לצד הדרכים המסורתיות: האפשרויות הווירטואליות של הנצחת הנופלים

שנתיים חלפו מאז שעולמנו היטלטל בחוזקה, ועבור רבים הוא עדיין לא שב להסתובב כסדרו. ספק אם אי פעם ישוב. הזמן עובר מהר ולאט בעת ובעונה אחת, אבל לא עוצר אפילו לרגע, וכל רגע שחולף הוא עוד אחד בלעדיו. בלעדיה. בלעדיהם. 

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי 

החיפוש אחר משמעות מלווה את האנושות מראשיתה, ו”לשם מה?” היא חלק בלתי נפרד מהשאלות הקיומיות שמעסיקות אותנו. כשם שאנו מחפשים משמעות בחיים, אנחנו מחפשים אותה גם במוות של היקרים לנו, על מנת שלא יהיה לשווא. הנצחת אהובינו היא מעשה שיכול לספק תשובה לחיפוש המשמעות עבור החיים והמוות גם יחד. היא מספקת מטרה לחייהם של אלה שנשארו בחיים, ומפיצה את הזיכרון והערכים של המתים. אנו מוצאים השראה בסיפור חייהם ומותם ומעבירים הלאה את מורשתם. במקביל, הנצחה משמרת את זיכרון היותם, משאירה אותם בתודעה שלנו ושל אחרים, ומעניקה לנו את האפשרות להשאיר אותם, במידה מסוימת, איתנו בהמשך חיינו.

(קרלוס רואיס סאפון, צילה של הרוח).

אובדן לאומי ואובדן אישי

הנצחת הנופלים בישראל שימשה מראשית המדינה לביסוס הזהות הלאומית ותחושת שותפות הגורל. גם כיום, לחללי צה”ל נלווית הילה של קדושה בחברה הישראלית, והם בין המוקדים המאחדים האחרונים שנותרו לנו. טקסים, אנדרטאות ודרכי הנצחה אחרות משמשים מנגנונים לעיבוד טראומה תרבותית ולחיזוק הזהות הקולקטיבית. ההנצחה היא תהליך משותף שמסייע להתמודד עם אובדן, לשמר נרטיבים של חוסן ולאשרר תחושת שותפות. הזהות הלאומית שלנו נבנתה סביב מיתות טראגיות שנתפסות כמקור לעצמאות העם היהודי וביטחונו, וכך מעניקות משמעות לאובדן ולכאב: “במותם ציוו לנו את החיים”. כך החברה הישראלית שומרת על חוסנה למרות הקורבנות המרים שהיא משלמת.

תהליכי ההפרטה שעוברת החברה שלנו לא פסחו גם על דרכי ההנצחה וההתמודדות עם שכול. האובדן נהיה יותר ויותר אישי וממוקד בנופל היחיד, וכך גם ההנצחה. בטבח שבעה באוקטובר נרצחו או נפלו כ-1,200 אנשים, וכל אחד ואחת מהם הותירו אצל בני משפחתם ויקיריהם חלל אישי וצורך להנכיח אותם בעולם שאחריהם. זוהי הנכחה פרטית, צורך אישי של המשפחות, שכמו אומרות, “הילד שלי נהרג, ואתם לא יודעים את זה כי הוא אחד מ־1,200 אנשים שנרצחו באותו יום”. זוהי זעקה פרטית, של היחיד שנבלע באסון העצום שהתרגש על מדינה שלמה.

הדרכים שבהן אנו מתמודדים עם האובדן השתנו. בעידן שבו חלק נכבד מחיינו קורה ברשתות חברתיות ובמרחב הדיגיטלי, גם הזיכרון וההנצחה של הנפטרים עוברים שינוי. לצד הדרכים המסורתיות להנצחה – כגון מצבות, טקסים ואתרי הנצחה פיזיים – נוספה האפשרות להנצחה וירטואלית. עם התפתחות האינטרנט והמדיה החברתית נולדו גם דרכים חדשות להנצחה: אתרים ייעודיים, דפי פייסבוק, חשבונות אינסטגרם, קבוצות טלגרם, פוסטים, סרטונים ותצלומים, פודקאסטים (הסכתים) ותכנים אינטראקטיביים.

טבח שבעה באוקטובר והמלחמה שעדיין נמשכת, חידדו את הצורך בהנצחה מהירה, נרחבת ואמינה. בעקבות האסון צצו יוזמות אזרחיות ומוסדיות שמטרתן לאסוף, לשמר ולהנציח את זכר הקורבנות. למשל הפורום ליוזמות תיעוד במלחמה הוקם במטרה לסייע לשיתוף פעולה בין יוזמות הנצחה נפרדות, עם ליווי מקצועי של מתעדים, ארכיונאים, היסטוריונים, משפטנים ואנשי מקצועות בתחום הטיפולי. הפורום מספק מסגרת מקצועית לאיסוף חומרי עדות, סיוע בהתמודדות עם טראומה, ועזרה משפטית בנושאי פרטיות וזכויות יוצרים.

בספרייה הלאומית ייסדו בעקבות שבעה באוקטובר את מאגר הזיכרון הלאומי, שעוסק באיסוף חומרי תיעוד על הנספים והחללים, ובכלל זה עדויות בעל פה, כְתבים, תמונות, סרטונים ופעילות ברשתות החברתיות. המאגר מנוהל מתוך הקפדה על כבודם של כל המעורבים ועל פרטיות המרואיינים ומשתמש בתבניות אחידות לרישום מידע שמאפשרות ניתוח, מחקר והנגשה לדורות הבאים.

יש גם יוזמות אזרחיות פרטיות, כגון “עדות 710” שבה מראיינים שורדים וניצולים, מציגים את עדויותיהם בסרטונים ומאפשרים לעקוב אחרי ציר זמן של האירועים. מיזמים אחרים מתמקדים בתיעוד כיתות הכוננות ביישובי העוטף, הסכתים או שימוש בצילומי רחפן וצילומים של 360 מעלות במטרה ליצור חוויה אינטראקטיבית. כל אלה משלבים הנצחה של נופלים לצד שימור זיכרונותיהם של החיים: עדים, שורדים ובני משפחה.

כך נוצר עולם תיעודי עשיר. בצד אחד שלו נמצאות יוזמות שמרכזות תיעוד היסטורי, עדויות ומידע, ובכלל זה התערוכה של קיבוץ כפר עזה או המוזיאון הווירטואלי של תאגיד השידור הציבורי “כאן” שמאפשר לסייר ביישובי עוטף עזה מכל מקום בעולם. ממול אפשר למצוא שלל יוזמות פרטיות שעיקרן הנצחת נופלים על בסיס אישי או משותף – למשל מועדוני ספורט.

שירת הסטיקר

אחת הדרכים החדשות להנצחה היא באמצעות יצירה והדבקה של סטיקרים (דבקיות) – מדבקות שמציגות שילוב קצר של טקסט ועיצוב חזותי. בחברה של זמננו הם הפכו למדיום יעיל של תקשורת חזותית והבעה פוליטית. דרך תמונות, סמלים וטקסט, הסטיקר מעביר רעיונות מורכבים ומאפשר ליחידים ולקבוצות להביע דעות, למחות על מדיניות ולקדם שינוי חברתי.

בעקבות טבח שבעה באוקטובר עברו הסטיקרים התפתחות נוספת ונולדו מחדש כאמצעי הנצחה. המדענית הראשית במרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית, יעל נצר, ששותפה גם ב”עדות 710″, פועלת לתעד גם את הנוכחות ברחובות של סטיקרים וכתובות גרפיטי, במיזם קירות ה-7.10. לדבריה, תופעת השימוש בסטיקרים להנצחה בעקבות האסון נהייתה רחבה עד כדי כך שהיא שינתה את תרבות השכול בישראל, וגלשה גם להנצחה בהקשרים אחרים.

את הצורך הנפשי בהנצחה פרטית לאחר שבעה באוקטובר מקשרת נצר לרגשות שמזוהים בישראל עם השואה, כגון חוסר אונים וחוסר יכולת לתפוס את הפרטים הקטנים לנוכח מספר הקורבנות העצום, שבולע לתוכו את השמות ואת הסיפורים האישיים. אתר המיזם שופע פרטים ומאפשר ליצור חיתוכי מידע מפורטים. כל סטיקר מתויג על פי המקום שבו צולם, בצירוף מפות שמאפשרות לעקוב אחרי כל הסטיקרים המתועדים הקשורים לאותם נופל או נופלת ואפילו את אלה שקשורים לאותו יישוב.

עושר המידע וצורת ההצגה שלו מאפשרים לזהות הקשרים וחיבורים לא טריוויאליים בין סטיקרים, נופלים ומוקירי זכרם שלא היה ניתן להבין בלעדיו. עמית בן אבידה מתל אביב, לדוגמה, יצא לבלות בפסטיבל נובה ונרצח בשבעה באוקטובר ליד קיבוץ רעים, בן 19 בלבד. בעמוד שלו בפרויקט רואים  שהסטיקרים הראשונים שהודפסו לכבודו היו רשמיים ומכובדים, וכללו את תמונתו בצירוף משפט או דימוי של לב שבור. אך ככל שהזמן חלף טון ההנצחה השתנה. סטיקרים חדשים שנוצרו לכבודו כבר כללו את ראשי התיבות של שמו בלבד באנגלית, “A.B.A”, והכילו רפרנסים לבדיחות פנימיות. כך המשיכו חבריו לנהל דיאלוג עם עמית המנוח, וכביכול לשתף אותו בשיחותיהם.

מאפיין נוסף של סטיקרי הנצחה רבים הוא השימוש ב-QRCode – חיבור מועיל וחשוב בין השכול לטכנולוגיה. סריקה של הקוד מאפשרת למתעניינים לגשת לאתרי הנצחה פרטיים או לדפי אינסטגרם פרטיים או משותפים שנפתחו לזכר הנופל או הנופלת. יוזמות אחרות שאבו השראה משירם של דויד גרוסמן ולהקת הדג-נחש, “שירת הסטיקר”, להנצחה מוזיקלית של התופעה ושל הנופלים והנופלות עצמם, כמובן, בשירים ובקליפים.

האזנה להסכתים

עוד אמצעי הנצחה הוא הסכתים, שצוברים פופולריות רבה בשנים האחרונות. ארגון “יד לבנים” השיק השנה הסכת בשם “שכול מילים“, שמארח משפחות שכולות ומעניק להן הזדמנות לזכור ולהזכיר את אהובם. גם פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני מפיק הסכת שבו המשפחות בוחרות להנציח את יקירם באמצעות קידום מסר של שלום ופיוס בין העמים. זו עוד דרך שבה משפחות שנפל עליהן אסון יכולות למצוא משמעות בחיים ובמוות ולהנציח את יקיריהם לאור הערכים שבהם האמינו בחייהם.

אולי המפורסם ביותר הוא ההסכת “מתים עליהם“. מנחי ההסכת הם אדוה אברמוביץ’ שבִּתה נועם נרצחה במיגונית בנחל עוז ב-7 באוקטובר 2023, תומר שורץ שבנו עומרי נפל ברצועת עזה ב-20 בדצמבר 2023; וליאת שדה-סעדון, שבנה איתי סעדון נפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023. פרקי ההסכת מאפשרים ליוצרים ולמשתתפים להנכיח את יקיריהם ועונים על הצורך לדבר אותם ועליהם. בה בעת הם מעניקים חשיפה לזכר הנופלים והנרצחים, מפיצים את הזיכרון ומעניקים למאזינים הזדמנות להיות שותפים להכרות ולזיכרון.

הנצחה בעולם הטכנולוגי

כבר בתחילת ימיהן של הרשתות החברתיות גילו קברניטי פייסבוק שעליהם להתמודד עם סוגיה טעונה: מה לעשות עם חשבונות הפייסבוק של משתמשים שהלכו לעולמם, ובמיוחד מה מעמדם של המידע האישי והתכנים שהמנוח או המנוחה יצרו בחייהם. הפתרון שמצאו היה להפוך את הפרופיל של אדם שנפטר לחשבון הנצחה, שמציג את המידע הקיים בפרופיל אך לא מאפשר התחברות או פעילות חדשה. בנוסף, פייסבוק מציעה את האפשרות למנות מראש “נאמן מורשת”, שינהל את הפרופיל אחרי מות בעליו – לא כחשבון פעיל, אך עם סמכות לעשות בחשבון שינויים מסוימים.

גם רשתות חברתיות אחרות מתמודדות עם אותה דילמה. אינסטגרם, שנמצאת בבעלות פייסבוק מאפשרת הנצחה דומה באמצעות חשבון לא פעיל, אך המידע נותר גמיש. ברשתות אחרות, כמו X (טוויטר), לינקדאין וטיקטוק, אפשר להקפיא את החשבון.

בשנים האחרונות התפתחו שירותים דיגיטליים ייעודיים להנצחה, המאפשרים ליצור אתר, עמוד הנצחה או קיר זיכרון אינטראקטיבי לאנשים קרובים שהלכו לעולמם. בדרך כלל מי שבחרו באפשרות הזאת יקבלו גם קוד QR שיכול להופיע על המצבה, על סטיקר, על קיר זיכרון ועוד. בשנתיים האחרונות נולדו גם טכנולוגיות בינה מלאכותית שמאפשרות לשחזר את דמותו של אדם שהלך לעולמו, לרבות מראהו, קולו ואפילו התנהגותו. עם זאת, הטכנולוגיה עדיין מתפתחת, ונכון להיום תוצאותיה שנויות במחלוקת.

בין האישי לקולקטיבי

ההנצחה הדיגיטלית מאפשרת למשפחות לבטא ביתר קלות את הסיפור הפרטי הייחודי של יקירם או יקירתם, ולהציג אותם כבני אדם שלמים עם אופי ורבדים, ולא רק כדמות מיתית חד-ממדית או כסמל לאומי.

הצורך במתן ביטוי אישי לאבלים אינו חדש, כמובן. כבר בשנת 1997, בעקבות עתירה של משפחות שכולות לבג”ץ, תיקנה המדינה את חוק בתי הדין הצבאיים והתירה למשפחות להוסיף כיתוב אישי בתוך הנוסח הממלכתי האחיד, תחת הגבלות מסוימות. הכלים הזמינים לקרובים ולחברים של הנופלים מקילים כיום לבטא את האבל האישי לצד ההנצחה הממלכתית המאופקת. למרות מגמת התחזקות של התפיסה ששמה את הפרט במרכז לאורך העשורים האחרונים, במדינת ישראל הפרט מתמזג גם כיום בתוך הכלל – והסיפורים האישיים של הנופלים מגויסים לבניית מיתוס לאומי, שבמרכזו נמצא סיפורם של טובי בנינו ובנותינו שהקריבו את עצמם למען המדינה והעם.

העידן הדיגיטלי מאפשר למשפחות לנכס לעצמן מחדש את הזיכרון ולהציג את הנופלים באופן שונה מזה שמכתיבה המדינה. על ידי כך נחשף לא רק הקורבן הלאומי של הנופלים, אלא גם מתגלים לצידו הספקות, הכאב, האובדן, ואפילו תפיסות שחורגות מהקונצנזוס, כמו התנגדות למלחמה. אולם המורכבות הזאת גם עלולה לאתגר את סיפור הגבורה וההקרבה המאחד, עד כדי פירוק הזהות המשותפת ופגיעה בתחושת שותפות הגורל והערבות ההדדית המרכיבות את הזהות הלאומית בישראל.

זכרם של חללי צה”ל, ששימש בעבר בראש ובראשונה לאיחוד השורות ולחיזוק הלכידות הלאומית, משתנה כיום ומדגיש את האדם הפרטי. ההנצחה הדיגיטלית מעצימה את הממד האישי של הזיכרון ומעמידה את האדם במרכז, ולכן יוצרת מתח עם הזהות הקולקטיבית. בד בבד נוצרת הזדמנות לחבר את האישי לקולקטיבי ולבנות סיפור מורכב, עשיר ואנושי יותר, שלא יבטל את המאחד בינינו, אלא יעמיק אותו.

טביעת הרגל של ההנצחה

טביעת הרגל הדיגיטלית של הזיכרון שלנו רחבה יותר ממה שנדמה לנו. חלק ממנה אנחנו יוצרים ביודעין, בדמות מסמכים, תמונות, פרסומים ופרופילים ברשתות חברתיות. חלק משמעותי אחר הוא מידע רב שנאסף ללא ידיעתנו ומתעד את מקום הימצאנו, היסטוריית הגלישה שלנו, נתוני השימוש שלנו באפליקציות ועוד.

למי שייך המידע לאחר מותנו? האם המתים זכאים לפרטיות? בניגוד לחפצים מוחשיים, שנשארים זמינים לבני המשפחה של הנופלים או לחבריהם, בכפוף לצוואה, צווי ירושה או נורמות חברתיות, הגישה לזכרונות דיגיטליים כפופה לחוזים ולמדיניות של פלטפורמות מקוונות, שרובן מסחריות. בעקבות זאת עלול להיווצר מתח בין רצונם של השארים לגשת למידע על יקיריהם לבין מדיניות החברות ואף לזכותם של המשתמשים לפרטיות – בחייהם וגם במותם. בנוסף, בשונה מחפצים גשמיים, את הזיכרון הדיגיטלי אפשר לשכפל ולהפיץ. נכון להיום אין בישראל הסדרה משפטית של הנושא וגם הנורמות החברתיות עדיין מתגבשות.

האם אנחנו רוצים לחיות במציאות שבה מצבות מקיפות אותנו מכל עבר, בדמות מפעלי הנצחה, אנדרטאות גשמיות או וירטואליות, סטיקרים בתחנות אוטובוס ועל הקירות במקומות ציבוריים ופרופילים טקסיים ברשתות החברתיות? עד כמה, מתי ואיך אפשר וצריך להפריד בין ההנצחה לחיים, שממשיכים למרות הכול? החברה הישראלית, שהשכול מלווה אותה מאז קום המדינה, מבררת שוב ושוב את דרכי ההנצחה של הנופלים, וידעה תמיד לרתום את היצירתיות והיכולות הטכנולוגיות שלה כדי לכבד ולהוקיר את חלליה. אותם כוחות יצירתיים עוזרים לנו כעת לעבד את משמעות האסון של טבח שבעה באוקטובר והמלחמה הבלתי נגמרת שבעקבותיו. 

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי