכול, ויטמינים אני מקבלת בזריקות, והכל מאוד כואב. כל מה שאני אוכלת, 20 דקות אחר כך אני בכאב. הייתי לוקחת המון משככי כאבים אבל זה לא באמת עזר, עד שגיליתי את ה-CBD (קנאבידיול, אחד החומרים הפעילים בצמח הקנאביס), טיפות פלא שהצילו אותי".

מה הדבר הראשון שאכלת?
"בהתחלה רק שתיתי נוזלים, אז שתיתי את המרק של הקובה. זה חיזק אותי. כשיכולתי כבר להכניס משהו לבטן נתתי ביס בקובה סלק של אמא שלי. זה היה הקובה הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. חמש שנים חיכיתי לטעום אותו!".

איך אפשר לכעוס על משהו שאוהבים כל כך?

התאווה לאוכל היא גם מה שהוביל את עבדן לבישול. "החלטתי להתחיל לבשל, כי אם אני לא יכולה לאכול, לפחות אני אאכיל. הייתי נוראית בהתחלה. פעם אחת ממש שרפתי סיר אורז כי לא ידעתי שצריך להוסיף מים, ואמא שלי לא הסכימה שאכנס למטבח ללמוד ממנה. הייתי לומדת מתוכניות בישול ומסבתא שלי בבית שאן. הייתי נוסעת אליה ללמוד".

אז מתי הגיע הרגע שהבנת שאת יודעת מה את עושה?
"זה לקח זמן, ואחים שלי שניסיתי עליהם כל דבר, עד שהם התחילו לטעום דברים ולהתרשם. כשהכנתי לבד קובה סלק שהם עפו עליו ידעתי שאני יכולה לבשל".

איך מבשלים בלי לטעום?
"אני יכולה לטעום, זה רק כואב. אין מה לעשות, אוכל זה הדבר האהוב עלי בעולם. אהרוני אמר לי באודישן שאוכל גרם לי כל הצרות. זה נכון. אוכל עשה אותי גדולת מידות והוביל לניתוח קיצור קיבה שהוביל להוצאת קיבה. אבל אני לא כועסת על אוכל. איך אפשר לכעוס על משהו שאוהבים כל כך?".

יש מוטיב חוזר בסיפור של עבדן; דברים שאמורים להקשות על החיים הופכים אצלה ליתרון. הסרת הקיבה הובילה אותה לבשל (ולהיות אדירה בטקן), ובזכות ההיריון שלה היא נרשמה ל"מאסטר שף" (קשת 12). עד אז הייתה מזכירה בעמידר, ובישלה רק לחברים ומשפחה.

"אם לא ההיריון לא הייתי מעיזה. הגעתי הכי בזמן של טפשת היריון. פשוט הייתי בהיריון, ישבתי בבית, עלתה לי מודעה, ואמרתי טוב, גם ככה לא יקראו לי. נרשמתי, ופשוט נהיה מטורף. אני לא מאמינה".

כן, אני רואה באינסטגרם שלך. הכל תמונות זוגיות ופתאום פריקסה ומאז רק תמונות אוכל.
"כן, זה היה אחרי שעברתי את האודישן מול השופטים. עוד לא הייתי בנבחרת אבל הבנתי שאני חייבת להניע פה משהו אם אני רוצה את זה, אני לא יודעת לאן זה יגיע. אמרתי, גם אם זה לא יתפוצץ, אני רוצה לעשות עם זה משהו. אני יותר לא יושבת במשרד וסורקת דפים. לא יקרה. אז גללתי, העליתי איזה פריקסה מהעבר. עד היום אני לא ממש טובה בלהעלות דברים. אני לוקחת אנשים שיעזרו לי בסושיאל".

למה לא האמנת שתתקבלי? כולם אמרו שיש לך ידי זהב.
"אני אגיד לך מה, תמיד חפרו לי להירשם ל'מאסטר שף', גם החברים הקרובים, המשפחה, כל מי שאכל אצלי בעצם. אבל אני פשוט לא האמנתי בעצמי, לא חשבתי שאני מבשלת עד כדי כך טוב, בשביל ללכת לתוכנית, ואם אני אלך זה פדיחות של החיים, כי בטח באים לשם תותחים, אמא'לה ואבא'לה איזו נבחרת יש השנה".

זה רק באוכל, העניין של לא להאמין בעצמך?
"אף פעם לא האמנתי בעצמי, אני אומרת את האמת. גם לא הצלחתי להישאר אף פעם במקום עבודה. כל מקום עבודה שהגעתי, איכשהו תמיד נשרתי משם. זה בגלל שהראש, המוח, יותר מדי מסתכל קדימה ואני לא מסוגלת לעבוד כמו תוכי ואנשים חשו את זה ופיטרו אותי לפני שהתפטרתי. אני תמיד ככה, אני חייבת להחליף עבודות. ממש, אני אוהבת לחדש, אני אוהבת לעשות דברים שמעניינים, אני רוצה לאכול את כל העולם. אז היו לי הרבה שנים אבודות".

והיום?
"היום אני יכולה היום להגיד שאני הכי מאמינה בעצמי. התוכנית נתנה לי את הביטחון. בעבר, גם כשבישלתי בבית, היה לי את הפחד שבעלי יגיד לי, 'וואי, לא משהו'. היום אני אומרת לו, 'שומע? תאכל, זה מאסטר שף'.

ובעצם זה גם פתר את הדבר השני, כי זה גם נתן לך ביטחון ופוקוס.
"לגמרי. תמיד היה לי בראש שאני רוצה להתעסק באוכל, תמיד חשבתי אולי אני אמכור אוכל מהבית, סלטים לשישי, אבל לא היה לי אומץ. בטוח לא יקנו, למה שיקנו ממני דווקא? אבל היום אני הכי מאמינה, אני על זה".

זהשארבעת המסעדנים והשפים הגדולים בארץ אמרו לך שטעים, זה מה שנותן את הביטחון?
"אתה יודע כמה חיכיתי שהם ספציפית יגידו לי, 'אין, את אלופה, את צריכה לעשות את זה'. כאילו שיבואו אנשים הכי גבוהים שיש, הכי גדולים, ויגידו לי, 'בואי לפה, את עושה את זה, זה נכון לך'. באודישן לא הראו את זה, צילמו אבל לא הראו, שחיים כהן אמר לי, 'אבל למה את מפחדת? תראי איזה אוכל. את הפיתה הזאת, איך שהיא, תיקחי ותפתחי מקום".

ממי הכי רצית את המילים הטובות?
"קודם כל אני שרופה, מכורה לרותי ברודו. רותי התינשאי לי, כזה. אני כל כך אוהבת את האישה הזאת, באמת, היא אייקונית ברמות. אני ממש אוהבת אותה, אבל מי שהכי רציתי שיתרגש מהאוכל שלי זה חיים. כי זה אותו וייב, אותו סגנון, וכשראיתי שהוא באמת עף לי על המנות. צמרמורות בגוף, באמת".

חשוב להזכיר שמהמגבלה הפיזית ומחוסר הביטחון, היית גם בחופשת לידה כשהתחילו הצילומים.
"הייתה לי מחשבה לוותר, כן? גם לא האמינו שאני אבוא לאודישן עשרה ימים אחרי לידה, הם היו בטוחים שאני לא אגיע. כאבתי, הייתי כאובה פיזית ונפשית עם כל ההורמונים וקשה ואני לא ישנה בלילות. וחשבתי לוותר, אבל בעלי אמר לי אין סיכוי, אני לוקח אותך, מרים אותך ושם אותך בנווה אילן".

בעל מדהים.
"לגמרי. הוא נקרע בצילומים. אבל לי זה עזר. כשלא הלך לי, למשל משימת הקפה עם רז שהרגשתי פדיחות עצומות, זה שאני בכלל שם עם כל המצב שלי, זה מה שהוציא אותי מהבאסות. אמרתי לעצמי דורין, את פה בשביל הכיף, זה משחק, את נהנית, את בחופשת לידה, מה את צריכה יותר מזה?".

כהרגלך, אופטימית.
"ברור. היום אני הכי מרימה לעצמי. יש דיבור שאפתח פופ אפ עם הפיתה מהאודישן, קובה, כי חייבים, ועוד מנה. ואין לי שום פחד. ברור לי שיהיה מדהים. אני גם מתלבשת אחרת היום. לובשת דברים שמחמיאים לי. אני גם אומרת את זה תמיד לבעלי, הוא מטפל בחיילים הפצועים שמגיעים מחרבות ברזל, והוא, זה המסר שהוא רוצה להעביר להם. יש חיים תמיד. אתה יודע, לבעלי חסרה עין. נפצע בקרב. היו פעמים ששאלו אותי איך הצלחתי להיות איתו עם עין כזו. אני תמיד אומרת שהוא הכי חתיך בעולם מבחינתי. תמיד יש את האפשרות לראות את הטוב".

צילום: עופר חן | סטיילינג: שלי וייס | איפור ושיער: ענבל שומר | ע. סטיילינג: ליאור בוחבוט | הפקה: טל פוליטי