"ילד עם אלרגיה למזון לא מסתובב עם עננה של סכנת חיים מעל ראשו"

הנה זה פה, הזמן הזה שבו מתחילים להרגיש את סוף החופש הגדול ולראות את תחילת שנת לימודים מציצה לה מעבר לפינה. ההתארגנות בשיאה - תיקים חדשים, כלי כתיבה, תלבושות והרבה חשש מכל מה שיתחדש עלינו.

עוד לפני שילד נולד, כבר במהלך ההיריון, אנחנו מלאי חרדות לגבי הילוד העתיד לבוא. אבל אנחנו מתגברים על החששות שלנו, מלמדים את ילדינו ממה ואיך להיזהר ומה לעשות במצבים כאלה ואחרים. אנחנו נותנים לילדינו לחוות את החיים עם הדרכה וזהירות, אבל בלי עננת סכנת המוות מרחפת מעל ראשם, ומשתדלים לא להנחיל בהם את החרדות שלנו.

במקרה של ילדים המאובחנים כאלרגיים למזון, לכל הפחדים הרגילים מתווספות דאגות נוספות. ההורים חוששים, כי שם, במסגרת החינוכית, הרחק מהשגחתם, ילדיהם עלולים לאכול בטעות את המזון האלרגני ולהסתכן בהתפתחות תגובה אלרגית, ואף בתגובה רב מערכתית. החשש הזה הוביל לכך שבמוסדות חינוך רבים אסור להכניס כלל לשטח הגן או בית הספר מזונות שונים – החל מבוטנים ואגוזים ועד לשומשום, חלב וביצים.

גילוי נאות, אני אמא לשלושה ילדים שאף אחד מהם לא אלרגי למזון.

גילוי נאות נוסף, אני רופאת ילדים בכל רמ"ח אברי, מאז ומתמיד ידעתי שזה הייעוד שלי.

גילוי נאות שלישי, אני אלרגולוגית, מנהלת היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית ברמב"ם, ועיקר העיסוק המקצועי והמחקרי שלי מתמקד באלרגיה באופן כללי ואלרגיה למזון בפרט.

אני רואה את הילדים האלה במרפאה, ילדים בני שנתיים שאני שואלת: "למה באתם לבקר אותי", "מה אסור לכם לאכול?" ו"מה יכול לקרות אם תאכלו....?" והם יודעים לענות! עם הגיל השאלות הופכות למורכבות יותר וההסברים לילדים ארוכים יותר, ואני נותנת להם להתנסות בשימוש במזרק אפיפן (כן, גם לילדים קטנים). הילדים האלה, ברובם המכריע, חיים עם האבחנה בפרופורציה הנכונה, במידת הזהירות הראויה, לצד הרצון לחיות חיים רגילים כמו כל בני גילם.

אין שום סיבה שזה לא יהיה המצב. הם ילדים רגילים ובריאים וזה המסר שהם צריכים לקבל מהצוות הרפואי, מהסביבה ומהוריהם. לא נכון ולא הוגן לעטוף אותם ולמנוע מהם לחיות חיים רגילים כמו בני גילם. וכן, כמו שנוכל להקטין את הסכנה של ילדינו מחבלה ברכיבה על אופניים בעזרת הדרכה לרכיבה נכונה, מחזירי אור וחבישת קסדה, אבל - לא נוכל למנוע לחלוטין כל פגיעה, כך גם במקרה של אלרגיה למזון. אנחנו יכולים לצייד אותם בכלים כדי להימנע מתגובה אלרגית, אנחנו יכולים להקטין את הסיכון ואת חומרת התגובה, אך לא נוכל למנוע זאת במאה אחוז. המטרה שלנו כהורים היא להדריך את הילדים ולהוביל אותם צעד אחר צעד אל העצמאות.

כל התהליך נעשה בהדרגה, כך ברכיבת אופניים וכך גם בהכנה של הילד האלרגי להתמודדות עם האלרגיה למזון. בחיים האמיתיים לא נוכל ליצור לילד סביבה סטרילית. התפקיד של ההורה במקרה הזה הוא לחשוף את הילד בהדרגה לסביבה פחות "מוגנת" שבה הוא צריך לדעת ממה הוא צריך להיזהר ואיך לעשות זאת נכון. ולכן, יצירת סביבה סטרילית, בבית או בבית הספר, מניעת מפגשים חברתיים בבתים של חברים או במסיבת יומולדת, לא זו בלבד שאינה נחוצה מבחינה רפואית, היא פוגעת קודם כל בילד האלרגי, מבחינה חברתית, מבחינת הלמידה וההכנה שלו לחיים, ונוסף לכך היא גם גורמת להתפתחות חרדות, לעיתים עד כדי הפרעת חרדה והימנעות.

חשוב לזכור, נדירים המקרים המדווחים ומאומתים בספרות שבהם התגובה האלרגית נגרמת מהרחה של המזון האלרגני,  וגם הם ממוקדים להרחה של חלב או דגים בזמן בישול. תגובה אלרגית בעקבות מגע עם המזון האלרגני גם היא לא שכיחה. וגם אם היא מתרחשת - היא לא נעימה, מלחיצה, מצריכה טיפול, אבל היא לא מסכנת חיים.

אני לרגע לא מזלזלת באלרגיה למזון, זהו אכן מצב שעלול במצבים נדירים להיות מסכן חיים, וגם אז רק באכילה. ובכל זאת, ילד עם אלרגיה למזון לא מסתובב בינינו עם עננה של סכנת חיים המרחפת מעל ראשו בכל רגע נתון.

לצד חובתנו לדאוג לבריאותו הפיזית,  חובתנו היא גם לדאוג לבריאותו הנפשית וההכנה שלו לחיים עצמאיים ובטוחים, ולא נוכל לעשות זאת אם נמנע ממנו להיחשף למצבים שבהם הוא עלול לפגוש את המזון האלרגני וללמוד מה עליו לעשות במצב שכזה ואיך להימנע מתגובה אלרגית. בבית הספר או בגן, זה אולי אחד השיעורים החשובים ביותר שהוא יוכל ללמוד.

>> ראש האיגוד לאלרגיה בעקבות קותי: "אין סיבה לאסור באופן גורף הבאת מזון לבית הספר"

ילדים גדולים – כך נוכל לתת לילד להיות ילד ובמקביל להגן עליו ולהעצים אותו

להסביר לילד מה מותר לו ומה אסור לו לאכול – הוא אוכל רק אוכל שהביא מהבית ולא חולק מזון עם חברים. באירועים שבהם יש אוכל משותף – עליו לפנות למבוגר האחראי/ למורה ולשאול מה מותר לו לאכול.

להקפיד איתו ולהסביר לו את החשיבות של היגיינת ידיים לפני ואחרי האוכל.

ללמד אותו, כבר מגיל צעיר, להגיד: "אני אלרגי ל_____ ואסור לי לאכול אוכל שמכיל ____ כי זה יכול לגרום לי להרגיש מאוד לא טוב".

ילד בגיל בי"ס, כולל בכיתות הנמוכות – אפשר להציע לו להכין מצגת לכיתה על "מה זה אלרגיה למזון ואיך מתמודדים איתה", כולל הדגמה בכיתה לשימוש במזרק אפיפן. שיעור שכזה מעצים את הילד, מפתח בו תחושת מסוגלות ומעביר מסר חשוב לשאר הילדים בכיתה.

לתרגל עם הילד מה הוא עושה במקרה שהוא לא מרגיש טוב וחושש שהוא סובל מתגובה אלרגית – למי הוא פונה, למי צריך להתקשר, איפה מזרק האפיפן שלו נמצא.

כשהוא הולך לחבר – לדבר לפני כן עם ההורים, להסביר להם שאסור לילד לאכול _______ ואם זה מקשה עליהם, אז הכל בסדר, אתם תגיעו לאסוף אותו לפני ארוחת הערב.

לא לחלק מתכון לעוגת יומולדת שלא מכילה את האלרגן ולסמוך על זה שכלל הורי הגן/ הכיתה יכינו את העוגה נטולת האלרגן. לא כי הם חלילה מזלזלים ולא רוצים לעזור, אלא כי האלרגיה לא נמצאת במודעות שלהם וזה פתח לטעויות. למשל, אמא שבטעות השתמשה בחמאה ולא במרגרינה, או עוגה שהוכנה ללא ביצים אך בהיסח דעת הילד הוסיף "נשיקות" מרנג כקישוט על העוגה.

להקפיד שלכל מקום שהילד הולך הוא נושא עמו לפחות מזרק אפיפן אחד בתוקף ועדיף אפילו שניים.

* ד"ר עידית לחובר-רוט היא מנהלת היחידה לאימונולוגיה קלינית ברמב"ם וחברת ועד האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית