שנתיים אחרי השבת השחורה: מסע הריפוי של שורדי המסיבות והוריהם

על רצפת הטרמינל בנתב"ג, ממש לפני הכניסה לשרוול שיוביל למטוס לקפריסין, ישבו במעגל גדול 25 משורדי מסיבות 7 באוקטובר עם הוריהם או אחיהם. מטפלי "לב בטוח", העמותה שקמה בצוהריי השבת השחורה לטובת הגשת סיוע נפשי לשורדי המסיבות, ביקשו לברך את השורדים בריטריט הראשון שנפתח עבורם ועבור בני משפחתם, בליווי מטפלים קליניים - ואיחלו להם נסיעה משמעותית שתוביל להקלה, לשיתוף ולפירוק הרגשות הקשים שעדיין אוחזים בהם, שנתיים אחרי, וככל הנראה לתמיד. השורדים והוריהם עומדים לפני שלושה ימים של ריטריט שהוא מסע טיפולי משותף לעיבוד הטראומה עם מישהו קרוב להם מהתא המשפחתי. המסע כולל בין היתר פעילות רגשית תומכת, טיולים, ארוחות, ספא ומעגלי שיתוף ושיח  - שיובילו אותם, בתקווה, לעוד שלב בדרך לניצחון על צונאמי הרגשות שקיים בהם מאז אותה שבת.

שורד והורה או אח – זה הפורמט, ושם ביער הסודי הם הצליחו לקיים עם בני משפחתם קשר בלתי אמצעי ולחשוף עוד קצת מהתקווה שהחיים בהמשך יהיו טובים יותר. מלבד הידיעה שמדובר בשורדים והוריהם, שום דבר בשלב הזה לא מסגיר שבמעגל שמולי יושבים אנשים שמתקשים לחזור לשגרה ולהמשיך בחיים משמעותיים.

"אין לי אופציה למות, אני אם חד-הורית"

שירלי אסולין (50), היא אמא לשניים מלוד, ואת בנה הצעיר הביאה לעולם כאם יחידנית. מי שהייתה דמות בולטת בהפקת המידברן, חיה ונשמה את תרבות החופש והאהבה, הייתה בבוקר השבת השחורה בהכנות למסיבת המידברן בחוות 'אור' שליד רעים. "זאת הייתה אמורה להיות מסיבה של 8,500 איש, והיינו 140 אנשי צוות במקום", היא מספרת, "06:29 ופתאום האדמה רעדה. הייתי באוהל, אחרי לילה בלי שינה, וראיתי את השמיים מתמלאים בשבילים, שבילים של טילים. זה היה כמו גשם של אש. יצאתי מהאוהל וצעקתי לבועז, חבר שהכרתי שבועיים קודם, 'תראה! זה נופל לנו מכל כיוון'. אמרתי לו, 'בועז, תבין, אין מצב שאני נשרפת פה. יש לי ילד בבית. אני לא יכולה למות. אני אם חד-הורית, אין מי שיגדל לי את הילד'. מבחינתי, לא הייתה לי אופציה למות", היא פורצת בבכי ונזכרת במנוסה, "הגעתי לשער של החווה, והוא היה נעול. לא נתנו לנו לעבור. בתחילה הייתי עם ד"ר חגית רפאלי מישקין ז"ל, וברחנו יחד. אחר כך התפצלנו והמשכתי עם חברתי ויקי. חגית ואני החלטנו באיזשהו שלב להתפצל, שלחתי לה נשיקה באוויר ומאז לא ראיתי אותה, היא נרצחה. היא הייתה אישה מדהימה, אני האחרונה שראיתי אותה בחיים". על חגית קשה לה לדבר בשל תחושת האשמה, "שבועיים חיפשנו אותה, חשבנו שנחטפה. בסוף הצוות שלנו (של המידברן) מצא אותה זרוקה בשביל ישראל, וקראו לשביל על שמה. זאת הייתה קריעה נוראית של הנפש".

היא מספרת על הבריחה שהייתה ב"מוד" של הישרדות. “אני נוהגת על קיה פיקנטו שנת 2013, נסעתי כמו משוגעת על הרגבים בשטחים החקלאיים, אין לי מושג איך האוטו שלי עשה את זה. ברחתי לכיוון בית קמה, ניסיתי לחתוך דרך הבדואים, לא רציתי לעבור דרך צאלים. ויקי, שהייתה איתי באוטו, ניסתה באיזה שלב להסיט לי את ההגה לכיוון אחר, היא רצתה לנסוע לכיוון מיגונית הדמים. הייתי בכזה אמוק לצאת משם, שתפסתי לה את היד ואמרתי לה, 'כפרה עלייך, אני הבן אדם הכי לא אלים שיש, אבל עוד פעם אחת תשימי לי את היד על ההגה, אני שוברת לך אותה. באותם רגעים רק חשבתי – אני חייבת להגיע הביתה. זה היה הדבר היחיד".

בדרך הן ראו מעליהן רחפן. "הוא לא הפסיק לעקוב אחרינו. ואז ראיתי טנדרים לבנים מתקרבים ומאחוריהם אופנועים. בהתחלה לא הבנתי, אמרתי לעצמי, אולי אלה אופנוענים בטיול, אולי כוחות ביטחון. רק כששמעתי את הירי הבנתי שאלה מחבלים. התחלתי לצרוח 'שמע ישראל', זה מה שיצא ממני. זאת לא הייתה צעקה של פחד, אלא צעקה של חיים". באותו רגע, היא אומרת, קרה נס. "מחבלים צצו מהשיחים מכל עבר, המשכתי לתת גז ולנסוע מהר, הרגשתי שאלוהים חיבק לי את הרכב. פשוט כך. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל ממש הרגשתי אותם, את הצדיקים מגנים עליי. אני צאצאית של הבאבא סאלי, מצד אמא שלי. סבתא שלי אחיינית שלו. זה היה לי ברור – הוא שומר עליי". מאוחר יותר, כך הבינה, הרכב שלה היה אחד היחידים שהצליח להימלט מציר המוות.

היא נהגה כל הדרך צפונה כשמעליה טילים ועל הכבישים שרועות גופות, "הרכבים נעצרו בצדדים, גופות שרועות, הכל שרוף. אני צורחת 'שמע ישראל', נוהגת כמו משוגעת. ויקי צועקת לי שאלה ערבים, ואני רק אומרת לה, 'לא משנה מי, אני ממשיכה לנהוג'. בדרך עברה ניידת. שני שוטרים ניסו לכוון אותי לבסיס צבאי, ואני הייתי בטוחה שגם הם מחבלים, לא האמנתי לאף אחד, רק רציתי להגיע לילד שלי". בסוף, אחרי שעות, הצליחה להגיע לרמלה, הורידה את ויקי, ומשם המשיכה ללוד. "שלוש שעות לקח לי לנסוע מרמלה ללוד. זאת אמורה להיות נסיעה של שתי דקות, אבל ראיתי הכל בצבע אפור. לא ראיתי צבעים, שום דבר, הכל שרוף, כמו סרט שחור-לבן". כשהגיעה הביתה, קרסה. "חיבקתי את הילד שלי, הלל. אמרתי לו סליחה. הוא מצדו לא לגמרי הבין על מה. אני מטופלת היום ומאובחנת עם פוסט-טראומה מורכבת. בלי עמותת לב בטוח אני לא יודעת איפה הייתי היום, חשוב לי מאוד לומר את זה". 

אמא שלה, לאה, אישה נאה בת 70, מספרת על אותו בוקר שהייתה אצל בת אחרת, במושב, ושירלי התקשרה לאחר שהתחילו האזעקות וצעקה בטלפון. "אני מודה, כעסתי עליה מאוד. אני לא אוהבת את המסיבות האלו, ושאלתי אותה 'איפה הילד?' בשלב מסוים הייתי בטוחה שאיבדתי אותה", היא אומרת ומנגבת דמעה בזווית העין. לאה אומרת ששירלי חזרה שבורה: "זו לא אותה ילדה. פעם היא הייתה האור של הבית. עכשיו היא כאן, אבל לא באמת. היא לידי, אבל לא איתי. אנחנו גרות קרוב, אבל יש ריחוק. היא לא יוצרת קשר, לא מתקשרת, לא מצליחה לשמוח". שירלי מודה שזה נכון: "אני לא אותו אדם. לפני זה הייתי סוערת, נוכחת, אישה גדולה מהחיים. היום אני כבויה. שנתיים לא יצאתי לחופש. אני פוחדת להפקיר את המדינה. פחדתי שאם אני אצא, יקרה משהו עוד יותר גרוע".

שירלי מתמודדת גם עם פיברומיאלגיה, והכאבים הפכו קשים יותר מאז המתקפה. "מאז הטבח אני בהתקף שלא נגמר. הגוף שלי לא נרגע. לפעמים הכאב כל כך חזק שאני פשוט נשברת. אני צורחת. נכנסת להתקפי חרדה בלי סיבה. אני לא מזהה את עצמי". אבל גם מתוך החושך, היא מוצאת אור. "אני לא יותר חזקה ממה שהייתי, אני פשוט יותר מחוברת לעצמי. אני לומדת לחבק את הקושי. המטפלת שלי אומרת לי שזה בסדר, שאני צריכה לחבק את המצב. זה מתסכל, כי עברו שנתיים ואני עדיין שם, אבל אני לומדת לאהוב גם את החלקים הפחות יפים בי".

היא קיבלה הכרה כנפגעת פעולות איבה, וחיה היום מקצבאות ומעבודות מזדמנות. "אני מנסה לחזור לעבוד, אבל הבוקר שלי הוא קרב. אם אני מצליחה לישון שעתיים בלילה זה הישג. אני לא מצליחה להתמודד עם בירוקרטיה, עם אנשים, עם שגרה". הכאב האמיתי, היא אומרת, הוא האשמה. "אשמת הניצולה. זה אוכל אותך. אני חיה, אבל הרבה שהיו איתי לא. אנשים שהיו מאחוריי נרצחו. למה? אין תשובה לזה. זה חור בלב שלא נרפא".

לאה מחזיקה את ידה של שירלי, והיא מחייכת בפעם הראשונה: "אבל אני מרגישה שיש סיבה למה שקרה. בשביל לתקן את הקשר עם אמא, בשביל להחזיק את האור הזה בחושך". ולאה מוסיפה: "היה בינינו ריחוק הרבה שנים, ופתאום האסון קירב בינינו. קיבלתי את הילדה שלי מחדש. אני רואה כמה היא נלחמת, ואני רק רוצה להחזיר לה את החיבוק שהיא מבקשת". שירלי מהנהנת. "לא חלמתי שאזכה לכזה קלוז'ר עם אמא שלי. לא האמנתי שזה יקרה בגלגול הזה. היא הבן אדם הכי טוב בעולם. היא גידלה אותי לבד, ילדה אותי בגיל תשע-עשרה וחצי. גדלנו יחד. עכשיו אני רואה כמה אני דומה לה, גם אם אני בדרך אחרת".

על השאלה אם היא רואה את עצמה חוזרת להיות "שירלי של פעם", היא אומרת, "לא, אני לא היא, אני שירלי חדשה. אני עוף החול - מתפוררת לאבק וצומחת שוב. רק שזה לוקח זמן. זה לא כפתור, נפל מטאור על החיים שלי. זה דבר גדול מדי, צריך זמן לנשום. אבל אני אקום". היא מספרת על ביקורה האחרון בחוות אור: "חזרתי לשם, אחרי שנתיים, ראיתי שוב את כל מה שהיה. לא את המדבר, את מה שקרה בו. ופתאום קיבלתי הודעה מהחברה שברחה איתי. היא כתבה לי: 'איך הצלחנו לברוח עם עיניים עצומות כל הדרך?’ עניתי לה, 'את היית עם עיניים עצומות, שלי היו פקוחות. אם גם אני הייתי עם עיניים עצומות, היינו מסיימות בגדר'".

שירלי מאמינה שיום אחד תתחזק כדי לספר את סיפורה ולכתוב ספר. "אני אישה של במה, של מילים. אני רוצה שאנשים יבינו מה עברנו, לא מהכותרות – מהלב. אני רוצה שידעו שגם אם הגוף נשאר חי, הנפש עדיין סובלת". ולמרות הכל, היא מסיימת באמונה: "אני מאמינה בגורל, לא הכל בידיים שלנו. אני לא אשמה, אני פשוט הייתי שם. יש לי ילד שרוצה אמא שמחה. אז אני אתפלש עוד קצת בבוץ, ואז אקום. אין לי ברירה אחרת, זה מה שיש, ואני אחיה את זה".

ד"ר הדס זאבי-סלע, מעמותת "לב בטוח", ליוותה קבוצות טיפול של שורדים הורים בריטריט. היא פסיכולוגית קלינית בת 44, אמא לשלושה, ונמצאת בעמותה מהימים הראשונים של הקמתה, אחרי אסון השבת השחורה: "אלה אנשים דרוכים שכל דבר עדיין מקפיץ אותם, והם כל הזמן צריכים להסביר לעצמם למה מערכת העצבים שלהם מופעלת בכזאת אינטנסיביות. עם זאת, אנחנו יוצרים איתם תנועה שיש בה התקדמות גם אם בצעדים קטנים, תנועה שמאפשרת להם לזהות את עצמם כפי שהיו לפני, אבל להכיר בכך שהם כיום גם מישהו אחר. עוזרים להם לחיות לצד הטראומה ולהמשיך להתפתח. החדשות הטובות הן שלפעמים, אפילו עכשיו, שנתיים אחרי, אנחנו רואים גם אלמנטים של צמיחה - אנשים שפתאום יש להם תעוזה לעשות דברים שלא עשו בעבר. לצאת למסעות הסברה בעולם, לבנות תוכניות שיקום, לתת הרצאות – מדובר בטראומה מצמיחה שיכולה להביא להתפתחות רוחנית, כי אדם שורד יכול להרגיש במובן מסוים שהוא נבחר, ולתעל את ההבנה הזו לעשייה. עם זאת, זו דרך קשה וההתפתחות שונה בין שורד ושורדת, ויש בדרך תקופות של נפילות שהן חלק מהתהליך, זה לא משהו ליניארי".

"אם נצא מפה בחיים אני מביא לך ילד"

שני ברנס, בת 38 מחדרה היא אמא לשלושה ילדים, האחרונה שבהם, Live, נולדה אחרי שבעה באוקטובר. אמה, כוכי, מעדיפה שלא להצטרף לעדותה: "אני לא יכולה לשמוע את הזוועה הזו שוב", היא אומרת ואנחנו נשארות על ספסל לדבר על מה שעבר עליה. שני ישבה בחורשה ברעים בין העצים כשהשחר התחיל לעלות מעל מסיבת הנובה וכשנשמעו הפיצוצים הראשונים. "בהתחלה לא הבנתי מה זה", היא אומרת. "הייתי באוהל ורצתי לכיוון הרחבה לחפש את אלירן, בעלי. זה היה נראה כל כך קרוב שהייתי בטוחה שעוד שנייה זה פוגע בנו". שוטרים הגיעו אל מתחם המסיבה והורו למבלים להתפנות במהירות. "אמרו לנו שיש טילים, פתחו את השער ואמרו לכולם להיכנס לרכבים ולברוח. אני הייתי בלחץ היסטרי. ג’ני, שהייתה איתי, חיבקה אותי ואמרה לי שלא יקרה לי כלום. רותם אמרה שאין טעם לרוץ עכשיו, שיהיה פקק ביציאה ושעדיף לא להיות בתוך רכב בטילים, אבל הייתי חייבת לצאת. אמרתי להם, 'יש לי ילדים בבית, אני לא נשארת פה'. כולם אמרו שזה רק טילים, שזה יעבור. אבל אני ידעתי, אני לא יכולה להישאר". הם נכנסו לאוטו והתחילו לנסוע. הווייז לא עבד, לא הייתה קליטה, והכביש התמלא במכוניות.  

בדרך הם נתקלו במחסום. "חשבנו שזה מחסום משטרתי, זה נראה הגיוני, השוטרים הרי אמרו לנו לנסוע דרך מסוימת. אבל זה לא היה מחסום של משטרה". הם הסתובבו ונעצרו בפקק. שניות אחר כך החלו הצרחות. "אנשים התחילו לצעוק שיש מחבלים. בהתחלה לא האמנו. אמרנו, אולי אנשים מסטולים, אולי מדמיינים, ואז שמענו יריות. ג’ני יצאה מהרכב לראות מה קורה. צעקתי לה לא לגשת, רץ לעברנו שוטר עם נשק שלוף וצעק: 'יש מחבלים! תעזבו את האוטו! רוצו לשטח!', אמרתי לו, 'איך נשאיר את הרכב ככה באמצע הכביש?' והוא צעק, 'אין ברירה, יירו בכם'". הם התחילו לרוץ אל תוך השדות, עם עשרות אחרים. "ג’ני ופנינית הלכו בנחת, לא קלטו בכלל מה קורה. אני רק רציתי לברוח. מסביבנו כולם רצו, בוכים, צורחים, מנסים להבין מה לעזאזל קורה. התחבאנו מתחת לעץ עם עוד אנשים, אבל היו שם בנות שצרחו, זה לא היה מקום טוב. עברנו ממקום למקום, ואז שמענו ירי ממש קרוב. נכנסנו מאחורי גבעה קטנה, נשכבנו על האדמה, שמענו ירי מכל הכיוונים - נשקים, פצצות, RPG. לא הפסיק". שני מספרת שהם שכבו שם שלוש שעות. "לא זזנו. ניסינו לשלוח מיקום לחברים, לשוטרים, לקבוצות ציבוריות. אנשים כתבו הודעות פרידה". עם הזמן הבינו שהחילוץ לא יגיע. "שוטרים כתבו לנו שיטפלו בזה, אבל אחרי שעתיים היה ברור שלא. הבנתי שאנחנו לבד. שאף אחד לא יבוא".

היא בעיקר זוכרת רגע אחד שלדבריה "חתך" לה את הנשמה. "שמענו צפצוף ארוך של רכב מהכביש. הבנו שירו באדם, שראשו נפל על הצופר. זה היה רגע שהבנתי, אנחנו מוקפים, אנחנו בבעיה אמיתית". הם שכבו בשקט, צפופים, כמעט עשרים איש. "היה חם, לא היו מים, לא ידענו איפה כולם. דיברתי עם אמא שלי, לא רציתי שתשמע מהחדשות ותילחץ. אמרתי לה שהכל בסדר, למרות שידעתי שלא". לקראת הצהריים הם שמעו קולות. "שמענו מחבלים מדברים בערבית, 'תעל, תעל'. הם היו ממש קרובים. באותו רגע כולם קמו ורצו". הם רצו לאורך נחל יבש. "הסתובבתי לראות אם באמת רודפים אחרינו. אלירן צעק לי, 'אל תסתכלי, תמשיכי לרוץ'. רצנו בטירוף, כל הזמן שמענו יריות, כל פעם שהסתכלתי אחורה ראיתי אנשים אחרים, כל הזמן הצטרפו חדשים, אחרים נפלו מאחור". החום היה בלתי נסבל. "לא שתינו מים מאז הלילה, היה יובש מטורף, ואז הגענו למקום שבו היה אפשר או לרוץ לעומק העצים או לעלות לשטח הפתוח. בחור אחד אמר שהוא מפסיק להתחבא, שהוא רץ ליישוב יהודי. אמרתי לאלירן, 'אנחנו איתו, ורצנו איתו".

הם רצו כמעט שעתיים, בשדות חרושים, תחת רקטות שמתפוצצות על האדמה. "הרגשנו את הרעידות מתחתינו, מאחורינו ענן שחור של שריפה, ריח נורא. אמרתי לאלירן, 'זאת אפוקליפסה, זה סוף העולם". כשהגיעו למטעים ניסו לשבור טפטפות כדי לשתות. "לא הצלחנו. ראיתי מרחוק אוהל, הייתי בטוחה שזה מוצב של צה"ל. מעלינו חג מסוק, סימנו לו. כלום. אחד מהבחורים אמר, 'זה סימן טוב, אין פה מחבלים'. החלטתי להאמין לו". האוהל התגלה כאוהל בדואי ריק. "היו שם רק חיות - כבשים, עזים, כלבים. ראינו שני בחורים והיה רגע של פחד, בסוף התברר שהם יהודים. שתינו מים, שפכנו על עצמנו, ניסינו להתאושש".

הם המשיכו לרוץ לעבר חממות. "ראיתי מכוניות נוסעות מהר ומשאירות אבק. פחדתי. לא ידעתי לאן אנחנו רצים. ואז פתאום שקט. בלי יריות". טלפון מג’ני בישר בשורה. "היא בכתה, אמרה שהם ביישוב פטיש, שהם ניצלו. שלחתי לה מיקום והיא אמרה שתשלח מישהו לקחת אותנו. אבל היינו רחוק מדי, היה בלתי אפשרי להגיע אלינו". ואז, אחרי שעות של ריצה וחרדה, הופיעה מסחרית לבנה. "דפקנו על הדלתות, צרחנו. הנהג פתח את החלון ואמר, 'אני בא להציל אתכם’. נכנסנו לאוטו, וברגע הזה נשברתי. התחלתי לצרוח, 'הילדים שלי! הילדים שלי!' והוא אמר לי, 'חמודה, ניצלת, הכל בסדר'. אמרתי לו, 'אני יודעת, בגלל זה אני בוכה'". הנהג לקח אותם לבית משפחת ימיני ביישוב פטיש. "ג’ני, פנינית, שלומי ואסתר כבר היו שם. הם חיבקו אותנו, האכילו אותנו, נתנו לנו מקום לנוח. הילדה שלהם, תמר, בת 10, חיבקה אותנו והכניסה אותנו לממד בכל אזעקה. אני לא אשכח את זה בחיים".

הם נשארו שם עד הערב, ואז עלו על האוטובוס האחרון לבאר שבע. "היה פחד לצאת, כל הזמן אזעקות. מבאר שבע אבא של פנינית לקח אותנו במיניבוס לחדרה. בדרך היו טילים, מחסומים, פקקים. הגענו הביתה אחרי עשר בלילה, אחרי יומיים בלי שינה, בלי אוכל, בלי להבין בכלל מה עברנו. כשהגענו הביתה אמא שלי חיבקה אותי, הילדים ישנו, אני לא בטוחה שגם היא עיכלה מה קרה. בבוקר מוקדם היא אמרה לי, 'תביאי את הילדים אלי', אבל אני לא שחררתי אותם. היה שקט כזה בבית, כמו שבעה, אף אחד לא דיבר. חזרתי לעבודה כפסיכולוגית חינוכית אחרי שבועיים. זה הציל אותי. הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. המנהלת שלי אמרה שלא מצפים ממני לחזור, אבל אמרתי לה שזה טוב לי, שזה מה שמחזיק אותי".

ואז היא נזכרת ברגע אחד באמצע הירי שיקבל תוקף בדמות חיים שלמים שנה אחרי: "שכבנו מתחת לשיחים, והוא אמר: אם נצא מפה בחיים - אני מביא לך ילד. למרות שלא רצה עוד ילדים, הוא עמד במילה שלו". מאז, שני אומרת, שום דבר כבר לא חזר להיות כמו שהיה. "זה לא עובר. אי אפשר לשים את זה מאחור. זה תמיד יהיה חלק ממי שאני. אני בוכה כמעט כל יום - גם מהכרת תודה שאני חיה, וגם מהכאב על כל מי שלא חזר. אלה רגשות מעורבים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, הכל ביחד. אבל אני חיה, ואני אמא לשלושה".

"כששומעים את הסיפור משני הצדדים מבינים מה ההורים עברו"

"להורים תפקיד משמעותי בשיקום", מסבירה ד"ר הדס, "יש כאן הורים שבמשך 12 שעות לא ידעו מה עלה בגורל ילדיהם, ובמפגש פה אנחנו שומעים את הסיפורים משני הצדדים, ומבינים גם מה ההורים עברו. קורים פה דברים מופלאים במעגלי השיח, עד כדי שעולה השאלה 'מי השורד? ההורה או הילד?' מדובר בילדים טובים שרצו לשמור על ההורים שלהם, ולכן הסתירו הרבה ממה שקרה להם. יש המון רגעים חשובים של קרבה ובכי, וההורים מודים שהאינסטינקטים של הילדים שלהם טובים משלהם. חלק ביקשו מהילדים בטלפון להיכנס למיגונית, והילדים החליטו שלא ובכך ניצלו חייהם. נוצרה פה בעצם איזושהי עדות משותפת של המשפחות. עם זאת, מי מתמודד עם מערכת העצבים המאותגרת הם השורדים עצמם. באחד המעגלים הם ציירו ציורים שמעידים על הרגשות שלהם. דרך הציורים אפשר לראות הכל".

"שמתי באוטו מוזיקה של ספא ובחוץ התרחשה אפוקליפסה"

ג'ני לבן (33) מנתניה הגיעה לפסטיבל הנובה עם חברים. כשהחלה המתקפה, הם בדיוק נחו באוהל שלהם, ובתחילה חשבו שהפיצוצים הם קטע הפקתי של המסיבה. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי, וואו, השקיעו עם זיקוקים. היא נישאה אחרי האסון, לגבר שהכירה בסך הכל חודשיים לפני המסיבה. "כשזה התחיל שלחתי לו הודעה – 'יש פה טילים, הכל טוב, אני אדבר איתך, תן לי לעלות על כביש פתוח ואתקשר'". הם נכנסו לתוך הפקק המפורסם על כביש 232, המכונה ציר המוות, והחליטו באיזשהו שלב להסתובב ולשנות כיוון. כשנסעו לכיוון השני ג'ני ראתה באופק רכבים זרוקים בצדדים ומכוניות מרוססות - והחליטה לעצור בצד הדרך. "כולם באוטו היו ממש לחוצים, ממש, ואני מטפלת בוואטסו והידרותרפיה, שמתי מוזיקה של ספא ובחוץ התרחשה אפוקליפסה מטורפת. המשכנו לנסוע וראיתי מישהו שצועק לעזרה, 'תקראו למישהו, ירו בה, ירו בה, ירו בה'. פשוט עצרתי את האוטו ויצאתי. הלכתי לראות מה אפשר לעזור, ניסיתי לסייע". היא עוצרת לרגע, נושמת עמוק. "שוב המשכנו בנסיעה וראינו אנשים וחשבנו שהם שוטרים. הם היו עם וסטים, נשקים, עד שהתחילו לירות. הכדורים שרקו מכל עבר. יצאנו מהאוטו והמשכנו לרוץ, והיה מישהו שלא הכרתי ורץ איתי שהחלטתי לקרוא לו, 'הלו'. רצנו יחד בשדות תפוחי האדמה, ואז החלטנו שכדאי לחזור ולהביא את האוטו. בשלב הזה היריות היו הרבה יותר מסיביות, המחבלים היו ממש לידנו, זה היה ממש שניות מחטיפה. כל כמה דקות נפרדתי, אמרתי זהו, זה נגמר". בשלב הזה היא איכשהו הצליחה לשכנע את "הלו" לרוץ איתה ולברוח רק בשביל למצוא את גיסתה ואת בת הזוג שלו. הם התחילו לרוץ לתוך הערוגות והוא רץ באלכסון ממנה, לתוכן. ג'ני בחורה שברירית, וידעה שאין לה אפשרות לקפוץ בערוגות הענק כי היא תיפול לתוכן, כך שהמשיכה בדרך השטוחה: "באיזשהו שלב הוא כבר ממש התרחק ממני והייתי לבד. מאיזשהו מקום קפצו שני רוסים, שהתחילו 'לנהל' אותי. הם אמרו לי מתי לקום, מתי לשכב, הכל ברוסית – אבל איכשהו הבנתי. פתאום היה פיצוץ מטורף,  עד היום אני לא יודעת אם זה הטנק המדובר, או אמבולנס המוות, פיצוץ אדיר שפשוט השתיק את יריות המחבלים. ברגע הזה הרוסים שהיו איתי פשוט אמרו 'עכשיו, עכשיו, עכשיו, עכשיו, כאילו לעוף מפה עכשיו, ופשוט עפנו". יד הגורל הביאה לכך שאחרי שהתפצלו, מאחת המכוניות יצאו לפתע גיסתה ובת הזוג של "הלו".

אמא רונית הייתה בשעות האלה בבית, והחלה לקבל ידיעות שגם בן אחותה מתן נעדר. ג'ני בזמן הזה המשיכה לברוח לכיוון מושב פטיש: "ראינו עוד טנדר לבן, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, אני חייבת להוציא את גיסתי מפה. חייבת. ואם אני מתה פה אז לפחות איתה יחד. אמרתי לה, 'יסלח לי אלוהים, יסלחו לי כולם, אנחנו עפות מפה, אני מוציאה אותך מפה'". בדרך הן פגשו נערים שאבטחו את המסיבה, הם אמרו לנו, 'אנחנו מוקפים מכל כיוון, אנחנו כבר מכותרים, מפה - אנחנו לא לוקחים אחריות, כל אחד לעצמו עכשיו, יש כאן משקים מעבר לגדר, תתחבאו'. הגענו לרפת של מושב פטיש, הלכנו על הבוץ וראינו את הפרות רועדות ומפוחדות. אמרתי לעצמי, אם הטבע מפחד ככה – כנראה שקורה פה משהו גדול. היינו מיובשים, זה היה יום חם מאוד. שתינו מהשוקת של הפרות, הרטבנו את הראש והחלטנו לצאת משם שוב ליישוב יהודי. פתאום התחילו שוב יריות, הרבה אנשים נרצחו לנו מול העיניים באותה מנוסה. הגענו לגדר שרמזה שאנחנו בדרך לעזה. מאחור הגיח טנדר לבן ואני הייתי בטוחה שאלו מחבלים. מזלנו שזה היה ישראלי שאמר לנו שאנחנו הולכים לכיוון עזה והסביר לנו איך להגיע לפטיש. 'לכו לכיוון צמרות העצים', הוא אמר. המשכנו ואז נשברתי. איבדתי את זה, לא ראיתי אופק, לא צמרות עצים, ולא האמנתי יותר לאף אחד, חשבתי שכולם משקרים. פשוט התיישבתי ולא הצלחתי להמשיך. גיסתי התיישבה לידי ואמרה לי בבכי, 'אני רואה את זה בשבילך, בבקשה, בואי נלך'. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל המסע שהתיישבתי ואמרתי די. לפני כן כל הזמן דחפתי את כולם לרוץ, לעשות, לבצע, הייתי חזקה, אבל שם איבדתי אמון. איבדתי את הכיוון, חשבתי שאנחנו הולכים לכיוון עזה, ואמרתי, אם כבר למות, אז פה בישראל". אחרי שהגיעו למושב פטיש, עלו על הסעות מבאר שבע הביתה. "דפקתי ריצה כמו ילדה שחוזרת מהגן. רציתי לראות את ההורים ואת ניסן. זאת הייתה פגישה מטלטלת, אמוציונלית מאוד. לצערי היא לא שלמה כי כאמור, באסון איבדנו את מתן".

אמא של ג'ני, רונית, יושבת בצד, וג'ני מספרת שמטבע הדברים, אחרי שהבינה שבתה שרדה, הייתה עסוקה בעיקר בתמיכה באחותה מירי, שאיבדה את בנה, מתן אקשטיין, באסון. "הוא נרצח עם עוד שני חברים שלו, עילאי ואדיר, באזור המיגוניות. עד היום אני בהכחשה". היא מרגישה אשמה שהיא הצליחה לברוח ומתן לא. בריטריט הקשר בין ג'ני לאמה התהדק: "עברנו חוויה מדהימה, היה רגע להשתחרר וליהנות וקצת להתחבר באינטימיות שמתקיימת במסע כזה. אחרי החוויה ביער הקשר עם אמא קרוב וחם יותר, יש הבנה. היה לנו חיבור מהמם וחוויה מעצימה ומקרבת". ג'ני אומרת שמי שהציל אותה היה בעלה ניסן. היא אומרת שבלעדיו הכל היה נראה ומרגיש אחרת. הוא הציע לה נישואיןם בפברואר אחרי האסון, והם התחתנו: "הוא השורד בתכלס", היא אומרת בעיניים נוצצות, "הוא עד היום סופג הרבה. וכל ההתחלה שלנו הייתה הזיה. זאת פשוט אהבה אמיתית, שפורצת כל גבול וכל מחסום". 

"אני לא רק מטפלת, אני גם אמא"

"שנתיים אחרי, השורדים עדיין דרוכים, כל צפצוף טלפון, כל רעש חריג", אומרת ד"ר הדס, "אפילו כאן בקפריסין במעבר הדרכונים הצפיפות בתור עשתה להם לא טוב. הטראומה מתחילה להתעורר. אנחנו בלב בטוח עוזרים להם להבין שהדבר הזה יושב על מערכת העצבים שלהם, שתפקדה במשך יום שלם, כשחלקם היו בהשפעת חומרים פסיכדליים. ברמה האישית, לראות אותם ולהיות בו בזמן גם אמא מאתגר מאוד. אני מוצאת את עצמי במעגלי השיח כאמא: אמא בצד השני של הקו, אמא שבעלה יוצא עם הרכב לחפש את הילדה, אמא שמגייסת ילדים לצבא במקביל, כלומר במעגל אני לא רק מטפלת, אני גם אמא". 

"המעגל הראשון של השורדים - ההורים, האחים ובני הזוג - הם הנושאים את הנטל במשותף אבל לא מקבל מספיק מענים", אומרת מנכ"לית "לב בטוח" אפרת אטון, "ב-7 באוקטובר היו משפחות שנסעו פיזית להציל את ילדיהם, כאלו שנשארו עם השורד שעות על קו הטלפון ושמעו הכל, או שעברו על מאות סרטונים בטלגרם במטרה להבין מה קורה ואיפה הילד שלהם, והיו עדים בחשיפה ישירה לזוועות. הם נחשבים למעגל שני אף שחוו את החשיפה באופן ישיר. החוקים היבשים לא מכירים את הסיטואציה הזו, היות שאין חוקים למה קורה כשיש אירוע טרור מתמשך של 30 שעות בלייב. חלק מהמשפחות זכאיות לטיפול נפשי מטעם המדינה, אך הצורך הוא בהכרה משמעותית במה שהם חוו ובמה שהם עוברים. הריטריט ביער הסודי נועד ליצור מרחב טיפולי משותף למשפחות, להיערך יחד ליום הזיכרון ולהתמקד בקשר בין השורדים ומשפחותיהם. התרגשנו לראות משפחות שלראשונה אפשרו לעצמן לשבת יחד ולדבר בפתיחות על מה שעברו, נתנו מקום משותף לטראומה המשותפת ולעיבוד משותף. אנחנו אסירי תודה לקרן החירום של התנועה למאבק באנטישמיות, לקרן רוטשילד, לפדרציית ניו יורק ולתורמים נוספים על האמון והשותפות, שאפשרו למשפחות לחוות ריפוי אמיתי ביחד. זה המודל שאנחנו רוצים להמשיך לפתח - כי המשפחות האלה ימשיכו את הדרך ביחד, ועכשיו יש להן את הכלים לעשות זאת בצורה בריאה וחזקה יותר".