mako
פרסומת

התשובה לשאלה אם אנחנו לבד ביקום מסתתרת במרתף בשרון. אולי

במשך שנים הסתובב דן יעקובי עם סיפור בלתי ייאמן: הוא פגש לדבריו בחייזרים שנחתו עשרות מטרים מהטנדר שלו בעת ששירת כלוחם בסיני. אחרי 25 שנה הוא טען שזה קרה לו שוב, והפעם הוא נרפא באורח פלא מפציעה שסבל ממנה. מהמפגשים הללו שמר יעקובי אבנים מסתוריות שהמדע לא מצליח להסביר את מקורן, כולל חוקר מסטנפורד שנכנס לאחרונה לתמונה

אלון פדות
mako
פורסם:
אבן
אחת מהאבנים שאסף דן יעקובי מאתר ההתרסקות, לכאורה | צילום: אלון פדות, mako
הקישור הועתק

בחודש אפריל פרסמתי כאן, במגזין סוף השבוע של mako, כתבה שעסקה בדיווחים רשמיים של הצבא האמריקאי על מפגשים מסתוריים של טייסים עם חוצנים. הרקע לכתבה היה דיון שנערך בקונגרס האמריקאי שנתיים קודם לכן, דיון שבו העיד קצין מודיעין בכיר לשעבר שהיה חלק מכוח משימה סודי שנועד לאסוף מידע ולבצע הנדסה לאחור על כלי טיס שלא ברור מה מקורם. חשבתי שאני מסקר סיפור אמריקאי, אבל אחרי הפרסום התברר לי שהסיפור הזה הוא במידה רבה גם שלנו. מספר ישראלים פנו אליי אחרי פרסום הכתבה עם עדויות על מפגשים עם יצורים בלתי מזוהים, חלקם מגדירים אותם חייזריים. גיליתי קהילה קטנה אך אדוקה של חובבים, חוקרים וגם מה שנקרא "מתנסים", כאלה שכביכול חוו מגע עם חייזרים בעצמם.

בין האנשים שיצרו איתי קשר היה דן יעקובי, דמות ותיקה ומוכרת היטב בקהילה. שוחחנו ארוכות בטלפון והוא סיפר לי שהוא חוקר את התחום זה עשרות שנים, אבל את סיפור ה"לקיחה" שלו הוא לא סיפר מעולם. "אני כבר לא צעיר", אמר לי הפנסיונר בן ה-76, אב לשלושה וסב לתשעה, "חשוב לי שהסיפור שלי ייצא לאור לפני שאמות".

הגעתי מלווה בצלם ושלוש מצלמות לביתו של דן ביישוב קדימה, מקום שנודע בשנות ה-90 כשוקק פעילות בלתי אנושית, מה שמכונה בקרב חברי הקהילה "הוט ספוט". דן, כיום ישוב בכיסא גלגלים, קיבל אותנו בסלון ביתו היפה ומלא הפסלים שיצר לאורך השנים. אחרי שלוש שעות של סיפורים בלתי נתפסים נאלצנו לעצור. המוח שלי נהיה דייסה. דן פתח בחוויית העב"מים הראשונה שלו בעת שירותו בסיירת שקד, והמשיך באירועים המסתוריים שהתרחשו בקדימה בשנות ה-90, ובהם מפגש שחל בשנת 1993 ובו לטענתו ריפאו אותו חייזרים מפציעה שסבל ממנה. באותן שנים היה יעקובי חלק מחבורה של חוקרים שהייתה יוצאת לתצפיות ליליות, המפורסמת שבהם היא צפורת כרמל, שכתבה את הספר "הפנים קדימה: חוצן בחצר האחורית".

כששאלתי את יעקובי איך הוא וחבריו היו יודעים מתי לצאת לתצפית, ענה שהם היו מקבלים "זימון", מן אינטואיציה או מסר טלפתי. עוד הוא סיפר על אירועים שבהם היה מעורב הצבא, ולטענתו בישראל כמו בארה"ב יש יחידה מיוחדת שחוקרת את הנושא ומסתירה את האמת מהציבור.

דן יעקובי
צילום: אלון פדות, mako
פרסומת

בפגישה שלנו פתח דן בחוויית העב"מים הראשונה שלו בעת שירותו בסיירת שקד, והמשיך באירועים שהתרחשו בקדימה ובמפגש שחל בשנת 1993, ובו לטענתו ריפאו אותו חייזרים מפציעה

לאורך כל הריאיון עצרתי מדי פעם לשאול שאלות כדי לאמת את הסיפורים, ביקשתי תמונות או טלפונים של אנשים שהיו מעורבים בדברים. לחלק מהסיפורים קיבלתי עדויות תומכות, לחלק לא. קל לפטור את יעקובי ולומר שהוא בעל דמיון מפותח. אבל כמו ברוב במקרים, כשמדובר בעב"מים וחייזרים יש יותר שאלות מתשובות, וזה מבחינתי כל הכיף.

לא רק פנטזיה

לאורך ההיסטוריה תועדו לא מעט מקרים של אנשים שטענו ש"נלקחו" על ידי חייזרים, חלקם אף הופיעו בפרסומים אקדמיים. בספר An End to Upside Down Contact, סוקר החוקר מארק גובר את אחת מהעבודות המקיפות ביותר שנעשו אי-פעם על תופעת ה"לקיחות", מחקר שנערך על ידי שלושה פסיכולוגים קליניים מוכרים: פרופ' רונלד ווסטורם, פרופ' דונלד רוט ופרופ' דייוויד ג'ייקובס. במסגרת המחקר ראיינו החוקרים יותר מ-3,000 נבדקים תוך שימוש בכלים מהימנים כמו שאלונים וניתוח עומק פסיכולוגי. התוצאות, שפורסמו בכתב העת Journal of Scientific Exploration, העלו כי אחוז אחד עד שניים מהאוכלוסייה בארצות הברית – כלומר, מיליוני אנשים – מאמינים שעברו חוויות של חטיפה בידי ישויות לא אנושיות.

עדויות הנחקרים כללו חפיפות מובהקות בפרטים שלא סביר שהגיעו מתרבות הפופ בלבד: חוויות של שיתוק שינה, אובדן זמן, אזכורים חוזרים של חדרים מוארים, בדיקות רפואיות יוצאות דופן ותחושת תקשורת טלפתית. החוקרים עצמם היו מופתעים מעקביות העדויות ומהפרופיל הפסיכולוגי התקין של רוב המרואיינים, מה שגרם להם להודות שהם לא יכולים להסביר את התופעה במסגרת של פנטזיה בלבד.

אז עדויות על מפגשים עם חייזרים אינן נדירות, מה שכן נדיר הוא מקרה שבו עד שעבר חוויה כזו מחזיק בידיו ממצא פיזי כעדות לאמינות הסיפור. אפשר לספור מקרים כאלה בעשר אצבעות, וכזה הוא המקרה של דן יעקובי. לצורך כתבה זו בחרתי שני סיפורים בולטים מחייו של יעקובי – הפעם הראשונה שבה הוא נתקל בתופעה, והלילה שבו הוא מצא את עצמו בתוך, ובכן, צלחת מעופפת.

פרסומת

יד נעלמה עצמה את עיניי

דן כאמור שירת בסיירת שקד, וב-1968, במהלך מארב בסיני, קרה לדבריו הסיפור הבא, שסופר חלקית גם בספר "וכך היינו – מאחורי הרוח בסיירת שקד" מאת שלמה ולדמן. למארב הצטרף האלוף שלמה להט (צ'יץ'), לימים ראש עיריית תל אביב, שהיה באותה עת מפקד גיסות השריון בסיני (להט הלך לעולמו בשנת 2014. שוחחנו השבוע עם אחד מבניו, שטען שלא שמע את הסיפור מפי אביו בימי חייו).

שלמה להט
צילום: גיל יערי לפלאש 90

למארב הצטרף האלוף שלמה להט (צ'יץ'), לימים ראש עיריית תל אביב, שהיה באותה עת מפקד גיסות השריון בסיני. שוחחנו השבוע עם אחד מבניו, שטען שלא שמע את סיפור נחיתת החייזרים מפי אביו

"הצוות ואני לקחנו תחת חסותנו את הסמג"ד ואת מר להט, שהיו אורחינו לאותו ערב. כלי העזר שהיה לנו הוא דגן, צריח עם מקלעים, אמצעי האזנה מתקדמים וראיית לילה שהותקן על קומנדקר. יכולנו בתנאים טובים לזהות תנועת אדם ממרחק שעולה על 3,000 מטר. הישיבה על הצריח, הנשק העיקרי של הכוח, הייתה בתורנות. יתר הכוח שכב מצדי הקומנדקר והמתין לאות מהמפעיל התורן. כאשר הגיע תורי לעלות לצריח, ישבתי והאזנתי לרחשי המדבר. 45 דקות לפני ההחלפה שמעתי לפתע באוזניות צליל מוזר, זמזום בתדר משתנה מגבוה לנמוך. כך היה מספר פעמים. אלה צלילים שמעולם לא שמעתי קודם".

יעקובי הסיר את האוזניות בניסיון לבדוק אם מדובר בתקלה בציוד ההאזנה, ומסביבו נשמע שקט מופתי. הצליל נשמע רק בעזרת ציוד האזנה. "פקחתי את עיני עד תום במאמץ לנסות לאתר את מקור הזמזום בעזרת מכשיר ראיית לילה, ולפתע התגלה גוף צלחתי מרחף בגובה נמוך שנחת במרחק שהיה קשה להעריך בחושך, בין 30 ל-40 מטרים. בשניות הראשונות חשבתי שאולי זה מסוק, אבל מיד היה לי ברור שלא. כך חלפו עוד מספר שניות, עד שיד נעלמה עצמה את עיניי. ניסיתי להיאבק בה ולא יכולתי. כל מאמץ לפקוח עיניים ולהזעיק את יתר חברי הכוח עלה בתוהו. שמעתי את כל המתרחש בשטח ולא יכולתי להניע את הקטנה שבאצבעותיי, מצב שהיום אני מכיר היטב ושנתקלתי בו כבר מספר פעמים".

פרסומת

"הם הכניסו למצב של קיפאון את כל הכוח שהיה בשטח, כולל אותי ואת האלוף להט. אני, שהייתי בתורנות על הדגן, הייתי היחיד שמודע למתרחש. ישבתי כגולם קפוא על כיסא המפעיל ולא יכולתי לעשות מאום. עבר זמן שנראה כאין-סופי, והשקט חזר אל חלקת המדבר ההיא. פקחתי את עיניי ובדיוק התעורר מר להט, ראה את כולם ישנים ותפס 'חלסטרה'. הוא העיר את סגן מפקד הסיירת ואמר, 'כך מתנהלים מארבים אצלכם? כולם נוחרים בקולי קולות!'". 

"למחרת בבוקר ישבנו לתחקיר אצלו. צ'יץ' הודה שהרגיש דבר דומה, והחלטנו לצאת לשטח לחפש רמזים. מצאתי רק דבר קטן אחד שלא ייחסתי לו אז חשיבות – אבן קטנה וכסופה. שמרתי אותה בכיסי. לימים נמצאו אותם ממצאים, אבני סיליקון קטנות וכסופות, במקומות נוספים. העניין הסתיים בקול ענות חלושה, ללא רוח וצלצולים וללא קובלנה ומשפט. אני וצ'יץ' שמרנו על קשר אמיץ מאז ועד יום מותו".

למה להט לא סיפר על כך מעולם?
"כשצפיתי באותו עב"ם על הקרקע בטוח הייתי שהשתבשה עליי דעתי. אותו דבר חש כנראה האלוף להט, ואני משער שעלתה בראשו השאלה מה יקרה אם יפתח את הפה. 'הלכה לו הקריירה, 'צ'יץ' השתגע', יגידו".

כשניסיתי לנעול נעליים הבנתי שמשהו בי השתנה

הסיפור השני של יעקובי התרחש 25 שנה מאוחר יותר. בשנים שחלפו מאז פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובמהלכה הוא נפצע קשה. "במשך שלוש שנים הייתי באשפוזים, שנים הסתובבתי בקביים או מקלות הליכה, בקושי הלכתי. עד 1993 לא חזרתי לעצמי", הוא אומר.

פרסומת

באותו לילה שמע יעקובי את מה שהוא קורא לו "זימון", תחושה פנימית חזקה שמשהו עומד לקרות. הוא החליט להיכנס לאוטו ולנסוע לבד לשטח פתוח שהכיר היטב. "עמדתי שם לתצפת ופתאום ראיתי דמות מתקרבת, משהו שנראה כמו בן אדם, אולי, קשה לדעת. אני לא בטוח אם הוא דיבר איתי בטלפתיה או בקולו, אבל הוא אמר, 'חיכינו לך'. משהו בי נכנס מיד למצב הקיפאון שהכרתי. אני שומע הכל, אבל לא יכול לזוז. הוא סימן לי לבוא אחריו. אני לא יודע אם הוא הלך או ריחף, אבל עקבתי אחריו דרך העשב".

"הגענו למשהו שנראה מבחוץ כמו מעין כיפה עצומה בגודל של אוטובוס. לא הייתה שם דלת או חלונות. רגע אחד עמדתי בחוץ, וברגע הבא הייתי בפנים. היה שם מבוך של מסדרונות ודלתות ואור שליווה אותנו 6 מטרים מלפנים ו-6 מטרים מאחור. היה חשוך מסביב, אבל האור האיר לנו את הדרך. לפתע הגיחו שתי דמויות שנראות כמו בני אדם נורדים, גבוהים, בהירים. אולי אלה לא היו פניהם האמיתיות, אולי הם שינו את המראה שלהם כדי להרגיע אותי".

"הם הכניסו אותי לחדר. שכבתי על מיטת טיפולים ואחד מהם לקח לי את יד שמאל שלי. מיד נרדמתי. כשהתעוררתי לא זכרתי כלום. לא איך הגעתי לשם, לא מה קרה. השמש כבר זרחה. נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה והתעוררתי בתחושת בלבול מוחלטת. רק כשניסיתי לנעול נעליים הבנתי שמשהו בי השתנה. קודם לא הייתי מצליח להתכופף בכלל ופתאום אני מתכופף, נועל נעליים בלי שום כאב. כל הבעיות שהיו לי פשוט נעלמו. חזרתי לתפקוד מלא, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. ואז שמתי לב שעל יד שמאל שלי, בדיוק במקום שבו נגעו בי, הופיעה צלקת. היא לא הייתה שם קודם. היא הייתה אדומה, טרייה. הסתכלתי עליה וברגע הזה נזכרתי. פתאום הכל חזר אליי. התחלתי לצרוח, אשתי קמה בבהלה".

נרפאתי על ידי חייזרים
הצלקת על ידו של דן יעקובי | צילום: אלון פדות, אלון פדות
פרסומת

"מאותו רגע הלכתי, קפצתי, עשיתי הכל. במשך שנים הייתי בריא לגמרי. לא הבנתי למה הם בחרו דווקא בי, למה הם ריפאו אותי. אבל זה קרה, ואני לא היחיד. שמעתי על עוד מקרים כאלה. למה? לא יודע. הם לא השאירו הסבר. מבחינתי זה היה נס משמיים".

וואו, חתיכת סיפור. מצד אחד כל המאפיינים של סיפור לקיחה קלאסי – טלפתיה, איבוד זמן, ריפוי על ידי חוצנים, כלי שנראה בגודל מסוים מבחוץ, אבל ענק מבפנים. מצד שני, מי שבקיא בנושא כמו דן יכול בקלות להשתמש בידע שלו כדי להמציא הכל. 

כמובן, היו לי מלא שאלות, הראשונה היא למה עכשיו אתה בכיסא גלגלים, והוא ענה שלפני כמה שנים מצבו החל להידרדר, אבל עד אז הוא היה פיקס. שאלתי איך הגיבה הסביבה, מה אמרו האישה והילדים, ביקשתי מסמכים רפואיים, תעודת נכה צה"ל וכל מה שאפשר כדי לאמת את הסיפור. כאן התחילו הבעיות. תעודת נכה? אין. האישה והילדים? מתכחשים לכל הנושא ולא מוכנים לדבר על זה. לטענתו, הוא לא שיתף אותם במה שקרה לו. לבקשתי דן חיפש ארוכות ומצא שני מסמכים, שאותם העביר לי, האחד ערעור על אחוזי נכות שנקבעו לו לאחר מלחמת יום הכיפורים, השני לקוח מתוך גיליון אשפוז. ביקשתי לדבר עם עד לסיפור ודן הפנה אותי ליורם טורבטיאן, חבר וחוקר חייזרים ידוע בעצמו שאישר לי טלפונית שדן היה מסתובב תמיד עם קביים או מקלות הליכה עד 1993, ומאז הוא הבריא והלך רגיל. 

מסמך
מסמך שהעביר דן יעקובי על הפציעה ממנה סבל | צילום: באדיבות דן יעקובי, mako
פרסומת

אשאיר לכם להחליט אם זה קרה או לא. אמרתי לדן שחבל שאין לו יותר הוכחות, ואז הוא שלח אותי למרתף שלו וביקש שאמצא דלי עם אבנים כסופות ושאביא לו אחת. מצאתי את הדלי ולקחתי מתוכו אבן קטנה יחסית, שאכן נראתה מוזרה, ועליתי חזרה למעלה.

מברזיל ועד מכתש רמון

את האבן הנחנו על השולחן והבאנו קוביות קרח מהמקרר לבקשתו של יעקובי. לצורך ההשוואה, הבאנו אבן רגילה מהחצר ושמנו קוביית קרח על שתיהן. האבן הכסופה הגיבה מיד והחלה להמיס את הקרח. לאחר כחצי דקה נמס הקרח לגמרי והאבן הייתה קפואה למגע. הקרח על האבן הרגילה מהחצר בקושי זז. דן סיפר שאת האבנים האלה הוא מצא במעגלי נחיתה של עב"מים בקדימה ושהן שאריות שהחייזרים השאירו מאחוריהם. הצלחתי לשכנע אותו שייתן לי את האבן שהדגמנו עליה את הניסוי עם הקרח. הייתי בטוח שאגיע הביתה, אעשה חיפוש בגוגל ואמצא הסבר סביר למה זאת האבן הזאת, למה היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, ותג מחיר של 40 דולר מאיביי. להפתעתי, זה לא מה שקרה.

מה שכן מצאתי בחיפוש על אודות האבן הוא את אחד המקרים המפורסמים בתחום העב"מים שאירע בעיר אובאטובה שבברזיל בשנת 1957. באירוע, דייג ראה עב"ם שהתפוצץ מעל החוף ואסף שאריות מהחומר שנפל על החול. הוא העביר את החומר לעיתונאי, וזה העביר אותו לבדיקות מעבדה, שם התגלה שמדובר באבן מגנזיום טהור ברמה לא ארצית.

פרסומת

החומר הגיע לידיו של פרופסור גארי נולן, מדען בעל שם עולמי ומועמד לפרס נובל שגויס בידי ה-CIA בשנות ה-90 לבדוק אנשים שנפצעו לאחר מגע עם חייזרים (הוא חשב בהתחלה כמובן שמדובר במתיחה, אבל אחר כך הוא גילה שזה אמיתי לגמרי). מאז הוא חוקר את התופעה ומבצע אנליזות לחומרייצאתם שנמצאו כביכול כקשורים לעב"מים. נולן בדק את החומר שהגיע מברזיל ומצא לא רק מגנזיום טהור, אלא גם סיליקון טהור ברמה של 99.5%, שלא מתאפשרת בטבע. עכשיו זה נהיה מעניין: האבנים שדן מצא עברו בדיקות בישראל, ובהן מצאו החוקרים גם כן סיליקון טהור ברמה תעשייתית. אלא שהדוגמאות מאובאטובה שמסעירות את חובבי העב"מים כבר שנים הן מזעריות, בגודל של סנטימטר או שניים, ואילו האבנים של דן גדולות יחסית. האם יכול להיות שדן יעקובי מקדימה מחזיק במרתף שלו חומר לא אנושי? והאם האבן שהוא נתן לי היא אבן חייזרית שסייעה לרפא אותו מהפציעה? 

את הבדיקות המקיפות ביותר על האבנים של דן ערך הדוקטור לכימיה ג'רי טאני, שעבד בין השאר במכון ויצמן במשך שנים. ד"ר טאני לקח את האבן של דן לבדיקות מיקרוסקופ בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, וכדי לחתוך דוגמה קטנה לבדיקה הוא נאלץ להיעזר במסור דיסק יהלום. בנוסף הוא גילה שהאבן מורכבת מ-99.5% סיליקון טהור ברמה שאינה מוכרת בטבע ומכילה ריכוז של יסודות נדירים מסוג לנתנידים (Lanthanides). מסקנתו של ד"ר טאני היא שהאבן סינתטית ויוצרה בתהליך טכנולוגי לא מוכר. אומנם זה לא מוכיח שהאבן חייזרית, אבל עד שיימצא הסבר אחר, ניאחז בזה.

לאחר הבדיקות הללו פנה לד"ר טאני חוקר חייזרים ישראלי אחר, דוד רונן, דובר העמותה לחקר עב"מים. מתברר שגם הוא מצא אבנים דומות באירוע של נחיתת עב"ם במכתש רמון בשנות ה-90. את האבן שהוא מצא הוא העביר לד"ר טאני, והתוצאות היו זהות לאבן של דן.

פרסומת

אז מה לעזאזל קורה פה? איך ייתכן שכמה דוגמאות קטנות מברזיל ב-1957 מסעירות עד היום את קהילת חובבי העב"מים בעולם, ופה בישראל, מסתבר, יש כמות גדולה של דוגמאות, הראשונה שבהן נאספה בשנת 1968 בסיני? 

רציתי לקבל דעה נוספת ושלחתי תמונה של האבן ואת הדוח של ד"ר טאני לקרוב משפחה שלי, ד"ר להנדסת חומרים מהטכניון. הוא השיב לי שלדעתו אין שום דבר מיוחד באבן ושהיא סיליקון תעשייתי שלא עבר ניקוי מזהמים, או שמדובר באבן שנפלטה מהר געש ונחתה על חול שהותך לסיליקון. לא חייזרי ולא נעליים. עימתתי את ד"ר טאני עם הטענות הללו, והוא שלל אותן מכל וכל. "לא תמצא 13 לנתנידים בסיליקון תעשייתי, וליבה שהתיכה חול לא תהפוך אותו לסיליקון 99.5% טהור", הוא טען.

מסקנתו של ד"ר טאני היא שהאבן שנשמרה בביתו של יעקובי סינתטית ויוצרה בתהליך טכנולוגי לא מוכר. אומנם זה לא מוכיח שהאבן חייזרית, אבל עד שיימצא הסבר אחר, ניאחז בזה

החלטתי לשלוח מייל עם כל החומר שבידי לפרופסור גארי נולן בכבודו ובעצמו. למרבה ההפתעה, קיבלתי מייל מהעוזרת שלו, ובו נכתב שהוא מעוניין לשוחח איתי בשיחת זום. כעבור מספר שבועות זה אכן קרה וסיפרתי לו את קורות האבן. הוא הזמין אותי ואת האבן לאוניברסיטת סטנפורד כדי לבצע בדיקות מעבדה מקיפות, ובימים אלה אני בקשר עם העוזרת האישית שלו כדי למצוא זמן מתאים לאירוע. מבטיח לדווח לכם כשיהיו תוצאות.

פרסומת

פרופסור נולן מקווה שלא רק שנוכל להכריז על האבן כטכנולוגיה שמקורה אינו אנושי, אלא אולי גם לפענח את הרמזים לשאלה למה ואיך היא נוצרה. גם אם ייחשפו לפנינו תובנות חדשות, ייתכן שרוב הסיפור יישאר לוט בערפל. ומה עם דן יעקובי מקדימה? הוא ימשיך לשאת עמו את הזיכרונות, שאולי התרחשו ואולי לא, ואת המרתף ההוא, שעדיין מלא באבנים מסתוריות.