חי בלילה

לפני עשור בדיוק, העיר התחתית של חיפה החלה להפוך לאחד המוקדים הטעימים והנוצצים בארץ. מאזור מוזנח למדיי, עם מסעדות ופאבים ותיקים שנמצאים בנוף החיפאי עשרות שנים, הגיעו יזמים צעירים שפתחו מסעדות, בתי קפה, מאפיות ופיצריות מהטובות שאפשר למצוא בישראל. בשנים הללו הספיקו המון מבתי האוכל באזור להיפתח ולהיסגר, טרנדים באו והלכו, והניצוץ החתרני האטרקטיבי עבר לסמטאות הצרות של שוק תלפיות הטרנדי. אבל גם היום יש לא מעט מקומות בתחתית שהפכו לשם דבר. אחד מהם הוא מאפיית ברדא, שהצליחה לפצח משהו שהיה חסר באווירה העירונית.

בכניסה לבייקרי הזה משתרך לרוב תור ארוך, בייחוד בבקרים של סופי השבוע, ויש כמה סניפים קטנים שממשיכים את ההייפ של המיקום המקורי. אבל במקום להמשיך ולהתרחב רק בגזרת המאפייה, בברדא החליטו לזלוג מהזירה של היום לסצנת הלילה, וכבשו טריטוריה שאין כמעט מאפיות שמצליחות להיכנס אליה, זו של ארוחות ערב ובילוי לילי. זה דבר אחד למכור כריכים ומאפי בוקר בשירות עצמי, ודבר שונה בתכלית להציע חוויית מסעדה עם אוכל ראוי, אווירת בילוי, שירות הולם וכל הטרחה שזה מצריך. אבל זה מה שעושים בקונה, הביסטרו מבית ברדא שפועל בסמיכות למאפייה כבר למעלה משנה וחצי.

אם להודות על האמת, לא הרגיש לי דחוף להגיע לפה ישר עם הפתיחה. אולי מסקפטיות שמאפייה ובית קפה, מוצלחים ככל שיהיו, יכולים לספק את הסחורה גם כמסעדה, ואולי כתוצאה מהעובדה שחיפה מלאה במקומות מסקרנים למדי. אבל לאחרונה הבחנתי שהביסטרו הזה מתבלט לאט ובעקביות בסצנת האוכל העירונית הסואנת, והחלטתי להקדיש לו ערב.

ולא רק אני. בשעת דמדומים, בתקופת החגים הדלילה, בקושי היה אפשר למצוא כאן כיסא פנוי. בעוד שהמסעדות מסביב כמעט שוממות, או רק מתחילות להתארגן לקראת הערב הצפוי, בקונה הכל שוקק. אולי זה בגלל ההאפי האוור המשתלם שמציעים כאן מדי יום בשעות הערב המוקדמות, גם בחג. ואולי זה ככה תמיד. כך או כך, השתחלנו אל זוג מקומות פנויים על הבר ללא הזמנה מראש, וזמן קצר לאחר מכן המקום כבר היה מלא מפה לפה. שולחנות עם חברים, זוגות, ושילוב של קליקה חיפאית ותיירות פנים שמביאה רבים מהמטיילים לחיפה לאכול בעיר התחתית, ובצדק.

הרבה לפני שהתרשמתי מהקוקטייל, שהוזמן מרשימת קוקטיילים מהודקת ומפתה, או הבירה המעניינת מתוך תפריט מגוון ומפתיע, צריך לציין שקודם כל נעים לשבת כאן. הצוות צעיר וצבעוני, אבל גם מרגיש כמו קבוצה מגובשת שמאמינה במקום שבו היא עובדת ולכן אשכרה אכפת לה גם מהסועדים בו. המוזיקה בווליום סביר והאווירה רוחשת, אבל לא באופן שגורם לאבד קשב. זה מקום שמרגיש חי מאוד. בדיוק כמו בברדא הסמוכה, גם בקונה הצליחו להביא לחלל מין רוח נעורים מהנה שהופכת את המסעדה הזאת עוד לפני שאכלת, לכזאת שזוכרים את הבילוי בה לחיוב.

לא צריך לקרוא את התפריט

ראשון להגיע לשולחן היה קוקטייל בשםלהבה חיפאית (55 שקלים). באופן כללי יש בקונה מין תודעה של שורשיות חיפאית ונאמנות למקום, וזו מככבת גם בתפריט המשקאות. בין אם הוא קשור באמת לחיפה או לא, השם שלו עשה חשק לנסות. הקוקטייל היה חמוץ-חריף, אבל קליל בהרבה מהצפוי בגזרת האלכוהול. יש בו אפרול, טקילה, וקיק פיקנטי חביב, אבל המתיקות שלו גבוהה מדי. הזמנו גםבירת IPAיבשה ומהנה במיוחד (38 שקלים), וביחד זאת הייתה דרך ראויה להתחיל ערב.

התפריט של קונה פשוט, לא יומרני, ואם אין לכם סבלנות אין אפילו צורך לקרוא אותו לעומק. מספיק להביט על כל שולחן ולראות מה המנות שיוצאות מהמטבח באופן התדיר ביותר. מספר אחד ברשימה הוא קריספי פיש, מספר שתיים הצמוד הוא צ'יפס, שהפך להיות אחד הפריטים הכי מדוברים כאן. במקום השלישי נמצאים ההמבורגרים. יש כאן כמה אופציות, בכולן הקציצות מבוססות על בשר עם תו תקן של חי בריא.

התחלנו עם פתיחה שלירקות שרופים (52 שקלים), מנת ירוקים קלילה שכוללת ברוקולי, אספרגוס, אפונת שלג ושעועיות עם שמן זית, שום ולימון. בצלחת כזאת כל מה שצריך הוא להתייחס בעדינות לירקות, כך שכולם ישמרו על פריכות נעימה. זה מצריך תזמון ספציפי לכל אחד, יד טובה על התיבול ולא לקלקל את מה שהחקלאי גידל. וזה בדיוק מה שהיה כאן: צלחת מקסימה של ירקות עונתיים שכל אחד מהם שמר על ייחודו וטיבו, ויחד עם מעטפת לימון ושמן זית נעימה הירוקים נזללו עד האחרון שבהם. בייחוד בלטו לטובה השעועיות, שהיו אולי הפשוטות ביותר בצלחת, אבל היה קשה להפסיק לאכול מהן.

המשכנו הלאה לעוד מנת ירקות שהומלץ לנו לא לוותר עליה, וגם היא לא מסובכת וטיבה בפשטותה:קישואים בטמפורהעם צזיקי לאבנה, שמיר, גרידת לימון ופלפל שאטה (32 שקלים). זאת הייתה צלחת מטוגנים טובה, עם קישואים שנעטפו בטמפורה פריכה ונטבלו בצזיקי בגוון אשכנזי מעט. בפנים, בסמוך לעיגולי הקישוא הרכים יותר, בצבצו גם כמה פלחי לימון חמצמצים ומפתיעים שגם הם טוגנו בטמפורה והצליחו להיות הברקה מעניינת במיוחד בצלחת.

באדיבות המסעדה קיבלנו גםטרטר מוסרעם שמיר, בצל ירוק ולאבנה מוקצפת, ליד לחם מחמצת על הפלנצ'ה (62 שקלים). השמיר בשילוב הבצל הירוק העניקו גם פה את הטאץ' של המטבח האשכנזי, אבל הפעם דווקא לא לחיוב. לחם המחמצת הצלוי היה טוב מאוד (הוא נאפה בברדא הצמודה), אבל הדג לא הצליח להתרומם, ומה שבלט בו הוא תיבול לא מעניין עם הרבה שמן זית.

מה שכן הרשים היה הצ'יפס (22 שקלים). צלחת עם צ'יפס זהובים, פריכים, על קליפתם, מוגשים ליד איולי חרדל ולימון אסרטיבי ומוצלח. הזוג שישב בסמוך אלינו בבר שאל את הברמן אם חזרו כאן לזן תפוחי האדמה המקורי, שמתברר שהוא מיטיב עם הצ'יפס הזה פלאים. הברמן גרס שכן. אני לא יודעת איך הוא היה לפני, אבל בביקור שלנו הצ'יפס יישר קו עם הציפיות, וגם עם ההצהרות בתפריט על כך שנתנו לו הרבה אהבה. אבל מעבר לאהבה, נתנו פה גם זמן, תשומת לב והקפדה. הזמנו את צלחת הצ'יפס הקטנה, והיא הייתה הרבה מעבר למספקת בגודלה, ובעיקר סתמה את הגולל על כל יתר המנות שהגיעו אחריה. זה צ'יפס שמטוגן למופת, מתובל היטב, וממכר כראוי. צלחת שהיא אמנם רק תוספת צד, אבל לא כדאי לפספס (מה שכן, על זן תפוחי האדמה הנבחר באותו היום אני לא לוקחת אחריות).

ליד הצ'יפס הגיעו שתי המנות העיקריות.קריספי פיש (68 שקלים)מבוסס על פילה דניס בלחמניית בריוש דלעת עם מיונז, בצל סומק מוחמץ ועירית; ומנה שהומלץ לנו עליה,שיפוד שייטל (98 שקלים)ברוטב שמרים ומיסו, ולידו פירה. וכמו שכבר הבנו, בקונה שוב הוכיחו שכשמדובר באוכל פשוט יותר, הם קולעים.

קרב שאי אפשר לנצח בו

מנת הדג המטוגן הייתה צבעונית, פריכה וכל מה שמחפשים בכריך. מה שהיה חסר בה הוא לחות נוספת, אולי מכיוונה של חסה, עגבנייה או עלים רעננים אחרים, אולי מתוספת של רטבים ואולי בכלל מכיוון שניצל הדג עצמו, שהיה מהז'אנר הדקיק מאוד, ויכול היה להיות עסיסי יותר. מעבר לכך, הקריספי פיש היה פריך וכיפי והלחמנייה עצמה, שנעשית במקום, כתומה ויפה, הייתה מתקתקה ומעניינת.

שיפוד השייטל הייתה דווקא המנה החלשה יותר. הבשר ממרעה גולן מגיע בצורה של נתחים דקיקים שנצלים על השיפוד, והן מוגשים טובלים ברוטב מיסו-שמרים שלא היה מספיק מאוזן והוסיף כבדות לא נדרשת לבשר. הנתח עצמו היה טוב, וזאת בהחלט לא הייתה מנה גרועה, אבל נדרשים בה שיפורים בדיוק של הטעמים ובייחוד ברוטב שהוריד אותה למטה. למיסו, כחומר גלם, יש יתרונות רבים ומנעד שימושים אינסופי, מסלטים ועד קינוחים. אבל כאן לא הצליחו להוציא ממנו את המיטב כך שיחמיא וירומם את טעמי הבשר. הפירה הסמוך לשיפוד היה טוב ומספק, אבל קצת החוויר לעומת הצ'יפס שהיו בצלחת הסמוכה. אולי זה לא קרב שאפשר לנצח בו.

על הקינוחים כאן אחראית אמא של אחד השותפים, ובאותו היום, לאור הצמידות לערב החג, היו רק שניים מהם בתפריט. החלטנו הפעם לוותר על סיום מתוק, אבל הרוח הזאת, של מין מקום שכונתי ומשפחתי שעושה את עבודתו נאמנה ומתוך הרבה תשוקה לתחום, בהחלט הורגשה בקונה לכל אורך הערב. זאת ממש לא מסעדה יוצאת מגדר הרגיל, שוברת מוסכמות או מיוחדת מדי. אלא ביסטרו שהוא במיטבו כשהוא מגיש אוכל פשוט יחסית ולא מסובך. עם דגש על יופי של מנות מטוגנות, וצ'יפס חלומי. קונה היא מסעדה כיפית להגיע אליה כשמחפשים ארוחה חיפאית לא מחייבת באווירה מאוד מהנה ולא כבדה, לא ברמת המבחר ולא ברמת התמחור המתון (עוד פלוס גדול למקום הזה).

אחרי למעלה משנת פעילות והשתפשפות באופרציה השונה שהיא הפעלת מסעדה של ממש, מרגיש שבקונה הגיעו לאזור נוחות. מגישים כאן תפריט שכמעט ולא השתנה מיום הפתיחה, מה שמאפשר כל הזמן להשתפר וגם לבנות קהל לקוחות קבוע, ולהפוך לסוג המסעדות שיתאימו לכל שעה ביום ולכל יום בשבוע.

יש לא מעט מסעדות חיפאיות מעולות, אבל קונה נכנסת לרובריקה שבה היא משחקת די לבדה על המגרש. מסוג המקומות שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב, כי כיף מאוד, טעים, יעיל ונעים, לא יקר מדי, והאוכל מתכתב עם חשקים פשוטים שבאים טוב תמיד. לא פלא ששוקק כאן.

קונה, הנמל 10, חיפה. שני עד שבת, 17:00-23:00.