טיפול משפחתי

קניונים על גבי קניונים, וביניהם כבישים צרים ופקוקים שמובילים לעוד מתחמי קניות ובילוי עצומים. הנסיעה אל מסעדת לאמור (L'amore) בראשון לציון, בין רשתות ענק לפסל הדינוזאור המפורסם הסמוך לסינמה סיטי, הדגישה את הדיסוננס בין המקום המשפחתי הצנוע אליו כיוונו למרחב הקשוח שמקשה להתבלט שבו הוא פועל.

לא רק שכמעט בלתי אפשרי שיבחינו בך כשאתה מוקף בכל כך הרבה גירויים ואטרקציות כמו באזור הזה של העיר, המסעדונת האיטלקית הקטנה והיחסית חדשה הזאת גם בחרה להתמקם במקום  נסתר למדי מהעין. נדרש שיטוט במרכז מסחרי מלא חנויות עיצוב, עלייה לקומה שנייה, חיפוש בין מספרות ומכוני כושר ותהייה בלתי פוסקת: האם זה הגיוני שבכלל הגענו למקום הנכון? אם צלחתם את האתגר, בפינה הקיצונית והכי פחות נוכחת של הקומה תמצאו את הדלת שמובילה למסעדה. והיא אכן משפחתית, בדיוק מהסוג שמקסים אותך במהירות.

על הנייר, מקומות מהסוג של לאמור הם בדיוק מה שמחפשים בטיול לחו"ל, בדגש על איטליה. זאת מסעדה בניהול כל בני המשפחה, מה שמעיד מיד על אכפתיות שלא יכולה להיות לעסק מסוג אחר, לא משנה כמה מחויבים וטובים העובדים. זה גם מקום שבו כל הבצקים מיוצרים בעבודת יד, מהפיצה שעוברת את 72 שעות ההתפחה המקובלות ועד יצירה במקום של כל סוגי הפסטות, העוגות והקינוחים. ביחד עם תמחור צנוע ביחס למחירים שהורגלנו אליהן, שלא מתקרב לרף ה-100 שקלים למנה, מתקבלת התחושה שהגענו למקום סודי שאף אחד אחר לא מכיר. ברוח הזמן, מקומות כמו לאמור גם עלולים לעורר חשדנות. כי אם זה מקום מוצלח, איך יכול להיות שבעידן הרשתות והטרנדים שעוברים בינינו במהירות האור לא ממש שמעו עליו?

התיישבנו במסעדה עם סימן השאלה הזה ועוד רבים שעלו לאור המיקום הנסתר. המקום הוא חלל לא גדול (המלצר הסביר שהוא אמור להתרחב בקרוב לנכס הסמוך ויהיו עוד כ-60 מקומות ישיבה), ובליבו מטבח קטן שבו רואים את שני הטבחים, אם ובנה, טורחים ועובדים. מחוץ למטבח ניצב טאבון יפה שאליו נכנסות הפיצות והפוקאצ'ות ולצדו גם בר קטן. כמה שולחנות בודדים מאכלסים את החלל, לפחות בינתיים. קיבלנו לידינו את התפריט. לאמור אינה כשרה כי היא פועלת בשבת, אבל כל האוכל פה חלבי, בדגש על מנות פופולריות ולא מורכבות מדי.

התחלנו בסלט ארטישוק (71 שקלים) שמורכב מחסה, עגבניות שרי ורגילות, בצל סגול, וארטישוקים אה לה רומאנה שנצלו במחבת עם קרם בלסמי ופרמזן. הסלט הגיע לצד ג'בטה קטנה וחמימה, ובאופן כללי יצר רושם של סלט בית קפה לא מספיק מוצלח. הוא היה אמנם מאוד נדיב, וכל הרכיבים בו הרגישו רעננים, אבל משהו בסיפור כולו, של תערובת בין ירקות טריים למוקפצים ושילוב חם-קר, לא התחבר לכדי מנה של מסעדה. אולי זה גם בגלל רוטב ויניגרט הדרים שהכביד על הכל אפילו יותר (הוא נכח לצד רוטב בלסמי שבו כבר הוקפצו הארטישוקים הצלויים). הכל יחד היה קצת יותר מדי. לא נוצר פה סלט טוב ורענן לפתיחת הארוחה, אלא מנה כבדה יחסית ובעיקר מבולגנת.

את המצב הצילו הפסטות, שהן בפירוש הסיבה העיקרית להגיע הנה. להכין פסטה טובה זה משהו שמצריך יד. ואם צריך להמר, הפסטות הן הסיבה שבני המשפחה החליטו לפתוח את המקום הזה מלכתחילה. מדובר בבצקי פסטה מדויקים, עדינים, שמציגים עבודה מרשימה של מרקם ועובי, והם מספיק טובים בשביל להצדיק את המסעדה הזאת.

בראש ובראשונה עמדה כאן פסטת קאצ'ו אה פפה קלאסית (72 שקלים) עם גבינת פקורינו פיקנטית, הרבה פלפל שחור אבל לא יותר מדי, ושפע חמאה שחיברה הכל יחד. להכין ספגטי טוב בעבודת יד זה לא עניין פשוט, הוא צריך להיות נגיס וקשיח במידה אבל גם מתמסר, אחיד ויציב. פה הצליחו במשימה הן של הפסטה והן של הרוטב.

גם הפסטה השנייה שהזמנו הייתה מצוינת, כיסוני אנגלוטי (72 שקלים) קטנים עם בצק דקיק. הכיסונים המלבניים מולאו גבינת ריקוטה עם בצלי שאלוט ותרד, ואחרי בישול הוקפצו ברוטב סמיך של ערמונים, יין לבן, שמנת ולימון. הכיסונים עצמם היו קלילים יחסית, ואת העושר קיבלו מהרוטב עתיר הערמונים והשמנת. בישראל מאוד אוהבים את ז'אנר פסטות השמנת, למרות האנכרוניסטיות המסוימת שלו, וכאן מדובר במנה שמצליחה לשלב בין עדינות הכיסון לכבדות הרוטב בצורה טובה, והתוצאה היא צלחת כיסונים מהנה ומתקתקה שאפשר לדמיין שהיא מהפופולריות יותר בקרב הסועדים פה. גם אם אני באופן אישי טיפוס של קאצ'יו אה פפה עוקצנית.  

תנו לנאפוליטנית את הכבוד הראוי

לא הצלחנו לסיים את הפסטות וכבר נחתה על השולחן פיצה מרגריטה (65 שקלים). על הבצק שלה אחראי אחד הבנים, שמתפיח את הבצק מבוסס הביגה במשך 72 שעות. אלא שערב קודם, כך עודכנו, אזל כל הבצק וזמן ההתפחה הנוכחי לא היה ארוך מספיק. התוצאה הייתה בצק פיצה חביב אבל לא מרשים כמובטח.

אמנם פיצה היא חלק מהותי מתפריט המסעדה, אבל אם הבצק שלה לא עבר את התהליך המלא שמספק את התוצאה הטובה ביותר, רצוי להתנצל ולא להגיש אותו בטרם עת. גם אם מדובר במוצר שכמעט לא משנה מה תעשו לו, כזה שבשילוב של אפייה נכונה ועם שפע גבינת מוצרלה ורוטב עגבניות טוב יהיה מהנה מספיק בשביל לאכול.

אז בנוסף לפסטות מעולות, קיים סיכוי שיש בלאמור גם פיצה מושקעת שלא נופלת מהן. אבל ביום שאנחנו אכלנו כאן, היא לא עלתה לרמה יוצאת דופן אלא הסתכמה בפיצה חביבה ובסיסית בלבד. מה גם שהפיצה שלנו הוגשה לשולחן חתוכה מראש, משהו שלא עושים לפיצה נאפוליטנית שזה עתה יצאה מהטאבון. תנו לפיצה את הכבוד הראוי, תגישו אותה בשלמותה, ותאפשרו ללקוחות את העונג המסורתי והנכון טכנית של לחתוך עצמאית.

לקינוח מכינים כאן בסופי השבוע עוגת סאן סבסטיאן (53 שקלים), שהיא עוגת גבינה באסקית שנמזג עליה רוטב שוקולד ולוז בכמות מסחרית והפכה ללהיט בישראל בשנים האחרונות. עוגת הגבינה עצמה הייתה מצוינת. קרמית מאוד, עם חלקים שרופים חיצוניים שכיף לזלול וקשה לעצור גם אם רוצים. זאת באמת עוגה שאי אפשר לפספס אם מבצעים אותה נכון, וכאן היא הרגישה ביתית אך מושקעת ומקצועית ובמרקם נהדר ובמתיקות טובה, בייחוד לצד שתי כוסות אספרסו חזק שהוזמנו לצידה. כמות רוטב השוקולד הייתה, עם זאת, לא נדרשת. זה אמנם מצטלם נהדר, מהפנט אפילו, אבל אפשר להסתפק בהרבה פחות רוטב בשביל ליהנות מהעוגה הזאת יותר.

שילמנו פחות מ-400 שקלים לכל הארוחה, קיבלנו בקופסאות טייק אוויי את הכמות המכובדת של הפסטות והפיצה שעוד נותרו בצלחות שלנו, והמשכנו החוצה בחזרה למרכז המסחרי. עם החשבון הסביר, היחס האדיב, הפסטות המוצלחות ושפע הכוונות הטובות שעומדות מאחורי המקום הזה, לאמור היא מסוג המסעדות שממש בא לך שיצליחו.

גם כי זאת מסעדה שכיף שיש ליד הבית ואפשר לקפוץ אליה או להזמין ממנה בכל רגע נתון. וגם כי זה מקום ענו מיסודו וסימפטי במיוחד, שמאחוריו אנשים שמחפשים להגשים חלום משפחתי של לעבוד ביחד ולגרום לסועדים להגיע וליהנות. זאת אולי שאיפה נאיבית, בייחוד כשמדובר בעסק אכזרי כמו מסעדנות ועוד יותר כשמדובר במסעדה קטנה שאין מאחוריה מכונת יחצ משומנת שעוזרת להתגבר על הקשיים של תחילת הדרך.

אבל אולי בעזרת נחישות, בצקי פסטה טובים ועקביים, קינוחים מצוינים, יד על ההדק בנושא הפיצות ושדרוג קל של הסלטים, יצליחו כאן לעשות את הבלתי אפשרי ולשגשג בין רשתות בתי קפה ומותגי ענק שמקיפים את המקום הזה. אנחנו, לפחות, מחזיקים להם אצבעות.      

ילדי טהרן 8, ראשון לציון. הזמנות דרך אתר המסעדה