"החשש שהמלחמה תיגמר- והשורדים יישארו מאחור"

השבוע עברה על קהילת שורדי המסיבות טרגדיה נוספת - רועי שלו ז"ל, שורד נובה, שם קץ לחייו. ליבנו נשבר לרסיסים עם משפחתו, חבריו, וכל קהילת השורדים. רועי היה עמוד התווך בקהילת השורדים, אהוב על ידי כולם.

זה קורה בסוף שבוע סוער בצורה בלתי אפשרית. בין יום הזיכרון לשביעי באוקטובר, שנתיים מלאות מאז היום הארור ההוא, אזכרות, טקסים, תאריכים שחקוקים בגוף ובלב, להודעה על עסקה אפשרית לשחרור החטופים, שהוסיפה תקווה עצומה, יחד עם רגשות מעורבים. ובתוך כל זה - האסון הנורא של רועי. ועכשיו, ברגעים אלו, אנחנו מחכים לבשורות על החטופים שאמורות להגיע בקרוב. זה הרבה. זה ממש הרבה.

האירוע הזה חושף משהו שאנחנו כחברה לא תמיד מבינים: הפצע של השביעי באוקטובר עדיין חי, עדיין פתוח, עדיין כואב. והבעיה היא שהוא לא נראה. אין פה גבס, אין תחבושות, אין צלקות שאפשר לראות בעין. אנשים הולכים ברחוב, מחייכים, מתפקדים - ובפנים הם פצועים קשה. פציעה שקופה, טראומה בלתי נראית, שחיה בגוף ובנפש, ואנחנו לא רואים אותה.

עכשיו, שנתיים אחרי, אנחנו עומדים ברגע מורכב במיוחד. מצד אחד, יש תחושה קטנה של תנועה קדימה והתפתחות. מדברים על עסקאות, על סיום מלחמה, על שחרור חטופים, על חזרה לשגרה. יש רגשות חיוביים, התעוררות של תקווה. אבל מהעבודה שלנו עם מעל 1000 שורדי מסיבות, אנחנו רואים גם משהו אחר: עבור השורדים, התנועה הזו קדימה יכולה להרגיש כמו נטישה.

השביעי באוקטובר לא עבר עבור שורדי המסיבות ושורדי השביעי לאוקטובר. היום ההוא זה לא משהו שאפשר לסגור מאחור, אלא חי בגוף לפני שמתעורר בראש. זה מתעורר בצליל, בריח, בתחושה. הטראומה לא נעלמת כשהחדשות עוברות הלאה, והאבל לא מתפוגג כשהחברה רוצה לרפא.

ויש כאן משהו אכזרי במיוחד: ברגע שהמלחמה תיגמר, ואנחנו מתפללים מכל הלב שזה יקרה בקרוב, החברה הישראלית תתקדם קדימה. היא תצטרך להתקדם, זה טבעי וזה הכרחי. אבל השורדים יישארו מאחור. הסיפור שלהם יועבר להיות "בעבר", בעוד שעבורם  הסיפור הוא עדיין הווה דוהר. יש תחושה של להישכח, של שהעולם מתגלגל הלאה ושוכח אותם, של הטראומה שנשארת רק אצלם.

מעגלי הפגיעה הזו הם רחבים הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים. יש את השורדים עצמם, שהיו שם באותו יום נורא וסוחבים איתם את הטראומה הנוראית הזו. אבל יש גם את בני המשפחה שלהם, אלו שהיו שם איתם באותו היום על קו הטלפון ושמעו את הזוועות, וראו מרחוק את סרטוני הזוועות. ההורים שרואים את הילדים שלהם סובלים ולא יכולים לתקן, השותפים והחברים שמתמודדים עם מישהו שהשתנה לגמרי. יש את הקהילה הרחבה של שבט הנובה, שכל אחד בה מכיר מישהו שנפגע, שנרצח, שנחטף. כל המעגלים האלה פגועים וכואבים, וגם הכאב הזה לא תמיד נראה.

חלק משמעותי מהחברה הישראלית יישא את ההתמודדות הזו, עם פוסט טראומה מהמלחמה הזו. ואנחנו חייבים להיות רגישים, ולא לוותר על הפצועים בנפש, ולהיות שם גם כשקשה, גם שרוצים להמשיך קדימה ולהקליל.

השבוע הזה, עם כל הגלים הרגשיים שהוא הביא איתו, הוא דוגמה לעוצמת הסערה הפנימית שהשורדים חווים. יום הזיכרון מחזיר הכל, העסקה מעוררת תקווה מעורבת בחרדה, והאסון הכואב של רועי זועק את העומק של הכאב הזה. זה לא סתם קשה. זה מציף, זה מערבל, זה כמעט בלתי אפשרי לשאת.

אז מה עושים?

קודם כל, אנחנו צריכים להיות ביחד. לא רק ביום השנה, לא רק כשיש אירוע גדול בחדשות. אלא בשקט, ביום יום, בנוכחות אמיתית. להיות בשיח פתוח, להקשיב באמת, לשאול - מה עוזר? מה קשה עכשיו? איך מתמודדים?

במקום להתמקד רק במה שנשבר, אנחנו צריכים גם לחזק את הכוחות שקיימים. כל שורד שעומד פה היום, שנתיים אחרי, יש לו כוחות עצומים של התמודדות. הוא עבר את הבלתי אפשרי וממשיך לנשום, לקום בבוקר, לנסות. הקהילה הזו, עם כל הכאב, היא גם קהילה של חוסן מדהים - של אנשים שתומכים אחד בשני, שמוצאים דרכים להמשיך. זה לא מבטל את הכאב, אבל זה חלק מהסיפור.

מה שעוזר בזמנים קשים זה כמובן הטיפול הקליני, ואנחנו מזמינים כל אחד ואחת ממשתתפי המסיבות לפנות אלינו ולקבל מטפל מותאם מהקהילה. יחד עם זאת, לא רק הטיפול המקצועי עוזר, אלא גם הקהילה, החברים, המשפחה, הסביבה. זה להרגיש שיש מי שרואה אותך - באמת רואה, גם את הפצע הבלתי נראה. שאכפת לו, שהוא לא שוכח.

האירוע הזה השבוע שובר לב, אבל הוא גם תזכורת לכולנו, כחברה - המשימה לא נגמרה, היא בקושי התחילה. השורדים צריכים אותנו, לא רק עכשיו בשבוע הסוער הזה, אלא בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד עשר שנים. הדרך לריפוי היא ארוכה ומורכבת, אבל היא אפשרית כשלא הולכים בה לבד.

אם אתם שורדים, אם אתם בני משפחה, אם אתם חלק מהקהילה הזו - אתם לא לבד. גם כשנדמה שהעולם ממשיך בלעדיכם, יש אנשים שכאן, שרואים את הפצע הבלתי נראה, שלא שוכחים. אם משהו קשה, אם המחשבות כבדות, אם זה מציף - אל תישארו עם זה לבד. פנו למטפל שלכם, לחברים, למשפחה, אלינו בלב בטוח. יש עזרה, יש תמיכה, יש דרך.

ולכולנו, כחברה - בואו נזכור. גם כשהחדשות ממשיכות הלאה, גם כשהחיים חוזרים לשגרה, השורדים עדיין כאן. הפצועים הבלתי נראים עדיין זקוקים לנו. עדיין ראויים שנראה אותם, שנשמע אותם, שנהיה איתם.

יהי זכרו של רועי ברוך.

---

שירן מאור הוא יו"ר עמותת לב בטוח, המספקת טיפול נפשי לשורדי המסיבות מאז השביעי באוקטובר. העמותה מלווה כיום כמעט 1,000 שורדים ובני משפחותיהם, וביצעה עד כה מעל 50,000 שעות טיפול.