הפעם הראשונה שבכיתי הייתה אחרי שבוע. הרגשתי עול כבד, אבל לא התפרקתי

שישה ימים לאחר טבח 7 באוקטובר הגיעה קבוצת מתנדבים אל המכון לרפואה משפטית באבו כביר, וערכה עבור צוות העובדים שולחן לקבלת שבת, הראשונה מאז זו השחורה. "אלה אנשים שפשוט הגיעו וביקשו לסייע בדרך כלשהי, ובתוך הכאוס של השעות האלו הם קראו לי לברך על היין", מספר השבוע ד"ר חן קוגל, מנהל המכון. "אני עומד שם עם כיפה על הראש ברחבת הכניסה, מול כל אנשי הצוות, משפחות ומתנדבים, מחזיק את כוס היין ומתחיל לקדש. ופתאום, אחרי שבוע, דווקא בנקודה הזו  התפרקתי לחלוטין. בכיתי את נפשי מול כולם". עיניו של קוגל דומעות גם עכשיו, כשהוא נזכר במעמד לאחר כמעט שנתיים. 

לשכת המנהל ממוקמת בתוך המבנה המרכזי של המכון. על המכתבה העצומה שבמרכז החדר מונחות ערימות של דפים ותיקיות, עדות לעומס העבודה והאחריות על כתפיו של ד"ר קוגל. הוא איש חייכן, מלא הומור; אולי זאת תשובה חלקית לשאלה איך קמים בכל בוקר מחדש והולכים לעבוד בחדרי המוות.

12 שנה מנהל קוגל את המכון; יום העבודה הראשון שלו כאן היה ב-1991. הוא כבר חשב שראה הכל, ואז באה השבת ההיא. "המידע לגבי היקף האסון לא היה לגמרי ברור בשעות הראשונות, אבל ב-12 בצהריים כבר כינסתי את כל העובדים והבהרתי שההיקפים לא דומים לשום דבר שהכרנו", הוא משחזר. "במכון יש מקום ל-140 גופות, וכפעולה ראשונית היה צורך להזמין עוד מכולות קירור. עוד לפני שסיימנו להתארגן איתן הבנתי שמספר הגופות גדול עוד יותר, והוחלט עם הגורמים המקצועיים והממשלתיים להעביר את מלאכת הזיהוי למחנה הצבאי שורה, כי הוא הרבה יותר גדול. בשגרה לא מטפלים שם בגופות של אזרחים, אבל זאת הייתה ההחלטה".

היו ערוכים שם לאירוע בסדר גודל כזה?
"הבסיס בשורה הוא למעשה בית לוויות גדול שמשמש בעיקר לביצוע פעולות טהרת המת, זה לא מכון פורנזי עם הציוד הדרוש. לא ידענו איך נוכל לבצע שם את המלאכה, ובסופו של דבר הוחלט שיטופלו שם הגופות שלא היוו בעיית זיהוי. כל דבר מורכב, כמו צורך בזיהוי DNA עקב מצב הגופה, טופל במכון".   

מזווית הרפואה המשפטית, כ-150 מתוך 1,200 הנרצחים בטבח היוו תעלומה. כדי לסייע בזיהוי נעזרו במכון במאגרי טביעות אצבע שקיימים בין השאר במשטרה ובצה"ל, אלא שבמקרים רבים לא היה די בכך. "טביעת אצבע זה דבר שנהרס מהר מאוד, בפרט כשחלק מהגופות שרופות", מסביר קוגל. גופה ניתן לזהות גם על סמך שיניה, אלא שזה אפשרי רק בהשוואה לצילום שיניים קיים, כלומר כאמצעי לזיהוי של מנוח שכבר יש רמזים לגבי זהותו. "זה היה אירוע מאוד מורכב, מאוד מסובך", מסכם קוגל. "בחלק מהמקרים היה צורך להשתמש בצילומי רנטגן, וממילא את כל הנתונים היינו צריכים להצליב עם דיווחים על נעדרים".

איך זוהו ילדים?
"זה נושא מאתגר, כי אין טביעות אצבע שלהם ברשויות, וברוב המקרים אין גם צילומי שיניים. אנחנו הצלחנו להשוות DNA של ילדים לדם שנלקח מרגליהם אחרי הלידה, ונשמר על כרטיסיות בבתי היולדות. היו גם ילדים שזוהו באמצעות ה-DNA של הוריהם שנרצחו איתם".

העבודה בבסיס הצבאי ובמכון המשפטי התקדמה מתוך הבנה שמשפחות של נעדרים – ובהן של אנשים שהיה חשד שנחטפו לעזה – ממתינות בגיהינום של חוסר ודאות. כדי להבין את גודל האתגר שעמד בפני אנשיו של קוגל מספיק להזכיר את הסיפור הבא: לפני כשבוע זוהו בארה"ב גופותיהם של שתי נשים וגבר שנספו באסון התאומים. 24 שנים עברו, ומלאכת הזיהוי טרם הסתיימה. למעשה, כ-1,100 מקורבנות פיגועי 9/11 טרם זוהו – ואילו גופותיהם של קורבנות 7 באוקטובר זוהו כולן. אף אחד לא היה רוצה מן הסתם שדווקא בתחום הזה נעקוף את אמריקה, אבל מההישג של ד"ר קוגל וצוותו זה לא מוריד דבר. אותו הדבר נכון לקולות בעולם שפקפקו בנתון של 100% זיהוי, מה שמחלץ מקוגל תנועת ביטול עם שמץ של עלבון בעיניים.

"אסון התאומים, או לצורך העניין התרסקות מטוס, הם אירועים 'סגורים': אתה יודע בדיוק מי האנשים שהיו שם, וזיהוי הקורבנות הוא בהכרח יותר פשוט. אסון השבת השחורה היה אירוע 'פתוח', כלומר מצב שבו לא יודעים באופן ודאי מי חסר, מי נרצח ומי נחטף", אומר קוגל. "ספק אם היה בעולם עוד דבר כזה ברמת המורכבות".

לפעמים כל מה שיש זה לק על הציפורניים

בחדר שבו עובדות מזכירותיו של ד"ר קוגל תלויים ציורים של ילדים ונכדים. תמונות משפחתיות מהדהדות רגעים טובים ושפויים, והאווירה מזכירה משרד בעמותה או בחברת ביטוח. כשהוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות, הדבר הראשון שמכה בנו הוא ריח הפורמלין; בלעדיו קשה היה לשער מה עושים כאן. "אנחנו עובדים כאן 24 שעות ביממה, בלי הפסקה", הוא אומר כשאנחנו מבקרים בחדר האוכל המשרת את הצוות. "כמו שבתי החולים לא נסגרים, כך גם פה. לפעמים המכון הופך פשוט לבית השני שלנו".

רבות דובר בהשפעות הטראומה של 7 באוקטובר, אלא שעבור רבים – ובראשם, כל כך חשוב להזכיר, משפחות החטופים – מדובר בזוועה שמסרבת להסתיים. כך גם באבו כביר, שם זוהו רק לפני כשבועיים גופות החטופים אילן וייס ועידן שתיוי ז"ל, שחולצו במבצע צבאי. "שלשום הביאו לנו גולגולת מעזה, אבל התגלה שהיא לא שייכת למי מאנשינו", אומר קוגל. "מאז תחילת המלחמה אנחנו מקבלים חלקי גופות, ויש מקרים שבהם זה מאפשר לראשונה לאשש חשד לרצח. זה מה שהיה במקרה של שני לוק, שהמנח שלה כפי שתועדה על הטנדר של המחבלים העיד שרוב הסיכויים שאינה בין החיים, אבל רק כאן נקבע בוודאות שהיא אכן נרצחה וגופתה נחטפה".

קוגל נזכר במקרה אחר שדרש עבודת בילוש של ממש. אישה צעירה שנחשבה נעדרת או חטופה מפסטיבל הנובה זוהתה באחת מהתמונות מהאירוע, שצולמה לאחר שנפצעה. "ראינו שיש לה לק בצבע טורקיז", הוא מספר, "וידענו בוודאות שאחרי שהתמונה צולמה היא נלקחה לטיפול ב'אמבולנס המוות' (האמבולנס שנפגע ישירות על ידי טיל RPG). בימים שלאחר הטבח נמצא טלפון נייד של מישהו עם סרטון מהאמבולנס, ורואים בו אלונקה ועליה צעירה עם ציפורניים בצבע טורקיז. אלא שזה כמובן לא מספיק לקביעה חלוטה, ובשלב הזה הוחלט לפתוח קבר שבו נטמנו שרידים של מי שהייתה על פי הסברה אותה צעירה. ביצענו לה סי.טי, והתברר שזו אכן הייתה גופתה".    

משפחות של נרצחים ביקשו להיחשף לפרטים קשים כאלה?
"בהחלט, נפגשנו עם משפחות נרצחים שהגיעו לבדוק את סיבת המוות. המשפחות, ובצדק, רצו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן וממה ואיך הם מתו. לצערי, לגבי הגופות בבסיס שורה, שם לא תמיד ידענו מה הייתה סיבת המוות. לא היה שם הציוד הדרוש. אגב, באירועים גדולים קרובי משפחה נוטים גם להתכחש או לטעות בזיהוי הגופות, כלומר להיות בטוחים שמדובר ביקירם למרות שזה לא הוא. בשבת השחורה היה אבא שהביא עצמאית לבסיס שורה את מה שחשב שהייתה גופת בתו, ובסוף גילה שזו לא היא. באסון מירון היו ארבעה מקרים שקרובי משפחה זיהו גופות בטעות".

זמן קצר לאחר טקסי הזיכרון שציינו את יום השנה הראשון לטבח 7 באוקטובר, ד"ר קוגל זכה מתוקף תפקידו לסגירת מעגל יוצאת דופן: הוא היה זה שטיפל בגופתו של יחיא סינוואר, שהועברה לאבו כביר לצורך זיהויה. "גופתו נבדקה פה והוא זוהה", אומר קוגל, אבל לא הייתה נתיחה מלאה (כלומר נתיחה פתולוגית של כל האיברים) כי לא היה בזה צורך". 

מה אתה יכול להגיד על נסיבות מותו?
"בהתחלה הוא נפצע ביד – רואים את זה גם בסרטון של האירוע, כשהוא זורק את המקל על הרחפן – ורק אז ירו בראשו. אני יכול לומר שמקלע כבד ירה לו בראש, כי היה שם וואחד קליע".

אחרי כל השנים שלך במכון לרפואה משפטית, מה הרגשת כשטיפלת בגופה הספציפית הזו?
"ברמה האישית זה היה מאוד משונה, אבל עשיתי את מה שהיה צריך. כשאתה נמצא עם גופה, גם אם היא של רב-מחבלים ארור, אתה חושב בצורה שכלתנית על הממצאים ועל המשמעות. אבל ביציאה מהחדר עמד עמיתי פרופ' ארז און, שאמר לי: 'אתה מבין את מי בדקת עכשיו?'. רק אז נפלו לי כל האסימונים, הבנתי שכרגע בדקתי את גופתו של האיש שהשפיע הכי הרבה על מהלך ההיסטוריה במזרח התיכון". 

באותו לילה הלכת לישון עם מחשבות על סינוואר?
"לא. זה עובר די מהר, ולישון עם זה לא הלכתי. אני מזדהה עם קורבנות, לא עם אנשים שהגיע להם למות". 

אנשים נשרפו חיים כשהם מחובקים וקשורים

למקצוע התובעני והייחודי שלו הגיע קוגל די במקרה. הוא נולד בחולון ב-1962, בנם של מנהלת חשבונות ומנהל כוח אדם במשרד השיכון ובחברת דלק. "הייתי ילד קצת משונה שלא משחק עם ילדים", סיפר בעבר לדיאנה בחור ב"כלכליסט". "לאמא היה חשוב שאתחבר עם ילדים אחרים, אבל כשהגעתי הביתה מבית הספר הלכתי לנגן בפסנתר או לקרוא. הייתי זאב בודד. זה קשור גם לכך שכהומו אתה לא רוצה שיתקרבו אליך, שלא תצטרך להיחשף. אתה שומר על ריחוק".

כעתודאי רפואה בצה"ל שירת קוגל כרופא גדודי, ואחר כך חטיבתי, בגולני. בהמשך התמנה למפקד קורס קציני רפואה והשתחרר בדרגת סגן אלוף. בתחילת דרכו חשב על התמחות ברפואה פנימית, אבל מצא את עצמו נמשך לתחום הפורנזי: "רפואה פורנזית קסמה לי כי היא מחברת רפואה ומדע עם התחום הפלילי, וכי ככה אני יכול לסייע לאנשים ולמשפחות, לתת להם מענה לשאלות שמדירות שינה מעיניהם".

מה לגבי השינה שלך, ההתמודדות שלך עם מה שאתה נחשף אליו כאן?
"את שואלת מהיכן החוסן? אני חושב שחשוב מאוד שיהיו לך חיים מלאים ומשמעותיים מלבד העצב שבמקצוע. הזוגיות, המשפחה, התחביבים – כולם מספקים לי חוסן מאוד משמעותי".

קוגל חי כיום בתל אביב עם בן זוגו. בזמנו הפנוי המועט הוא מתעמל בחדר כושר ומנגן בפסנתר; בחודש הבא יטוס עם המאסטרו גיל שוחט לרומניה, להרצות ולנגן עם תזמורת האופרה של בוקרשט לציון שנתיים לטבח. 

ב-2005 עזב קוגל את המכון לרפואה משפטית, לא לפני שהיה לראשון המתלוננים על התנהלותו השערורייתית של פרופ' יהודה היס, מנהל המכון דאז. כעבור שמונה שניהם התבקש קוגל, שהיה סגנו של היס, לחזור לאבו כביר – והפעם כמנהל.

כמי שעמד בראש המערכת בהתמודדות עם האירוע רב-הנפגעים הקשה בתולדות המדינה, קוגל נחשף לדברים שלא פשוט לדבר עליהם גם היום. "קשה לי לחזור לזה", הוא אומר על העומס הרגשי והמקצועי ביום הטבח ובימים נטולי השינה שאחריו. "אני יכול לומר שהרגשתי עול כבד, לחץ ועומס שנבעו מהשאלה איך אני מתארגן, כי העסק עוד לא עבד לגמרי בימים הראשונים". 

כל זה עם אזעקות בלתי פוסקות.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שחווינו חרדה קיומית, הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור שחווינו איום ממשי על חיינו. בשבועות הראשונים באמת היו אזעקות כל הזמן, היינו מטווחים ועבדנו תחת אש". 

מה כל זה עשה לך?
"לא התפרקתי, תפקדתי לגמרי. הפעם הראשונה שבכיתי הייתה באותו קידוש, שבוע אחרי. גם מקרים אחרים היו קשים רגשית, למשל כשהצגנו את הטבח לעיתונאים מחו"ל כמה שבועות אחרי האסון. הייתי צריך להראות תמונה של אנשים מחובקים שנשרפו חיים כשהם קשורים, ופתאום התחלתי לבכות מול המצלמות. לא תמיד זה נשלט, אתה מדבר על מקרה ופתאום הכל צף". 

למה באמת בחרתם להציג את המראות לתקשורת הזרה?
ד"ר קוגל: "הבנו שהדרך הכי נכונה להסביר את גודל הטבח תהיה פה במכון. חלק מהעיתונאים הזרים נגמרו פה כשהם ראו את מצב הגופות, הייתה צלמת שהתפרקה לחלוטין ואחרים שיצאו במצב קשה. זה קרה עוד לפני שהציבור הישראלי נחשף למידע, היינו שגרירים של המדינה בתחילת הדרך. זו הייתה משימה ברמה הלאומית".

מנקודת המבט שלך כאיש מקצוע, מה אתה יכול לספר על האופן שבו חמאס פעל ב-7 באוקטובר?
"מדובר באכזריות בלתי נתפסת שלא ראיתי בחיי. יש לי כאן תמונה של אדם שנמצא גם שרוף, גם דקור, גם ירוי וגם דרוס. היו אנשים שקודם נקשרו ואז נורו בראשיהם, התעללות מפלצתית לשמה. בחו"ל הכחישו שהייתה עריפת ראשים, ואני אומר שהיו בהחלט מקרים כאלה. בעולם לא האמינו גם כשראו אנשים שנקשרו ונשרפו חיים, ב'אל ג'זירה' דיווחו שמדובר בתמונה של כלב. אבל זה היה אירוע קיצוני באכזריותו. חמאס לא ניסו לרצוח אותנו, הם ניסו למחוק אותנו מעל פני האדמה. למחוק את קיומנו, את ה-DNA".

למחוק DNA? במה זה התבטא?
"מספיק להזכיר את השימוש שהם עשו בחומרי בעירה. בשריפה רגילה הטמפרטורות מגיעות בערך ל-600 מעלות, ופה ראינו עצמות אדם שהגיעו לצבען הלבן, קרי, הם הביאו איתם חומרים שהגבירו את הטמפרטורה ושרפו את האנשים בחום גבוה יותר מ-750 מעלות. אחד מהאתגרים בזיהוי היה שחלק מגופות היו שרופות עד כדי כך שהן התאחו ביחד לגוש אחד. 

"7 באוקטובר לא היה התפרצות רגשית ספונטנית, הם באו לבצע טבח. אמנם בכל זירה הם השתמשו בשיטות שונות, אבל הכל היה מתוכנן. הם ביצעו בנו ג'נוסייד, הרג מתוכנן מתוך רצון להשמיד עם".

כשאתה רואה את כל הרע, אתה מבחין גם בטוב

במכון לרפואה משפטית קיים תת-תחום של רפואה משפטית קלינית. מי שמנהל אותו הוא ד"ר ריקרדו נחמן, שצוותו בודק גם אנשים חיים כדי לתת פרשנות לממצאים של חבלות. בין הנבדקים שם בשנתיים האחרונות היו חטופים ישראלים שהוחזרו מעזה, שלתיעוד הפגיעה בהם יש חשיבות משפטית. "אם חטוף מספר למשל שקשרו אותו, ניתן לראות צלקות ולתת לזה אישוש פורנזי", אומר קוגל. "רוב פדויי השבי הסכימו להיבדק, ואנחנו מצדנו הבאנו אישוש לאכזריות ולהשפלה שבשבי. אנחנו כן יודעים לומר שהתעללו ומתעללים בחטופים".

העובדה שבמכון הקטן באבו כביר נערכות גם נתיחות גופה וגם בדיקות רפואיות מעידה בראש ובראשונה על מיעוט אמצעים. לשם המחשה, התקן המקובל בעולם הוא רופא משפטי לכל 100,000 איש באוכלוסייה, ואילו ד"ר קוגל מספר שב-7 באוקטובר עמדה מצבת העובדים במכון על כ-10% מזה: שישה רופאים ועוד כמה מתמחים ("ואסור לשכוח שמדובר במדינת ישראל, אז רופא אחד גויס מיד למילואים"). כדי לעמוד באתגרים שהציב הטבח גויסו מומחים פורנזיים ממספר מדינות בעולם, פתרון זמני לבעיה קבועה. אלא שהיום, אומר קוגל, יש כבר סימנים שהלקחים הופקו: "כתוצאה מהאירוע נוספו עוד תקנים לרופאים ולמעבדה, וגם מתמחים חדשים, כך שכוח האדם גדל. היום יש אפילו אחות שתארגן את חדר הנתיחה, זה לא היה קיים לפני".  

מה עוד השתנה במכון בשנתיים האחרונות?
"קיימת סוף סוף הבנה בציבור לגבי החשיבות של הרפואה המשפטית. הייתה גם התקדמות מקצועית בתחום מאז הטבח: פיתחנו שיטות חדשות, והיום אנחנו מפיקים במהירות DNA מעצמות, כולל עצמות שרופות. בנוסף אנחנו מפתחים כעת שיטה של זיהוי ברנטגן על ידי AI בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב וחברת קריספין".

כחלק מלקחי האסון הוחלט לבנות למכון לרפואה משפטית משכן חדש וגדול, צמוד לבית החולים שמיר (אסף הרופא. התוכניות מבטיחות שדרוג משמעותי בהשוואה למכון הקיים, שנבנה עוד לפני קום המדינה. קוגל עצמו, חתן פרס ישראל לשנת 2024 בתחום הגבורה האזרחית, רואה במבנה החדש ציון דרך – ביותר ממובן אחד. "החלום שלי להיכנס לבניין החדש, ולמסור את המפתחות למחליף שלי", אומר קוגל. "ב-2029 אני אמור לפרוש לפנסיה, ואני חייב להודות, העומס קשה. זה לא משהו שאני יכול להמשיך בו עוד הרבה זמן".

מה לגבי הדברים שאתה והעובדים שלך נחשפים אליהם? יש לך תובנה על התמודדות עם המראות, עם הזיכרונות?
"עם השנים התחדדה בי ההבנה שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות, שלפעמים היא קשה ומכאיבה, אבל היא בגדר עובדה ועלינו להמשיך בחיים. ואני אגיד דבר נוסף: כשאתה רואה את כל הרע, אתה מצליח גם להבחין בכל הטוב סביבך. זה פשוט מתחדד".